משה איבגי הוא עבריין מין סדרתי. משה איבגי הוא עבריין מין סדרתי מפורסם. סלב של ממש. משה איבגי הוא עבריין מין סדרתי, שעובדת היותו סלב איפשרה לו להמשיך במעשיו תקופה ממושכת מאוד באין מפריע. ללטף את גבה של אשה ולהכניס יד מתחת לחולצתה, לדחוף את ראשו לחזה של אשה ולמשש את גופה. עוד, על פי עדויות, זה איפשר לו לחפון את שדיה של אישה, לכאורה, ומיד אחר כך ללכת ולקבל פרס אופיר. להכניס את הלשון בכוח לפיה של אישה, לכאורה, ומיד אחר כך לעלות על הבמה. לדחוף את ידיו לאברי מין של אישה בעת נסיעה, לעדותה, ומיד אחר כך לזכות למחיאות כפיים מהקהל.

משה איבגי הוא עבריין מין סדרתי. משה איבגי הוא עבריין מין סדרתי מפורסם. סלב של ממש. משה איבגי הוא עבריין מין סדרתי, שעובדת היותו סלב איפשרה לו להמשיך במעשיו תקופה ממושכת מאוד באין מפריע

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

התיאורים על שדיים, לשון ואיברי מין קשים לכם? אם כך אני ממש מתנצלת, אבל חשוב לדעת שכשמדברים על עבירות המין של משה איבגי אין מדובר בהטרדה מינית כמשמעותה בחוק למניעת הטרדה מינית בסעיפים להלן:

3א הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה:
(3) הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעונין בהצעות האמורות;
(4) התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעונין בהתייחסויות האמורות;
(5) התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית;

אלא שמשה איבגי ביצע מעשים מגונים כמשמעותם בחוק העונשין. ומעשה מגונה הוא עבירה חמורה יותר מאשר הטרדה מינית והעונש עליה חמור יותר – והנה, על אף שמשה איבגי הורשע בשלושה מעשים מגונים, העונש שקיבל, לאחר ערעור, הוא עונש קל במיוחד – כזה שאינו משקף ולו בשמץ את חומרת מעשיו, 11 חודשי מאסר. במקור, לפני העירעור, הוא לא קיבל אפילו יום מאסר. חצי שנת עבודות שירות, חצי שנת מאסר על תנאי ופיצויים.

בית המשפט גזר על משה איבגי 11 חודשי מאסר https://t.co/xRuviHGYaO

— Haaretz הארץ (@Haaretz) July 12, 2021

כדי להסביר את קולת העונש אל מול חומרת המעשים, משך הזמן שבו נעשו ומספר התלונות נגדו – צריך להסתכל על הדפוס שהשתרש בישראל כאשר מתברר שאדם מפורסם מואשם בעבירות מין.

תחילה תהיה תלונה של אחת הקורבנות.

התלונה תתפרסם, בפרסום ידובר על הדמות המפורסמת שהואשמה במעשים ללא אזכור שמה – זה יהיה "זמר מפורסם", "פוליטיקאי מפורסם" או "שחקן מפורסם".

כדי להסביר את קולת העונש אל מול חומרת המעשים, משך הזמן שבו נעשו ומספר המתלוננות – צריך להסתכל על הדפוס שהשתרש בישראל כאשר מתברר שאדם מפורסם מואשם בעבירות מין

בעידן התקשורתי בו אנחנו נמצאים אי אפשר יהיה להסתיר את זהות מי שמואשם ותוך דקות שמו יהיה מפורסם וידוע לכל. הוא מצדו ישמור על שתיקה בעניין.

כעת כולם מחכים לתלונה הנוספת, למבחן הקורבן הנוסף, זה המבחן שיקבע האם תהיה התייחסות רצינית להאשמות. הסירו דאגה, כמעט תמיד תהיה קורבן נוסף שתאזור אומץ ותתלונן. כמעט תמיד היא תתאר באופן מדוייק את מה שתארה לפניה הקורבן הראשון – ואז יפתח הסכר ומבול של תלונות תתקבלנה, חלקן אומנם התיישנו אבל על אף זאת יש להן חשיבות בבניית התיק – כעדות שיטה למעשים.

בשלב זה, למי שמואשם במעשים אין ברירה אלא להתייחס להאשמות. ראשית הוא עושה את מה שעושים, הכחשה גורפת: "אני חף מפשע", "הצדק יצא לאור", ושנית, הוא מטיל רפש בקורבנות והופך אותן למכשפות המקנאות בו: "מדובר בשחקניות ממורמרות שפוטרו".

התלונות והתגובה להן לרוב יפרצו את קשר השתיקה – וזה יהיה כמו סכר שנפרץ. וכמו תמיד, כשהסכר נפרץ יתברר שכולם ידעו ושתקו. כולם העלימו עין. כולם חשבו שאם שמדובר בדמות נערצת/מפורסמת/בעלת כוח עדיף לשתוק ולא לעשות גלים.

בעוד שמצד הקורבנות השתיקה מובנת שכן תמיד תעלנה השאלות המפחידות: מי יאמין להן אם תתלוננה? מי יגבה אותן? האם תיפגע פרנסתן? האם יאלצו להשיב על שאלות מביכות? שאלות שאין להן כל קשר למעשים הנלוזים אבל עורכי דין חרוצים ומיומנים ישתמשו בהם כדי לבסס את הטענה שמודבר בחיזור שלא עלה יפה, ברומן שהסתיים, או בשרלילות לשמן שהוא לא היה בכלל מעוניין בהן.

מנגד, שתיקת הסביבה לא רק שאינה מובנת, אלא שאין לה שום תרוץ שיסביר את פשר הבחירה לעצום עין אל מול המעשים החמורים.

בשלב הבא, למואשם אין ברירה אלא להתייחס להאשמות. ראשית, הכחשה גורפת: "אני חף מפשע", "הצדק יצא לאור". שנית, הטלת רפש בקורבנות והפיכתן למכשפות המקנאות בו: "מדובר בשחקניות ממורמרות שפוטרו"

בתום כל השלבים האלה – אם זה יגיע לחקירת משטרה ולמשפט פלילי, הנאשם ימשיך בטקטיקה של "לא יודע מה רוצים ממני", ימשיך להטיל רפש על הקורבנות וימשיך במנטרת "אני חף מפשע" – כל אלה יעזרו לו בהמשך הדרך.

במקרה של איבגי לא נפקד מקומו של אף שלב.

הכל היה פה – כמו תסריט קבוע מראש שבו השחקנים לומדים את התפקיד המיועד להם. אבל היה גם השלב הנוסף, זה השמור לעבריינים שהם סלב של ממש – אלה מקבלים במה נדיבה לשטוח את טענותיהם במה שקוראים לו בטעות "ריאיון אישי".

מדובר למעשה באפשרות של הנאשם לפרט את טענותיו, לא לפני שהתייעץ באריכות עם העורך הדין – מה לומר, איך לומר, כמה לומר, עם ההנחיה הברורה – בשום אופן לא להודות, בשום אופן לא לבקש סליחה, מקסימום להוציא איזו אמירה רפה על כך שלא הבינו אותו כהלכה.

ריאיון כזה עם עבריינים, מעצם טיבו יזכה לרייטינג גבוה. ואם מדובר בג'וסי סטאף כמו עבירות מין – הרייטינג ירקיע שחקים. ובריאיון הזה כמעט תמיד השיחה תעבור לאיזור הנוחות של הנאשם – הוא ירצה לטעון שמה שהוא עשה זה "חיזור לגיטימי" ושכל החוק הזה למניעת הטרדה מינית "הוציא את כל הרומנטיקה" ושבכלל לא הבינו אותו כמו שצריך ועל זה הוא מצטער – על כך שלא הובן, לא חלילה על הפגיעה.

ואני רוצה לטעון שזה ממש לא מעניין אם העבריין הבין או לא הבין – הוא אינו מוגבל בשכלו, הוא עבר על החוק והוא צריך לתת את הדין ושנית – פעם אחת ולתמיד כדאי שנבהיר את הסוגיה הברורה מאליה – כל אישה וכל גבר יודעים להבחין בין חיזור לבין הטרדה מינית,

כן – גם כאשר ההטרדה המינית היא רק מילולית, כל אישה וכל גבר יודעים מגיל צעיר מאוד מתי נחצה קו אסור, אין פה מקום לטעויות ומתחם הפרשנות צר כגודל סדק לאור מונוכרומטי. וגם אם יש מקום לפרשנות או לטעויות הרי שמהרגע שהובעה התנגדות, ולו הקלה ביותר, להצעות – מאותה השניה המדובר בהטרדה.

הכל היה פה – כמו תסריט שבו השחקנים לומדים את התפקיד המיועד להם. אבל היה גם השלב הנוסף, השמור לעבריינים שהם סלב – במה נדיבה לשטוח את טענותיהם במה שנקרא בטעות "ריאיון אישי"

ועוד אני רוצה לטעון – שעצם הבמה שניתנת למי שנאשם בעבירות מין להסביר מה הוא הבין או לא הבין גורמת להקטנת העבירה, נותנת לגיטימיצה לטענה כאילו היה מדובר בחיזור לגיטימי ושאפשר לפרש אותו לכאן או לכאן.

אף אחד הרי לא היה מעז לראיין פורץ מיומן שפרץ לעשרות בתים ולתת לו במה לטעון את טענותיו. אף אחד לא היה מעז לראיין חוטף ארנקים של קשישים וקשישות. אף אחד לא היה מעז לראיין גננות המתעללות בילדים.

כולם מסכימים שמדובר בעבירות שמי שעבר אותן צריך לעמוד לדין, וכך צריך להיות גם לגבי עבירות מין, שמעצם טיבן מי שיודע עליהן הם העבריין והקורבן.

ואחרון – את הדפוס הזה של עבריין מין סדרתי שהוא סלב ראו ושמעו כל השופטים. כבר בפסקה השניה של פסק הדין מוזכר עיסוקו של העבריין, שלא נפספס חלילה שמדובר בשחקן ובבמאי קולנוע ותיאטרון. והוא נשפט, ואני אומרת את זה בצער רב, לא רק כעבריין מין סדרתי אלא גם כמשה איבגי השחקן המפורסם, זה שהקריירה שלו נגדעה – והעונש היה בהתאם לכך.

הפרדוקס הוא שבמקום להרתיע דווקא את מי שניצלו את כוחם ואת מעמדם ולתת להם את העונש הכי חמור במתחם העונש שמאפשר החוק, בחרו השופטים בעונש קל, קל מאוד. בפרט לנוכח העובדה שמשה איבגי לא רק עבריין מין סדרתי אלא שלעבירות המין נלוותה התנכלות לקורבנות. ובית המשפט, אף אם לא לכך התכוון לכך, עשה חסד עם איבגי והשתיק את הקורבנות, הביא לכך שבפעם הבאה – ספק אם הן תתלוננה.

הפרדוקס הוא שבמקום להרתיע את מי שניצלו את כוחם ומעמדם ולתת להם את העונש הכי חמור שמאפשר החוק, בחרו השופטים בעונש קל. וביהמ"ש עשה חסד עם איבגי והשתיק את הקורבנות

משה איבגי אינו ראוי לרחמים כי הוא איבד את הקריירה. הוא הביא את זה על עצמו תוך עשיית עבירות מהבזויות ביותר המנויות בספר החוקים. הקורבנות, הן הראויות לחמלה.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.