ענין של כבוד, פחות של שכל

בנימין נתניהו בשדה התעופה בסן פרנסיסקו בדרך לאי לאנאי (צילום: שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

רוחות מלחמה נושבות בשכונה. ערב טוב מידל איסט, איך ישנתם? בטח ראיתם את הפגנות הפלסטינים על הגדר. לא נעים לומר, אבל זה נראה כמו מצעד הגאווה בפתח תקווה עם הדגלים והבלגן, אבל ישראל לא תעבור על זה בשתיקה. הם לא יצעקו עלינו. זה עניין של כבוד. וכבוד היא מילת מפתח ביחסים שלנו, וקצת פחות שכל, לזה הידרדרנו מול עזה.

ערב טוב מידל איסט, בטח ראיתם את הפגנות הפלסטינים על הגדר. לא נעים לומר, אבל זה נראה כמו מצעד הגאווה בפ"ת עם הדגלים והבלגן. אבל ישראל לא תעבור על זה בשתיקה. זה עניין של כבוד, פחות שכל

עכשיו אנחנו מצפים מבנט להיות נתניהו ולהמשיך למוטט את החמאס או לפחות לייצר איומים באווירה של "תחזיקו אותי". יש שמועה שעם המבטא הנכון זה עובד על גדודי עז אדין אל קסאם ושל הפלג השני, אנא עראף שו אסמו, אבל רק אם זה נתניהו.

לבנט יש אנגלית אבל רק 6 מנדטים והחמאס לא נבהל מנוכלים. החמאס חושב כמו גלית דיסטל אטבריאן ועופר גולן. בנט לא ראש הממשלה שלו. חלש מדי. בוווו. רואים? ברח. זה ראש ממשלה זה? נוסע לנשיא ארה"ב בלי אשתו, בלי כביסה מלוכלכת ובלי הילד שהפסיד את השלטו.. כלומר במשפט.

תכלס לאיש אין אומץ להודות שאין לנו מושג מה לעשות עם עזה. היא לא תטבע בים, כמו שקיוו פה, וגם אנחנו מחזיקים יפה עם הצבא החזק בעולם (והקצת טיפש, אם להודות). גם נמלה יכולה לחרפן פיל אבל לא לחנוק אותו. עניין של פרופורציות שאבדו לנו מזמן.

נשארנו עם המנטרה השחוקה "תנו לצה"ל לנצח" למרות שאין איך. תשאלו את נתניהו, המצביא הדגול שחרט על דגלו למוטט את החמאס וחזר מ"צוק איתן" עם הזנב בין הרגליים. בגלל זה הוא עושה עכשיו פילאטיס בהוואי.

החמאס חושב כמו גלית דיסטל אטבריאן ועופר גולן. בנט לא רה"מ שלו. חלש מדי. בוווו. רואים? ברח. זה רה"מ זה? נוסע לנשיא ארה"ב בלי אשתו, בלי כביסה מלוכלכת ובלי הילד

גאווה תמיד היתה לנו. פעם זה היה מול צבאות אמיתיים, מצרים, סוריה, ירדן, עכשיו זה כמו הקרב על הוועד: וילה נגד שכונה בג'ונגל. נשארנו עם איומים שלא עושים עליהם רושם. מה עוד יש להם להפסיד שלא הפסידו? עוד בית שהורדנו? מפעל צינורות? פעיל ש"חוסל" כאילו אחריו עזה תרד על הברכיים.

עזה היא כמו מוחמד דף, חבול וגמור, לא יודעים מה יש לו אבל אחרי שחוסל הוא חי ובועט. לפעמים יש רמזים קלים לדו-שיח, לא עלינו. ‏גורם בסביבת ראש הממשלה על פגישת גנץ-אבו מאזן מודה שאושרה מראש על ידי ראש הממשלה.

אך אל דאגה, השלום לא פורץ, חלילה. "מדובר בפגישה שעניינה סוגיות שוטפות של מערכת הביטחון מול הרשות הפלסטינית.." וממהר לסייג: "אין שום תהליך מדיני מול הפלסטינים וגם לא יהיה". הכבוד ניצל. ממשיכים כרגיל, יאללה מכות.

וככה ממשיך מצעד האיוולת הים-תיכוני. מזרח תיכון ישן שמתנהל כמו עוד פרק מתיש ב"שובר שורות", רק אנחנו מספרים לעצמנו שזה מגש הכסף. זו הטרגדיה שלנו. מה שמחזיק אותנו זו האמונה בצדקת הדרך שאבדה. הם ייסרו אותנו בבלונים? אנחנו נייסר אותם ב-F-16.

זה יהיה קרב אווירי היסטורי סטייל ששת הימים, נלמד אותם מלחמה ועוד מלחמה. ככה, ילדים, נראים היחסים של ישראל והפלסטינים. אין מנצחים. ושני אלה לא ידברו בחיים. לא הם. לא בניהם ולא בני בניהם.

עזה היא כמו מוחמד דף, חבול וגמור, לא יודעים מה יש לו אבל אחרי שחוסל הוא חי ובועט. לפעמים יש רמזים קלים לדו-שיח, אך אל דאגה, השלום לא פורץ, חלילה

אנחנו שבויים לנצח בידיים עתיקות מתחלפות של תאומי-סיאם מחוברים לעד, אחד גדול אחד קטן, ושניהם לפותים זה בזה, לא רואים בעיניים, מבינים רק כוח, ושניהם צוללים יחד לארץ האופל המזרח-תיכונית. ולא ידברו לעולם.

אין עם מי, אנחנו מדקלמים. ככה זה בשכונה שלנו. יפים וצודקים ומאוהבים בעצמנו. אין על עמישראל. האחרון שאמר "שלום" כבר נפרד מאיתנו, ולא בטוב, אם אפשר להגיד בלי להעליב את ריקלין. אנחנו רק רומזים, שלא יקרא לנו מויסר ולך תדע מי יקשיב לו.

רוצים שינוי? לא. ובדיחה? "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" כתבתי מהזיכרון. את הפסוק הבדיוני למדתי בע"פ בביה"ס היסודי. למדנו הרבה בע"פ. היום זה לא נהוג.

גם אזרחות זה לא מקצוע כי אף אחד לא ילמד אותנו דמוקרטיה. אנחנו וילה בעזה. נבטל גם את הערבית. נדבר רק עברית ובצעקות, נתעטף בדגל ובתהילים נגד טילים. נשלח את צה"ל לנצח.

חלקנו נתגייס, נפצע, נרצה לחזור לשדה הקרב ולהסתער, נשלח לעצמנו חבילות ונספר לעצמנו איזה עורף חזק אנחנו. לא כמו אלה מהדרום שנבהלו כמו ילדות. קצת קשה אז נשברים? לא למדו מהעורף האיתן מה זה צוק.

אין עם מי, אנחנו מדקלמים. יפים וצודקים ומאוהבים בעצמנו. אין על עמישראל. האחרון שאמר "שלום" כבר נפרד מאיתנו, ולא בטוב, אם אפשר להגיד בלי להעליב את ריקלין. אנחנו רק רומזים, שלא יקרא לנו מויסר

אנחנו חיים באגדת ילדים, יש בה טורף ונטרף ואם יש מוסר השכל זה שלא תמיד יש מנצח ולפעמים כולם מפסידים. אבל ככה זה אגדות. זה לנצח. עוברות מאב לבן. ככה נגזר. שנה טובה, ישראל. קומי כבר.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 752 מילים ו-1 תגובות
כל הזמן // יום ראשון, 19 בספטמבר 2021
מה שחשוב ומעניין עכשיו

הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי דורון נפטר בשנה שעברה במהלך ערעור על הרשעתו לבית המשפט העליון ● בסופו, קיבלו השופטים החלטה תקדימית לזכות את הרב לאחר שסנגורו הצליח לעורר ספק סביר בשאלת כשירותו לעמוד לדין ● הפרקליטות לא ויתרה וביקשה דיון נוסף ● אולי ברוח ימי הסליחות, החליטת הנשיאה אסתר חיות לדחות את הבקשה והרב הלך לעולמו חף מביצוע עבירה ● פרשנות

עוד 843 מילים

בנט: מודה לכוחות הביטחון - את מה שהתקלקל אפשר לתקן

על פי הדיווחים איהם קממג'י ומונאדל אינפיעאת לא התנגדו למעצר ● בר-לב: ועדת הבדיקה תצא לדרכה בימים הקרובים ● סטרוק: כדי לתקן מה שהתקלקל - צריך לשלול את זכויות היתר של המחבלים ● ניר ברקת: ידה של ישראל תגיע לכל מבקשי רעתנו בכל מקום בו יפעלו ● מתן כהנא: אם היינו יכולים להקים ממשלה ימנית היא היתה קמה - בנט האדם הכי רחוק מנוכל שאני יכול לדמיין

עוד 6 עדכונים
אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

הכול ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן

השיר הפך בשנות התשעים לאחד המושמעים ביותר בימי זיכרון ואבל לאומי, אבל נתן יונתן כתב את "החול יזכור" ב-1962 דווקא כקינה על קץ הנעורים ● השיר הוא אחד מעשרות רבות משיריו של נתן יונתן שנחום היימן הלחין ● "אבא בעצם תרגם את נתן יונתן להמונים", אומרת סי היימן, בתו של נחום היימן, "הם היו שילוב מטורף"

עוד 1,213 מילים

מה זוכרים ילדים, מה רוצים לדעת מבוגרים

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות. האחר אמר שבהתחלה כלל לא חשובים לתינוק כל אותם ציודים ממותגים מחנויות התינוקות, ופעם כשיצא עם משפחתו ותינוקו הקטן לאכול ב״מסעדה מזרחית״ אף הניחוֹ על גבי השולחן, מעל מצע פיתות רכות.

בארגון בו עבדתי בצעירותי חלקו עמי עמיתים ותיקים ממני תובנות על גידול ילדיהם. האחד סיפר, שכשנולד ילד כל שצריך הוא לתת לו לבכות לילה אחד ולא לגשת אליו, וכך ילמד לא לבכות בלילות

אינני בטוחה שכך אכן פעלו, אך אני כן בטוחה ששני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״, והתייאש. ואילו השני, בהנחה שהדברים שתוארו נעשו באחריות ובבטחה ובנוכחות שמחה, קלט ככל הנראה הֵמיה נעימה שאפפה אותו, בלוּלה בריחות טובים.

נזכרתי בדברים לנוכח החלטה תקדימית של שופטת לאחרונה במשפט מסעיר וחשוב במקרה של אלימות בבית, בו הורשע אב בניסיון ברצח אשתו ובהתעללות בבנם כבן השנתיים שנכח באירוע.

קטונתי מלתת את הדעת על משמעותה החוקית והמשפטית של ההחלטה, אך לנוכח תקדים משפטי זה, אולי חשוב להתייחס לנושא המוכַּר, השחוק אך הבלתי-מובן מאליו של משמעותה הרגשית של ההתנסות הילדית, והאחריותיות שנגזרת מכך על התנהלות המבוגרים בחיי הילד.

שני התינוקות לא יזכרו את פרטי האירועים האמורים, לוּ אכן קרו. ברם גוונים מאיכותן הרגשית של החוויות נצברו ודאי בנפשם. התינוק ש״למד לא לבכות״ בעצם למד משהו על ״לבכות לאף אחד״

איננו זוכרים את שנות חיינו הראשונות, כותבת הפסיכואנליטיקאית סלמה פרייברג: ״לכל היותר משתיירים בזיכרוננו הדים עמומים ומעורפלים, קומץ תמונות מטושטשות ומעוּותות, שזכו משום מה להיחרת בדמיוננו. תקופה ראשונה זו של הילדות, חמש השנים הראשונות בקירוב, דומָה לעיר ששקעה במעמקי האדמה, וכאשר אנו חוזרים בדמיוננו לזמנים אלה, אנו מתהלכים בה כזרים ובקושי מוצאים שם את ידינו ואת רגלינו״.

עוד לפניה דימה פרויד את הנפש לעיר היסטורית, כמו רומא. אך בניגוד לעיר בה טמונות שכבות קדומות מתחת לאלו שבאו אחריהן, בַּנפש דָרוֹת כל השכבות בכפיפה אחת, בו-זמנית בממשותה, מעֵבֵר לחוקי הזמן והמרחב. מאורעות טראומטיים הפורצים בעוצמה פתאומית את השכבה שמגינה על הנפש מפני עודף גירויים, ״מסתובבים בנפש״ באופן חווייתי חזרתי וחסר-פשר, מבלי שימצאו את מקומם כחוויה שניתן להבין, לזכור ולשאת, מוסיף פרויד.

פסיכואנליטיקאים רבים עסקו באופן בו נחוות ומקודדות חוויות טראומטיות. דונלד וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מפני התמוטטות עמומה שצפויה לקרות.

אך בעצם, לפיו, מדובר בהתמוטטות שכבר קרתה, רק שהאדם לא באמת היה שם עדיין כדי שזה יקרה לו. לדבריו, ביחסים טיפוליים מתבטאים ניואנסים חווייתיים שמאפשרים לגעת בחוויה הקשה ש״התרחשה אך לא קרתה לאדם עצמו״, וכך לארגן ולהכיל אותה בהדרגה.

וויניקוט תיאר חוויה טראומטית בשנים הראשונות לחיים כדבר שהאני לא מסוגל לתפוס ולארגן, השולחת את האדם להיות רדוף תמידית בחרדה מהתמוטטות עמומה הצפויה לקרות

אך אין צורך להמתין לטיפול פסיכולוגי עתידי כדי להשגיח בחותמם של אירועים מערערים וקשים בחיי תינוקות ופעוטות. מספיק להתבונן בהם: הם כבר יראו סימנים לַשֵבר שפקד אותם. הם יַראו אם קשה להם רגשית בזה הרגע, ויאותתו אם עברו חוויה קשה ומערערת.

למשל, מחקרי היקשרות (Attachment) מראים כיצד מגיבים פעוטות בני 12-20 חודשים למצב בו יוצאת אמם מהחדר והם נותרים לרגע במחיצת אישה זרה, למצב בו שבה האם לחדר: ילדים שסגנון ההיקשרות שלהם אינו בטוח אינם מתאוששים ומתנחמים עם שובה, אלא מפגינים כעס וחרדה או לחילופין נתק, התעלמות ואדישות יוצאי-דופן.

מחקרים אחרים מראים שפעוטות שאמם מתַקְשֵרֵת עמם ופתאום קופא מבטה מגיבים תחילה בהפתעה; אחר-כך הם מנסים לעורר את תשומת-ליבה וכשאינם מצליחים בכך הם מוחים, ולבסוף מתייאשים ונהיים אפאטיים. עוד מראים מחקרים שילדים משגיחים במבוגר שכועס על מישהו אחר לידם, ומשנים את התנהגותם כדי שלא לעורר עוד את חמתו.

מחקרים שעקבו אחר פעוטות שבעבר היו מתאשפזים בבתי-חולים לבדם, ללא השגחת הוריהם, כנהוג בשנות החמישים, הראו שתחילה מבטאים הילדים כאב ודרישה לנוכחות ההורה המוכר, אך במהירה הם מוותרים ונהיים אֲפאטיים.

פרייברג מתארת תינוקות נטולי-אהבה שגדלים במוסדות. הם אמנם מתפתחים מהבחינה המוטורית אך נותרים מעוכבים בתחומי ההתפתחות המנטליים, שתלויים בקשר עם סביבה מיטיבה. הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים.

הפסיכואנליטיקאי רנה ספיץ׳ שחקר ילדי-מוסדות הזוכים למענה פיזי בלבד ולא לטיפול רגשי אוהב ועקבי מצא, שחלקם לקו אפילו בהתפתחותם המוטורית, וכמעט כולם הפכו למדוכאים, לנמנעים ולאפאטיים

מחקרים מראים גם שתינוקות ופעוטות אשר נחשפו לאירועים טראומטיים, שכללו סכנה להם או לאחרים קרובים, חוו הצפה במנגנוני ההתמודדות שלהם, שהובילה להתנהלות חסרת-אונים או לחילופין להתנהגות בלתי-מאורגנת ונסערת.

הזיכרון האוטוביוגרפי נחקק בעוצמה מיוחדת במצבים טעוני-רגש: זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים אינם מקודדים באופן נהיר וזמין, אלא כאוסף רשמי-חושים פוגעניים שצצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות.

כלומר, ידע מחקרי וקליני עשיר שקצה-קצהו תואר פה מלמד, שפעוטות ואפילו תינוקות קולטים ומרגישים מה קורה להם ומה קורה סביבם. הם אולי לא מבינים מה בדיוק אירע, ואף לא יֵידעו לספר על כך, אך כן יבטאו את רשמי החוויה בהתנהגותם, ולבטח יישאו אותה בנפשם.

תמיד מפתיע אם כן מחדש לגלות שמקבלי-ההחלטות לא מביאים בחשבון את המידע הקריטי הזה בתהליכי קבלת החלטות פרלמנטריות, תקציביות וממסדיות, למשל בדאגה למערך פסיכולוגי מבוסס שילווה מסגרות לגיל הרך.

לפי תיאוריית שלבי ההתפתחות הפסיכו-חברתית שתיאר הפסיכואנליטיקאי אריק אריקסון, המשימה ההתפתחותית הבסיסית הראשונה והקריטית שניצבת בפני התינוק היא לכונן תחושת אמון בסיסי בעולם. התפתחות זו תלויה בקיומה של סביבה בטוחה ומהימנה בחיי התינוק.

זיכרונות ילדות-מוקדמת טראומטיים צצים כהבזקי-זיכרון פולשניים. הניסיון להימנע מטריגרים שיעוררו את הפלאשבקים הקשים מגביל את חופש-התנועה הנפשי וההתנהגותי של מי שנחשף לחוויות רגשיות קשות

ממשמעותה הרגשית הקריטית של ההתנסות היַלְדִית נגזרת אכן אחריותיוּת עצומה על התנהלות המבוגרים בחיי הילד. ההחלטה השיפוטית שהביאה בחשבון את הצורך הרגשי המובן-מאליו של פעוט לזכות בסביבה בטוחה ומוגנת, עשויה לתרום משהו לתחושת האמון-הבסיסי הציבורית במהימנותן של המערכות שמנהלות את חיינו.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 929 מילים

למקרה שפיספסת

עודכן לפני 5 שעות
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

עלייה במספר החולים שבמצב קשה; 67% מהם לא מחוסנים

מנכ"ל משרד הבריאות אש על החלטת ה-FDA שלא להמליץ לכלל האוכלוסייה הבוגרת להתחסן במנת החיסון השלישית נגד קורונה: "ההחלטות שהתקבלו כאן תואמות את המצב האפידמיולוגי כאן"; בנט: "אני מעריך שה-FDA יאשר בהדרגה את הרחבת החיסון לעוד קבוצות גיל" ● בר-לב: ועדת הבדיקה לבריחת מהכלא לא תסתפק בבדיקת האירוע עצמו, אלא תבדוק גם "מכלול היבטים מערכתיים"

עוד 15 עדכונים

ראיון "מה שהתחיל כאגדה הסתיים בסרט אימה"

כל העולם אהב את הנסיכה דיאנה, אבל אף אחד לא ידע מה באמת עובר עליה ● הסרט החדש "ספנסר", עם קריסטן סטיוארט בתפקיד הנסיכה, מציג את הרגעים הקטנים והמורכבויות הלא פשוטות בחיי ליידי די, כולל אלה שיביכו קשות את בית המלוכה ● בפסטיבל ונציה, עמנואל לוי התיישב לשיחה עם השחקנית הראשית והבמאי - על האתגרים בסרט ועל מחיר התהילה

עוד 1,612 מילים

תגובות אחרונות

הביקור ההיסטורי של בנט במצרים הוא הישג משמעותי ליחסי החוץ של ישראל, אך לא במקרה הוא חפף ליום השנה להסכמי אברהם ● שש שנים להתערבות הרוסית בסוריה, אסד הפך לברירת מחדל ● איראן מנסה להציל את לבנון ממחסור בדלק ● ראפר איראני נעצר בגלל שיר שהביע ביקורת על משטר האייתוללות ● ובלבנון מציינים 39 שנה לרצח בשיר ג'ומאייל ● קסניה סבטלובה מסכמת שבוע במזה"ת

עוד 1,344 מילים
אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

שכר שכר אשתה היום ומחר יאכלוני הדגים

"סורו מני" לא היה מפסגת יצירתו של אלכסנדר פן, אבל השיר הפך ללהיט הגדול ביותר והמוכר ביותר שכתב ● בין אלו שהקליטו אותו היו "צלילי הכרם", של דקלון ובן מוש, ו"צלילי העוד" של רמי דנוך ● "בשכונות הבינו שכשמגיע שיר משוררים זה 'ממלכתי'. ו'צלילי העוד' ו'צלילי הכרם' ניסו להיות מאוד ממלכתיים", אומר רון כחלילי, שגם מסביר למה המוזיקה המזרחית לא התחברה מאז לשירי משוררים

עוד 1,539 מילים
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

האקליפטוסים העתיקים ניצלו

הגלובוס הירוק מוענק השבוע לפקיד היערות הראשי, שהכריע כי שדרת האקליפטוסים העתיקים בכביש בין עכו לבוסתן הגליל לא תיכרת, וחברת נתיבי ישראל תיאלץ למצוא חלופה אחרת למסלול המטרונית ● הגלובוס הרע הולך לישראלי המזהם, שהותיר פי אלף (!) יותר פריטי פסולת בקרקעית מפרץ אילת מאשר בים התיכון ● והטיפ: לכו לטייל ב"שביל יונתן" החדש, בצד הרמת גני של נחל הירקון

עוד 892 מילים

חשיפה שראפובה של הקטמונים

רק בת תשע, סימונה שומסקי כבר מציתה את הדמיון של באי מרכז הטניס בירושלים ● בת למשפחה עם שמונה ילדים, וכשמאחוריה יוסי (ז'וז'ו) ליזמי - חתיכת טיפוס עם סיפור חיים, שאימן גם את אנדי רם - היא לא עוצרת ● "אנשים ישתגעו בגללה, ישפשפו את העיניים. אחרי 40 שנה אני יודע מי אלוף ומי לא", משוכנע המאמן הוותיק ● ווימבלדון 2030, סימונה וז'וז'ו כבר בדרך

עוד 1,484 מילים ו-2 תגובות

דיווח: נתניהו נפגש עם גנץ והציע לו להתמנות לרה״מ מיד

מעל שלושה מיליון ישראלים התחסנו במנה השלישית ● בנט: בזכותכם כולנו בטוחים ובריאים, והמדינה פתוחה בחגים ● הורוביץ: כבוד לצוותים שלנו שעושים עבודה מדהימה ● בלינקן: יש להשתמש בהסכמי אברהם לקידום שלום בין ישראל לפלסטינים ● מיקי זוהר: "אנחנו באופוזיציה כי עשינו כל טעות אפשרית" ● אביר קארה: אתם באופוזיציה כי דאגתם לאדם במקום למדינה

עוד 32 עדכונים

גורם פלסטיני: "תוכנית לפיד - זה אוסלו חדש"

"כלכלה תמורת ביטחון" אולי נשמעת כמו סיסמה שחוקה שנתקלת בהתנגדות אוטומטית אצל הפלסטינים, אך יש מי שלא ממהרים לדחות את תוכנית לפיד ואפילו רואים בה התחלה של משהו חדש ● בישראל מקווים לגרום לציבור העזתי להבין את מחיר ההפסד ולהתעמת עם חמאס ● אבל אסור לשכוח שחמאס לא ימהר לשחרר את תושבי הרצועה ממחסום הפחד ● פרשנות

עוד 837 מילים ו-1 תגובות

ראיון "נדדנו מכפר לכפר, וזה לא היה רומנטי. היינו שתי שורדות"

הן הוציאו אחת את השנייה מהכלים, התווכחו ללא הפסקה, אבל היו "להקת צועניות" מגובשת ואוהבת ● 17 שנים אחרי מותה של נעמי שמר, מספרת בתה ללי איך זה להיות "הבת של", למה שופט קנס את אמה בעוון טיפשות, על היחס של נעמי לכסף, ההומור בשיריה, המשברים הפוליטיים, ועל מה דיברו רגע לפני הסוף ● וגם, איך לא, היא סוגרת מעגל עם אבנר הופשטיין על סאגת "ירושלים של זהב"

עוד 5,339 מילים ו-1 תגובות

חודש אחרי השרפה הגדולה בהרי ירושלים, נציב שירותי הכבאות הכריז שהיא פרצה כתוצאה מהצתה מכוונת ● התיק עבר למשטרה, אבל בכלל לא בטוח שהיא תצליח לשים יד על האשמים ● ובינתיים יימשך הוויכוח בין אלו שמייחסים הכל למשבר האקלים ואלו שמשוכנעים כי מדובר בפיגוע ● אבל זהו ויכוח מטופש ומיותר, כי האיום הבטחוני והאיום האקלימי כלל לא סותרים זה את זה ● פרשנות

עוד 846 מילים ו-3 תגובות
סגירה
בחזרה לכתבה