תפיסת העצמי היהודית עברה בזמן יחסית קצר מסלול חדשני ומהפכני: מחיי הסתגרות בגלות בין גל פרעות אחד למשנהו, לתנועת ההשכלה והתנועה הציונית. הקהילה שחיתה בארץ ישראל בישוב הישן של "תוך החומות" בתחילת המאה שעברה, התאפיינה בקנאות דתית קשה, צמצום מרחב המחשבה ודחיית כל השכלה וקידמה. לבטח רעיונות ציוניים.

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה שעברה היו מי שהעזו ויצאו מחוץ לחומות, בנו את תל אביב ואת תחילת ההתיישבות של המדינה שעתידה הייתה לקום.

תפיסת העצמי היהודית עברה בזמן יחסית קצר מסלול חדשני ומהפכני: מחיי הסתגרות בגלות בין גל פרעות אחד למשנהו, לתנועת ההשכלה והתנועה הציונית. בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 היו שהעזו לצאת מחוץ לחומות

פרצו את החומות המנטליים של הקהילה היהודית המתגוננת והמסתגרת והפכו את שטחיה של פלשתינה דאז, למרחב פתוח הקורא ליהודים החדשים לבנות את ביתם בארץ ישראל. יצרו זהות המושתת על בסיס משותף רחב ושפה אחת – העברית שהוקמה לתחייה. גאווה וזקיפות קומה של העם היהודי, היוצר במו ידיו את קיומו מהאדמה אליה התחבר, בניית תשתיות להתפתחות התחבורה וההתיישבות, הגות ויצירה חובקת עולם, המציגה מעוף מחשבתי והשכלה רחבה, שהצליחה למוטט את חומות הההסתגרות היהודית. חזון הבועט בפסיביות, בציפיה לחסדי משיח ובכניעה לפרעות עד יעבור זעם. אלו נראו כמשהו שלא יחזור.

בשנת 1991, בעקבות מלחמת המפרץ, יצא הסרט התיעודי "שאנן שיא" של אורי סיוון וארי פולמן. הסרט תיעד את הלך הרוח בתל אביב של אותה מלחמה. בפעם הראשונה בתולדות המדינה, עם ישראל, כולל חיילי המילואים והסדיר, ישבו בחדרים מנויילנים ומחוזקים היטב במסקינגטייפ, חובשים מסכות גז ומצפים בחרדה קיומית להפגזות של סאדאם חוסיין.

כל האסוציאציות הקשות של מוות בהרעלה מגז, פסיביות של עם מובל כצאן לחדר האטום ושתיית מים כביטוי לחוסן לאומי – היו בסתירה מוחלטת למיתוס הצבר הגאה והחזק שטופח מימי קום המדינה, אתוס הגבורה והלוחמים עזי הנפש – שהיו עד אז חזית הביטחון של מדינת ישראל.

במלחמת המפרץ, כל האסוציאציות הקשות של מוות בהרעלה מגז, פסיביות של עם מובל כצאן לחדר האטום, ושתיית מים כביטוי לחוסן לאומי – היו בסתירה מוחלטת למיתוס הצבר הגאה והחזק שטופח מימי קום המדינה

במאי 2021, יצא צה"ל למבצע "שומרי החומות". לאחר כ-120 שנים, החומות הפכו להיות שוב קו התחום שמגדיר ומצמצם אותנו קיומית ומנטלית. הראשון היה: "חומת מגן". בישראל החזקה והעצמאית, החומות הפכו משענת הביטחון של העם היהודי החי במדינתו הריבונית כבר 73 שנים: חומות ההפרדה שקמו לאורך הגבול המזרחי, חומות מטאפוריות של ניכור שצמחו בין קבוצות השותפות לחברה, שסעים עמוקים פעורים כחומות מבוצרות בין יהודים על בסיס מוצא, תפיסה פוליטית או שיוך חברתי.

אם בתחילת ימי המדינה שאף השלטון לצמצם את השסעים וליצור כור היתוך שמציע חיבורים על בסיס ערכים ישראליים ומקומיים משותפים כדי לדחוק לשוליים את המפריד, הרי שכבר 44 שנה, אנו הולכים ומתפצלים למגזרי מגזרים, לקבוצות שיוך סקטוריאליות מחודדות ולהגדרת זהות השמה את הממלכתיות והישראליות ברמת עדיפות נמוכה והופכת את ההשתייכות האתנית, הדתית והמגזרית, לזהות המובילה על פני הישראליות.

אם נשאל תושבים של ארצות אחרות מהי זהותם הלאומית הם יאמרו: אמריקני, צרפתי, אוסטרלי. הם לא יאמרו: נוצרי, מוסלמי, הינדי או יהודי. הם גם לא יאמרו שהם ממוצא אירי, הולנדי, בלגי או נחלת אבות קדומה. הם יתייחסו למה שהם כאן ועכשיו. שאלו יהודים ויהודיות שנולדו בישראל מה זהותם? מעבר לזהות היהודית לכל הזכאים לזכות השיבה והזכות מלידה (birth right) הם יציינו בהזדהות מובילה על פני הישראליות את ארץ המוצא של ההורים או הסבא והסבתא. לפעמים אפילו 8 דורות אחורה.

לא שזה מפריע לכל אלו להצהיר על עצמם כפטריוטים ואפילו פטריוטים מיליטנטיים שרופים, אולם ברגע האמת הם יצהירו לרוב שהם מרוקאי/עירקי/פולני או הונגרי – למרות שלא נולדו שם, לא יודעים את השפה ולפעמים אפילו לא ביקרו שם.

במאי 2021, יצא צה"ל למבצע "שומרי החומות". לאחר כ-120 שנים, החומות הפכו שוב לקו התחום שמגדיר ומצמצם אותנו קיומית ומנטלית. הראשון היה: "חומת מגן". בישראל החזקה והעצמאית, החומות הפכו משענת הביטחון

בעת הלכאורה "פטריוטית" הזו, פורחים ומשגשגים עסקי הוצאת הדרכונים הזרים. אוכלוסיה גדולה ופטריוטית מחטטת בנבכי עברה ומחפשת שרידי זהות ורישום משפחתי לפורטוגל או מזרח אירופה, כדי להשיג את הדרכון הנכסף. שיהיה. אף פעם לא מזיק. מי יודע מה יהיה כאן? אז שיהיה לאן לברוח.

הבעת האמון של הישראלים בארצות שבהן נשחטו יהודים, נרדפו והושמדו, גדולה לפעמים יותר מאשר האמון בקיומה של מדינת ישראל. הכמיהה למורשת אבותינו בארצות ערב והאיסלם חזקה לעיתים מהכמיהה לבניית הישראליות המקומית והמשותף לכולנו.

גם באוכלוסיה החרדית לא חסרות התפלגויות: ההתבדלות בחצרות רבנים וחסידויות על שם עיירה כלשהי במזרח אירופה היא עוצמתית ומלאה באמוציות קשות, ויוצרת חומות בין הקבוצות החרדיות בינן לבין עצמן. הבידול בין אשכנזים וספרדים בחברה החרדית הוא בלתי ניתן לגישור, ומאמצי המדינה לבטל את האפליה על רקע מוצא במוסדות חינוך של הבנות, נענו בהפגנות קשות ומחאות שהושוו לגזיזת פיאות אנטישמית, נאציזם ופגיעה ביהדות.

מול חוסר הרצון להיות באמת ישראלים וישראליות, התחזקות הנהייה והכמיהה לשבטיות סקטוריאלית ולעבר אידיאלי ומדומיין – ניצבת העמדה של הציבור הפלסטיני החי בישראל מאות שנים וחש ביתיות ואינטימיות לחלקים רבים ממנה: לערים ולישובים בהם חיתה המשפחה במשך דורות רבים. המקום אליו הם מתגעגעים וממנו נעקרו – הוא כאן! בישראל – פלשתינה של אז. לנוף הקדומים, שכה רצינו לאמץ לעצמנו בשירי המולדת ומסעות תנועות הנוער. אלו שהיו אמורות לחרוט בנו את החיבור הסימביוטי לשורשינו הישראליים. גם צמח הצבר, שנוכס לייצוג הזהות ששאפנו אליה, הוא הסברס הצומח לתפארה בכפרים הערביים. גם באלו שנהרסו ונמחקו.

רבים מחטטים בנבכי עברם ומחפשת שרידי זהות לפורטוגל או מזרח אירופה, להשגת דרכון זר. הבעת האמון הישראלית בארצות בהן נרדפו ונשחטו יהודים, גדולה לפעמים יותר מהאמון בקיומה של מדינת ישראל

אולי זה הדבר שהכי מרגיז את הפטריוטים, שתובעים בשם האל וזכות אבות קדומה את זכותינו על המקום: החיבור הטבעי והאינטימי של האוכלוסייה הפלסטינית החיה בישראל וגם זו שכבר לא כאן, למקום שאנו מתייחסים אליו כאל רכושנו הבלעדי. הגעגועים למקומות אותם הם זוכרים כאילו מעולם לא עזבו. זיכרון מודגש ועוצמתי, במיוחד לעומת הניכור וחוסר האמון שאנו מפגינים לבית הלאומי שבנינו בארץ ישראל.

היהודים החיים היום בישראל, ברובם רוצים להיות במקום אחר. מעדיפים דת על פני מדינה ואת גלות אבותינו על פני ארץ מולדתנו. שומרים את הדרכונים הזרים בכספת לשעת צרה ומספרים לעצמנו שאין לנו ארץ אחרת.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.