אולי מאז שנות השישים דבקה בישראלים אהבה לאמריקה. החלוציות העברית המקומית הוחלפה בתשוקה למוזיקה, לסרטים ולמותגים שבאים עם ניחוח של חו"ל. ככל שזה יותר אמריקאי, ככה זה נעים לנו יותר בעין.

כשאני מסתובב בתל אביב ועוקב אחרי הפרויקטים החדשים הנבנים בה, אני רואה את הניסיון העז להישמע ולהיראות בינלאומי, כלומר אמריקאי: מגדל ברחוב תוצרת הארץ (שם עברי להחריד) הופך ל-TOHA; המתחם החדש של עזריאלי, צפונית למגדלי הקניון המפורסמים, נקרא עזריאלי טאון, וצמוד אליו המידטאון. לא "מרכז" ולא "מתחם" בשפה עברית מקומית. זה כבר צברי מדי.

כשאני מסתובב בתל אביב ועוקב אחרי הפרויקטים החדשים הנבנים בה, אני רואה את הניסיון העז להישמע ולהיראות בינלאומי, כלומר אמריקאי: מגדל ברחוב תוצרת הארץ (שם עברי להחריד) הופך ל-TOHA

לא ניתן להאשים את אנשי השיווק שבסך הכל עושים את עבודתם. הם מבינים כמה מתוק הוא הצליל האמריקאי באוזניהם של הקונים הישראלים הפוטנציאליים. בוודאי שזה מוכר יותר טוב משמות מיושנים כמו "מגדל שלום", ובכלל המילה "שלום" היא אובריוזד בשמות הרחובות והתחנות והצמתים.

כשאני מסתכל על הרכב הממשלה החדשה שהתברכה בה ישראל, אני לא יכול שלא לחשוב על כמה היא רחוקה מדימוי האמריקה הזה שאנחנו כ"כ אוהבים. הרי כבר היה לנו ראש ממשלה ברמה בינלאומית, עם אנגלית אמריקאית מחודדת וחוש הומור אמריקאי. אדם שהיה לו לוק אמריקאי והוא יכול להיטמע יפה בין הפרצופים של המנהיגים הגדולים של ארה"ב. אתם רואים את גדעון סער משתלב בוושינגטון?

כמי שזכה להקליד ולתמלל ישיבות של משרד החינוך ומשרד הבריאות, אני מדמיין לעצמי שכך בדיוק נראים הפרצופים של היושבים שם. ככה, כמו ראשי המפלגות המרכיבות את גוש השינוי. יש שם כמה דמויות דומיננטיות שיודעות לזרוק חצי בדיחה ולגרום לשאר היושבים לצחוק. אבל בעיקר נפוצה שם הדמות הפקידותית האפורה, אפורה פלוס. מביאים נציגים מגוונים, מ"המגזר", מארגונים פמיניסטיים או מכל מיני עמותות, עורכי דין ודוברים למיניהם, יושבים ומדברים הרבה.

זה מרגיש כמו וועדה שמישהו הרכיב מהר, סידר פינת קפה עם קפה נמס עלית וחלב תנובה, קנה כמה קרואסונים מהמאפייה שממוקמת מול תחנת המוניות שמתחת למשרד, הדליק מזגן רועש, שיפריע אחר כך למתמלל ההקלטה, והושיב את כולם כדי לעבוד.

כמי שזכה להקליד ולתמלל ישיבות של משרד החינוך ומשרד הבריאות, אני מדמיין לעצמי שהפרצופים שם נראים כמו ראשי המפלגות המרכיבות את גוש השינוי. בעיקר נפוצה שם הדמות הפקידותית האפורה

לא ידונו כאן על מלחמת העולם המערבי הליברלי מול האיסלאם הקיצוני שבקצה האחר של העולם. לא על בני האור מול אבות החושך. לא יתעסקו בפרזנטציות מרהיבות לביקור הבא בכנס האו"ם ולא ינסו לקבל החלטות הרות גורל על גורלו של המפעל הציוני בראי ההיסטוריה בת אלפי השנים.

סה"כ ינסו לפתור בעיות בנייה, תחבורה, מיסוי, תקציב ורגולציה. מהמשרד האפור הזה יטפלו בסוגיות לא סקסיות בכלל, שנוגעות לחברה הישראלית, והמסמכים שיהיו כתובים בעברית בפונט דיויד משעמם, יעברו משרדים וידיים ואולי ישנו כאן משהו לטובה.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"

שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.