רוחות מלחמה נושבות בשכונה. ערב טוב מידל איסט, איך ישנתם? בטח ראיתם את הפגנות הפלסטינים על הגדר. לא נעים לומר, אבל זה נראה כמו מצעד הגאווה בפתח תקווה עם הדגלים והבלגן, אבל ישראל לא תעבור על זה בשתיקה. הם לא יצעקו עלינו. זה עניין של כבוד. וכבוד היא מילת מפתח ביחסים שלנו, וקצת פחות שכל, לזה הידרדרנו מול עזה.

ערב טוב מידל איסט, בטח ראיתם את הפגנות הפלסטינים על הגדר. לא נעים לומר, אבל זה נראה כמו מצעד הגאווה בפ"ת עם הדגלים והבלגן. אבל ישראל לא תעבור על זה בשתיקה. זה עניין של כבוד, פחות שכל

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

עכשיו אנחנו מצפים מבנט להיות נתניהו ולהמשיך למוטט את החמאס או לפחות לייצר איומים באווירה של "תחזיקו אותי". יש שמועה שעם המבטא הנכון זה עובד על גדודי עז אדין אל קסאם ושל הפלג השני, אנא עראף שו אסמו, אבל רק אם זה נתניהו.

לבנט יש אנגלית אבל רק 6 מנדטים והחמאס לא נבהל מנוכלים. החמאס חושב כמו גלית דיסטל אטבריאן ועופר גולן. בנט לא ראש הממשלה שלו. חלש מדי. בוווו. רואים? ברח. זה ראש ממשלה זה? נוסע לנשיא ארה"ב בלי אשתו, בלי כביסה מלוכלכת ובלי הילד שהפסיד את השלטו.. כלומר במשפט.

תכלס לאיש אין אומץ להודות שאין לנו מושג מה לעשות עם עזה. היא לא תטבע בים, כמו שקיוו פה, וגם אנחנו מחזיקים יפה עם הצבא החזק בעולם (והקצת טיפש, אם להודות). גם נמלה יכולה לחרפן פיל אבל לא לחנוק אותו. עניין של פרופורציות שאבדו לנו מזמן.

נשארנו עם המנטרה השחוקה "תנו לצה"ל לנצח" למרות שאין איך. תשאלו את נתניהו, המצביא הדגול שחרט על דגלו למוטט את החמאס וחזר מ"צוק איתן" עם הזנב בין הרגליים. בגלל זה הוא עושה עכשיו פילאטיס בהוואי.

החמאס חושב כמו גלית דיסטל אטבריאן ועופר גולן. בנט לא רה"מ שלו. חלש מדי. בוווו. רואים? ברח. זה רה"מ זה? נוסע לנשיא ארה"ב בלי אשתו, בלי כביסה מלוכלכת ובלי הילד

גאווה תמיד היתה לנו. פעם זה היה מול צבאות אמיתיים, מצרים, סוריה, ירדן, עכשיו זה כמו הקרב על הוועד: וילה נגד שכונה בג'ונגל. נשארנו עם איומים שלא עושים עליהם רושם. מה עוד יש להם להפסיד שלא הפסידו? עוד בית שהורדנו? מפעל צינורות? פעיל ש"חוסל" כאילו אחריו עזה תרד על הברכיים.

עזה היא כמו מוחמד דף, חבול וגמור, לא יודעים מה יש לו אבל אחרי שחוסל הוא חי ובועט. לפעמים יש רמזים קלים לדו-שיח, לא עלינו. ‏גורם בסביבת ראש הממשלה על פגישת גנץ-אבו מאזן מודה שאושרה מראש על ידי ראש הממשלה.

אך אל דאגה, השלום לא פורץ, חלילה. "מדובר בפגישה שעניינה סוגיות שוטפות של מערכת הביטחון מול הרשות הפלסטינית.." וממהר לסייג: "אין שום תהליך מדיני מול הפלסטינים וגם לא יהיה". הכבוד ניצל. ממשיכים כרגיל, יאללה מכות.

וככה ממשיך מצעד האיוולת הים-תיכוני. מזרח תיכון ישן שמתנהל כמו עוד פרק מתיש ב"שובר שורות", רק אנחנו מספרים לעצמנו שזה מגש הכסף. זו הטרגדיה שלנו. מה שמחזיק אותנו זו האמונה בצדקת הדרך שאבדה. הם ייסרו אותנו בבלונים? אנחנו נייסר אותם ב-F-16.

זה יהיה קרב אווירי היסטורי סטייל ששת הימים, נלמד אותם מלחמה ועוד מלחמה. ככה, ילדים, נראים היחסים של ישראל והפלסטינים. אין מנצחים. ושני אלה לא ידברו בחיים. לא הם. לא בניהם ולא בני בניהם.

עזה היא כמו מוחמד דף, חבול וגמור, לא יודעים מה יש לו אבל אחרי שחוסל הוא חי ובועט. לפעמים יש רמזים קלים לדו-שיח, אך אל דאגה, השלום לא פורץ, חלילה

אנחנו שבויים לנצח בידיים עתיקות מתחלפות של תאומי-סיאם מחוברים לעד, אחד גדול אחד קטן, ושניהם לפותים זה בזה, לא רואים בעיניים, מבינים רק כוח, ושניהם צוללים יחד לארץ האופל המזרח-תיכונית. ולא ידברו לעולם.

אין עם מי, אנחנו מדקלמים. ככה זה בשכונה שלנו. יפים וצודקים ומאוהבים בעצמנו. אין על עמישראל. האחרון שאמר "שלום" כבר נפרד מאיתנו, ולא בטוב, אם אפשר להגיד בלי להעליב את ריקלין. אנחנו רק רומזים, שלא יקרא לנו מויסר ולך תדע מי יקשיב לו.

רוצים שינוי? לא. ובדיחה? "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" כתבתי מהזיכרון. את הפסוק הבדיוני למדתי בע"פ בביה"ס היסודי. למדנו הרבה בע"פ. היום זה לא נהוג.

גם אזרחות זה לא מקצוע כי אף אחד לא ילמד אותנו דמוקרטיה. אנחנו וילה בעזה. נבטל גם את הערבית. נדבר רק עברית ובצעקות, נתעטף בדגל ובתהילים נגד טילים. נשלח את צה"ל לנצח.

חלקנו נתגייס, נפצע, נרצה לחזור לשדה הקרב ולהסתער, נשלח לעצמנו חבילות ונספר לעצמנו איזה עורף חזק אנחנו. לא כמו אלה מהדרום שנבהלו כמו ילדות. קצת קשה אז נשברים? לא למדו מהעורף האיתן מה זה צוק.

אין עם מי, אנחנו מדקלמים. יפים וצודקים ומאוהבים בעצמנו. אין על עמישראל. האחרון שאמר "שלום" כבר נפרד מאיתנו, ולא בטוב, אם אפשר להגיד בלי להעליב את ריקלין. אנחנו רק רומזים, שלא יקרא לנו מויסר

אנחנו חיים באגדת ילדים, יש בה טורף ונטרף ואם יש מוסר השכל זה שלא תמיד יש מנצח ולפעמים כולם מפסידים. אבל ככה זה אגדות. זה לנצח. עוברות מאב לבן. ככה נגזר. שנה טובה, ישראל. קומי כבר.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת