אולי מאז שנות השישים דבקה בישראלים אהבה לאמריקה. החלוציות העברית המקומית הוחלפה בתשוקה למוזיקה, לסרטים ולמותגים שבאים עם ניחוח של חו"ל. ככל שזה יותר אמריקאי, ככה זה נעים לנו יותר בעין.

כשאני מסתובב בתל אביב ועוקב אחרי הפרויקטים החדשים הנבנים בה, אני רואה את הניסיון העז להישמע ולהיראות בינלאומי, כלומר אמריקאי: מגדל ברחוב תוצרת הארץ (שם עברי להחריד) הופך ל-TOHA; המתחם החדש של עזריאלי, צפונית למגדלי הקניון המפורסמים, נקרא עזריאלי טאון, וצמוד אליו המידטאון. לא "מרכז" ולא "מתחם" בשפה עברית מקומית. זה כבר צברי מדי.

כשאני מסתובב בתל אביב ועוקב אחרי הפרויקטים החדשים הנבנים בה, אני רואה את הניסיון העז להישמע ולהיראות בינלאומי, כלומר אמריקאי: מגדל ברחוב תוצרת הארץ (שם עברי להחריד) הופך ל-TOHA

לא ניתן להאשים את אנשי השיווק שבסך הכל עושים את עבודתם. הם מבינים כמה מתוק הוא הצליל האמריקאי באוזניהם של הקונים הישראלים הפוטנציאליים. בוודאי שזה מוכר יותר טוב משמות מיושנים כמו "מגדל שלום", ובכלל המילה "שלום" היא אובריוזד בשמות הרחובות והתחנות והצמתים.

כשאני מסתכל על הרכב הממשלה החדשה שהתברכה בה ישראל, אני לא יכול שלא לחשוב על כמה היא רחוקה מדימוי האמריקה הזה שאנחנו כ"כ אוהבים. הרי כבר היה לנו ראש ממשלה ברמה בינלאומית, עם אנגלית אמריקאית מחודדת וחוש הומור אמריקאי. אדם שהיה לו לוק אמריקאי והוא יכול להיטמע יפה בין הפרצופים של המנהיגים הגדולים של ארה"ב. אתם רואים את גדעון סער משתלב בוושינגטון?

כמי שזכה להקליד ולתמלל ישיבות של משרד החינוך ומשרד הבריאות, אני מדמיין לעצמי שכך בדיוק נראים הפרצופים של היושבים שם. ככה, כמו ראשי המפלגות המרכיבות את גוש השינוי. יש שם כמה דמויות דומיננטיות שיודעות לזרוק חצי בדיחה ולגרום לשאר היושבים לצחוק. אבל בעיקר נפוצה שם הדמות הפקידותית האפורה, אפורה פלוס. מביאים נציגים מגוונים, מ"המגזר", מארגונים פמיניסטיים או מכל מיני עמותות, עורכי דין ודוברים למיניהם, יושבים ומדברים הרבה.

זה מרגיש כמו וועדה שמישהו הרכיב מהר, סידר פינת קפה עם קפה נמס עלית וחלב תנובה, קנה כמה קרואסונים מהמאפייה שממוקמת מול תחנת המוניות שמתחת למשרד, הדליק מזגן רועש, שיפריע אחר כך למתמלל ההקלטה, והושיב את כולם כדי לעבוד.

כמי שזכה להקליד ולתמלל ישיבות של משרד החינוך ומשרד הבריאות, אני מדמיין לעצמי שהפרצופים שם נראים כמו ראשי המפלגות המרכיבות את גוש השינוי. בעיקר נפוצה שם הדמות הפקידותית האפורה

לא ידונו כאן על מלחמת העולם המערבי הליברלי מול האיסלאם הקיצוני שבקצה האחר של העולם. לא על בני האור מול אבות החושך. לא יתעסקו בפרזנטציות מרהיבות לביקור הבא בכנס האו"ם ולא ינסו לקבל החלטות הרות גורל על גורלו של המפעל הציוני בראי ההיסטוריה בת אלפי השנים.

סה"כ ינסו לפתור בעיות בנייה, תחבורה, מיסוי, תקציב ורגולציה. מהמשרד האפור הזה יטפלו בסוגיות לא סקסיות בכלל, שנוגעות לחברה הישראלית, והמסמכים שיהיו כתובים בעברית בפונט דיויד משעמם, יעברו משרדים וידיים ואולי ישנו כאן משהו לטובה.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

לעיתים חגיגות השוויון הן שמעידות יותר מכל על העדרו. לפני מספר ימים שודרה באחד מערוצי החדשות כתבה על "המנכ"ליות של משרדי הממשלה". 10 מנכ"ליות משרדים מכהנות בממשלה הנוכחית, שיפור ניכר ביחס לעבר. 7 מהן השתתפו באותה כתבה, שאין לי ספק בכוונותיהם הטובות של יוזמיה. אך בעודי צופה באותן נשים מרשימות, חשבתי שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת ברובן. שההופעה הראשונה שלהן במהדורת חדשות איננה מקצועית, אלא מגדרית.

10 מנכ"ליות משרדים מכהנות בממשלה הנוכחית, 7 מהן השתתפו בכתבה. בעודי צופה בנשים המרשימות חשבתי, שזו הפעם הראשונה שאני נתקלת ברובן. שהופעתן הראשונה אינה מקצועית אלא מגדרית

האם נכון לנו כחברה, שמנהלות מוכשרות של משרדי ממשלה זוכות ל"טבילת האש" התקשורתית שלהן כנשים ולא כנשות מקצוע? האם זה נכון להן? שוויון מלא יהיה כאשר כל אחת מאיתנו תבחן רק בהתאם למי שהיא ולא מה שהיא. כאשר לא תהיינה עוד כתבות שחוגגות שוויון, אלא שפשוט יהיה שוויון שיקבל ביטוי גם בחשיפה התקשורתית.

המלצת צפייה: לינק לראיון עם נבחרת המנכ״ליות המרשימה של משרדי הממשלה ששדרנו הערב במהדורה. נראה לי שכל אישה עם קריירה תמצא פה סיפור להזדהות איתו (אני במיוחד עם הפספוס של הודעות ווטסאפ חשובות מהגן וההשלכות מרחיקות הלכת…) https://t.co/5JIsIlVOT5

— Tamar Ish Shalom תמר (@tamarishshalom) July 13, 2021

כש"חוגגים שוויון", במידה רבה מודים בכך שהוא עדיין לא כאן. כשמזמינים מנהלת להתראיין בכתבה בשל היותה אישה, לא בטוח שמעצימים אותה, כנראה שלהפך, מקטינים אותה ומכניסים אותה למסגרת מגדרית שעמיתיה הגברים לא נדרשים לה.

לא בדקתי מי היו אותן 3 מנכ"ליות שנעדרו מהכתבה ואינני יודעת מדוע לא הופיעו בה. אולי הרגישו לא בנוח מהמעמד המגדרי והעדיפו שהחשיפה התקשורתית שלהן תהיה קשורה לעשייה, בדיוק כמו זו של המנכ"לים הגברים, שהם גם עדיין הרוב הגדול.

כשמזמינים מנהלת להתראיין בכתבה בשל היותה אישה, לא בטוח שמעצימים אותה. כנראה שלהפך, מקטינים אותה ומכניסים אותה למסגרת מגדרית שעמיתיה הגברים לא נדרשים לה

האתגר שלנו כחברה הוא להפוך את השוויון המגדרי לדבר רגיל, מובן מאליו, לא כזה שחוגגים או מציינים אותו. לא לעסוק בטפיחות על השכם של עצמנו בגאווה על כל אישה נוספת שממונה לתפקיד בכיר, אלא להפוך את המציאות הזאת לדבר טבעי. שמינוי של אישה, כמו מינוי של גבר, יזכה בביקורות טובות וגרועות ביחס לכישוריה, ניסיונה והתאמתה לתפקיד, לא ביחס למגדרה.

וצריך לזכור עוד פרט אחד קטן ומשמעותי, גם ההישגים שאנחנו מציינים היום, יותר שרות, יותר מנכ"ליות, פרקליטה צבאית ראשית ועוד, הם עדיין חלק ממציאות של אפליה והדרה. המנהיגות הפוליטית, הצבאית והכלכלית בישראל היא גברית כמעט כולה. רוב המנכ"ליות שהופיעו בכתבה, אינן מובילות את המשרדים הגדולים והמשפיעים, כך גם ביחס לרוב השרות. גם בכלכלה, למרות שיפור שחל בשנים האחרונות, עדיין הנשים במיעוט.

גם אם לא ניתן להעלים את תקרת הזכוכית בן רגע, צריך להפסיק לתת לה את זמן השידור באמצעות חגיגת הצלחתן של המעטות שהצליחו לנפצה. במקום זאת יש לפעול כדי לייצר שינוי מלמטה.

לא לתת עוד לגיטימציה להדרת נשים מהמרחב הציבורי, לשיח מזלזל, להקטנת נשים ולפגיעה בהן. לצערי הרבה מאותם דברים עדיין טבועים בחברה הישראלית על גווניה השונים. עדיף שכלי התקשורת יתרכזו יותר בחשיפתם ובמאבק לשינויים ופחות בחגיגה מוקדמת של הצלחתן של המעטות, שעדיין אינן מעידות על הכלל.

גם ההישגים שאנחנו מציינים היום, יותר שרות, מנכ"ליות, פרקליטה צבאית ראשית ועוד, הם עדיין חלק ממציאות של אפליה והדרה. המנהיגות הפוליטית, הצבאית והכלכלית בישראל – כמעט כולה גברית

אם נדע לייצר שוויון בחיים, בסופו של דבר יהיה גם שוויון בסיקור התקשורתי, ללא צורך בכתבות צבע מיוחדות.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".

גבול ישראל עזה שוב מתחמם ושוב בגלל הסיבות הידועות – חמאס לא מוכן שרמאללה תקבל לידיה את כספי שיקום עזה, והוא מתעקש לשמור על הנוהל הישן של מעבר הכסף מקטר ישירות אליו. חמאס גם מאיים לחדש את צעדות השיבה.

גבול ישראל עזה שוב מתחמם מהסיבות הידועות – חמאס לא מוכן שרמאללה תקבל את כספי שיקום עזה, מתעקש לשמור על נוהל מעבר הכסף מקטר ישירות אליו, ומאיים לחדש את צעדות השיבה

אבל חמאס גם חייב לקחת בחשבון כי המזרח התיכון משתנה ולא לטובתו. מה שקורה עכשיו בתוניס זה בעצם פרפורי "האסלאם הפוליטי", רעיון שהשתעשעו בו במערב, כאילו ניתן למצוא בתוך האסלאם כוחות מתונים שיכולים להיות בעלי ברית של המערב ולהילחם יחד באל-קאעידה ואח"כ במדינה האסלאמית.

מה קורה בתוניס? הנשיא, יחד עם הצבא, ביטל את הפרלמנט שבשליטת האחים המוסלמים, כאשר העם הוא דווקא עם הצבא, ובמקום שהאחים יוציאו מיליונים לרחובות, המוני תוניסאים שטפו דווקא את מטה מפלגת הנהדה ועשו בה שמות.

המפלגה הזאת, והעומד בראשה, ראשד גנושי, נתפסו במערב כסמל האסלאם הטוב שעמו המערב יכול להסתדר. עם השמות במטה המפלגה אפשר לומר כי תם עידן האסלאם הפוליטי אשר הנשיא אובמה קידם בכל כוחו.

תוניס איננה הבעיה היחידה של האחים המוסלמים. גם טורקיה. יש תפנית בעמדת ארדואן, והוא אומר לראשי האחים ממדינות ערב להסתלק יפה לפני שהוא יהיה רציני. ראשי האחים מכוויית כבר ברחו חזרה הביתה, והם מעדיפים את הכלא הכווייתי על האירוח של ארדואן,

וכעת יש סימן שאלה על "התפוח הגדול" – ראשי האחים של מצרים. סיסי דורש את הסגרתם, ארדואן סגר להם את תחנת השידור שהסיתה מטורקיה לתוך מצרים, אבל עד לרגע זה הוא לא הסגיר את ראשי האחים לידיו של סיסי.

מפלגת הנהדה בתוניס והעומד בראשה נתפסו במערב כסמל האסלאם הטוב, עמו המערב יכול להסתדר. כעת אפשר לומר כי תם עידן האסלאם הפוליטי שאובמה קידם בכל כוחו

הטלפון של ארדואן לנשיא הרצוג הוא באותו הקשר, אבל לדעתי אין לסמוך על מילתו של ארדואן. הוא לא ויתר על חלום החליפות, ולא יוותר. הכל טקטיקות.
מהומה לא קטנה מתחוללת בהנהגת האחים באירופה ויש ידיעות על משבר פנימי גדול, אבל מכיוון שמבחינת התעמולה של האחים הכל סבבה, קשה לדעת מה מתחולל שם.

כאשר חמאס עזה מאיים בחזרה לצעדות השיבה, יש לבחון זאת על רקע משבר האחים המוסלמים הכולל. כוחם הגדול של האחים המוסלמים הוא בברית שהם כרתו עם השמאל האירופאי.

ראינו זאת במשטים של ארדואן ובצעדות השיבה שנתמכו לוגיסטית מאירופה בשלב הראשוני, כאשר חמאס עדיין לא נקט עמדה. מי שיזם את צעדות השיבה היו אירגוני השמאל הפלסטיניים, יחד עם ברית האחים-שמאל האירופאים, וחמאס הצטרף כאשר ראה שהפרוייקט מצליח. והוא גם דאג לסיים את הצעדות תמורת מחיר שקיבל מישראל.

חמאס עלול לממש את צעדות השיבה, אבל הפעם הזאת הוא יחסר את הלוגיסטיקה של אירופה. אלא אם כן ברית האחים שמאל אירופאי תמצא בזה הזדמנות לרענן את הברית, אבל יש להטיל בכל ספק.

חמאס עלול לממש את צעדות השיבה, אבל הפעם הוא יחסר את הלוגיסטיקה של אירופה. אלא אם ברית האחים שמאל אירופאי תמצא בזה הזדמנות לרענון הברית, מה שמוטל בספק

מה שחמאס בהחלט צריך לקחת בחשבון אלה מראות ההמון התוניסאי הפורץ לתוך משרדי א-נהדה. המצב בתוניס לא דומה למצב בעזה, אבל הרוח הגבית בעולם הערבי נושבת נגדו.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.