כמה פעמים צחקת בשנה האחרונה? היית אומרת שמספיק? השאלה הזו טלטלה אותי מיד. לכל אחד ואחת יש שאלה שונה שמחכה שם "בסיבוב השנתי".

שותפתי סיפרה לי שהיא חושבת שיום כיפור זה קצת כמו טסט לאוטו. אתם יודעים – הטסט השנתי בו צריך לקחת את האוטו למוסך; לבדוק שהכל עובד, לטפל במה שדחינו לרגע האחרון, ואולי הזדמנות גם לנקות אותו מכל הלכלוך והדברים המיותרים שהשארנו בו לאורך השנה.

שותפתי סיפרה לי שהיא חושבת שיום כיפור זה קצת כמו טסט לאוטו. הטסט השנתי בו צריך לקחת את האוטו למוסך לבדוק שהכל עובד, לטפל במה שדחינו לרגע האחרון, ואולי לנקות מהלכלוך שהשארנו בו כל השנה

זה די פשוט כשמדובר באוטו שלנו, שהרי מישהו אחר עושה את כל התיקונים. אבל מה אם היה מדובר בטסט לעצמנו? מה הדברים שהיינו בודקים? וליתר דיוק – מה היינו שואלים?

רוב חגי ישראל הם חגים היסטוריים; אנחנו חוגגים מאורע שקרה לעם ישראל. במידה מסוימת אנחנו חוגגים את העבר, או לפחות את הזיכרון שלו. חגי תשרי, ובהם ראש השנה ויום כיפור, אינם מציינים מאורע היסטורי שקרה, אלא מביטים אל העתיד. ומכאן שהחגים האלה הם חגים אופטימיים – משום שהם מביטים אל שנה חדשה בפתח, אל הזדמנות חדשה, ומה יפה יותר מלחגוג את העתיד? אולם, כדי לחגוג את העתיד – חייבים ראשית להתבונן על ההווה.

ראש השנה ויום כיפור מכוונים אותנו לתהליך של תשובה. כמעט אין מקור יהודי שלא כתב על תהליך התשובה. אך חשוב לזכור שכדי להגיע לתשובה – צריכה קודם להישאל השאלה. התשובה היא חשובה מאוד, אך החיפוש אחריה במידה רבה מבקש את המוגמר, את התיקון, את השיבה לדרך מסוימת.

התרבות שלנו מכוונת אותנו להפקת תוצרים, עמידה בלוחות זמנים, הצבת מטרות ויעדים. רובנו יצורים מעשיים ורובנו צרכנים של התרבות שמכוונת אותנו, ולכן מחפשים כל העת תשובה. אך מה אם היינו מניחים לרגע לתהליך התשובה ומקדימים לכך שאלה? מה אם היינו כותבים את הספר "הלכות שאלה" או "אורות השאלה"? אני כבר מדמיינת את הפרקים השונים: ראשית – מה התהליך שאדם צריך לעבור על מנת למצוא את השאלה הטובה? אני מציעה להתחיל לחפש דווקא במקום "הלא רלוונטי".

חגי תשרי אינם מציינים מאורע היסטורי שקרה, אלא מביטים אל העתיד. ומכאן שהחגים האלה הם חגים אופטימיים – המביטים אל שנה חדשה בפתח, אל הזדמנות חדשה, ומה יפה יותר מלחגוג את העתיד?

כמורה לתלמוד, פעמים רבות אני שומעת מהתלמידים את המשפט "אבל זה לא רלוונטי לי – למה אני צריכה ללמוד סוגיות מהגמרא שאינן נוגעות לחיים שלי"? רידוד השיח החינוכי והכללי למה שרלוונטי לי מיידית בלבד תואם את החיפוש אחרי התשובה – אחרי המוגמר, השייך, הברור – הרלוונטי.

הרב שטיינזלץ כתב שאת ההמצאות הגדולות מוצאים דווקא כשמחפשים תופעה או רעיון שהם לא בעלי רלוונטיות לחיינו – שאינם בשטח הברור. חתן פרס הנובל לכימיה איזידור רבי תיאר שמה שהפך אותו לחוקר-מדען הייתה השאלה של אמו כשחזר מבית ספר. היא לא שאלה איך היה, אלא האם הוא שאל היום שאלה טובה.

המקורות היהודים נותנים לנו תשובות, אבל הדרך היא שאילת השאלות.

"מהי טעמא", או: מהו הטעם לדברים? זוהי אחת השאלות הנפוצות בתלמוד, ואנחנו ממשיכים ללמוד אותו ולשאול דרכו מאות שנים, אפילו כשהרבה דיונים מתוכו כבר אינם "רלוונטיים". היכולת לעורר סקרנות ורצון לידע דווקא במקום שלכאורה רחוק ולא מעשי הוא זה שמעורר אותנו לעצם החוויה של השאלה כשלעצמה.

אם כן, מהי השאלה שלא שאלת את עצמך השנה?

פעמים רבות אני שומעת מתלמידיי: "למה אני צריכה ללמוד סוגיות מהגמרא שאינן נוגעות לחיי"? רידוד השיח למה שרלוונטי לי מיידית בלבד, תואם את החיפוש אחרי התשובה – אחרי המוגמר, השייך, הברור, הרלוונטי

חגי תשרי הם הזדמנות נהדרת להתעוררות דרך שאלות, ואולי יותר מכל – לשאלות לא "רלוונטיות" , כי בתוך המילה "שאלה" צפונה ה"משאלה"; אותו רעיון חדש שמעורר לחלום רחוק, לכאורה לא רלוונטי, לא ברור או חתום – לשאול ולהשיל מאיתנו את התשובות הברורות, ולצחוק.

שנה טובה.

הרבה מיכל רטנר קן תור מהמועצה האזורית מגידו, מובילת עמותת 'מגיד הרוח' - התחדשות יהודית במרחב מגידו, מורה לתלמוד במכינת תלם בשלוחות יפו וחולון, בוגרת תואר שני בלימודי יהדות ומגדר במכון שכטר. קרדיט צילום: זיו ברק

אַתָּה יָכוֹל לַעֲלוֹת עַל הַר גָּבוֹהַּ,
וּלְהִתְפַּלֵּל צָפוּף עִם מֵאָה אֶלֶף אִישׁ.
לָאַזְהָרוֹת אֵינְךָ חַיָּב לִשְׁמֹעַ,
מִישֶׁהוּ כְּבָר יֹאמַר עָלֶיךָ קַדִּישׁ.

אַתָּה יָכוֹל לַעֲלוֹת עַל הַר גָּבוֹהַּ,
וּלְהִתְפַּלֵּל צָפוּף עִם מֵאָה אֶלֶף אִישׁ.
לָאַזְהָרוֹת אֵינְךָ חַיָּב לִשְׁמֹעַ,
מִישֶׁהוּ כְּבָר יֹאמַר עָלֶיךָ קַדִּישׁ

אֶת דַּוְשַׁת הַגַּז אַתָּה יָכוֹל לִסְחֹט
וּבְכִפּוּר שִׁכּוֹר, לְהִכָּנֵס בְּאֵיזֶה קִיר.
רַק אֶל תִּדְרֹס אַף יֶלֶד אוֹ פָּעוֹט,
בְּבַקָּשָׁה, שָׁלֵם לְבַד אֶת הַמְּחִיר.

לְכָל אֶחָד יֵשׁ זְכוּת לִחְיוֹת,
בְּצוּרָה לֹא תָּמִיד מֻשְׁלֶמֶת.
לְכָל אֶחָד יֵשׁ זְכוּת לָמוּת,
בְּדֶרֶךְ מְטֻמְטֶמֶת.

אִם אַתָּה לֹא אוֹהֵב שְׁכוּנוֹת דֵּי קְשׁוּחוֹת
וְלֹא מֵכִיל אַלִּימוּת בְּאֹפֶן חִיּוּבִי.
עִיר מְעֹרֶבֶת לֹא מְתֻקְצֶבֶת, תַּתְאִים לְךָ פָּחוֹת
וְגַם לֹא מְגוּרִים בְּיִשּׁוּב עַרְבִי

לְכָל אֶחָד יֵשׁ זְכוּת לִחְיוֹת,
בְּלִי אִשּׁוּר וּבְלִי חוֹתֶמֶת.
לְכָל אֶחָד יֵשׁ זְכוּת לָמוּת,
גַּם בְּדֶרֶךְ מְטֻמְטֶמֶת.

אִם הַמֶּמְשָׁלָה מַסְתִּירָה מֵידָע,
אֲבָל קָרָאתָ בְּפֶיְסְבּוּק מַאֲמָר.
לָכֵן אַתָּה לֹא זוֹרֵם עִם הַמַּדָּע
וּמַאֲמִין שֶׁלְּהִתְחַסֵּן זֶה מְיֻתָּר.

אֶת דַּוְשַׁת הַגַּז אַתָּה יָכוֹל לִסְחֹט
וּבְכִפּוּר שִׁכּוֹר, לְהִכָּנֵס בְּאֵיזֶה קִיר.
רַק אֶל תִּדְרֹס אַף יֶלֶד אוֹ פָּעוֹט,
בְּבַקָּשָׁה, שָׁלֵם לְבַד אֶת הַמְּחִיר

יֵשׁ לְךָ מִטָּה וּזְכוּת מְלֵאָה לָמוּת,
מְחֻבָּר וּמֻנְשָׁם בְּצוּרָה מֻשְׁלֶמֶת.
תַּגִּיד שֶׁאֵין מַגֵּפָה וְזוֹ פָּשׁוּט טָעוּת,
אַךְ הָאֵבוֹלוּצְיָה אֶת עֵינֶיךָ לָעַד עוֹצֶמֶת.

פזמונאי, מעבד טקסטים, מלחין ומפיק אמנותי ישראלי. עבד ויצר עם אמנים כמו רמי קלינשטיין, ירמי קפלן, קורין אלאל ,להקת מטרופולין, דנה אינטרנשיונל, מירי מסיקה, שרית חדד, נועה קירל ועוד…מפרסם בפייסבוק טקסטים פוליטיים, מתגורר בחיפה, הומו (צילום: שרי דובא)

ההתרגשות. ארון הקודש נפתח. הרחש של הסטת הווילון. ספרי התורה מוצאים ומתחילים בסדר ההקפות. התורה שמסמלת ידע וערכים, עולם רוחני ונשגב, הופכת לערב אחד למקור של שמחה מתפרצת.

מתי בפעם האחרונה עמדת ליד ספר תורה פתוח? קראת בתורה? מתי בפעם האחרונה החזקת ספר תורה בידיים כמו תינוק ופשוט רקדת בלב מלא שמחה?

את מכירה את התחושה הזו כל כך טוב. את נכנסת לחדר ומרגישה שזה לא המקום שלך; את בוחרת מקצוע או מסלול לימודים ומבהירים לך בעדינות ובנחישות ש"זה לא בשבילך". כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע.

כל כך הרבה נשים חוות את שמחת תורה כחג של מישהו אחר. הריקודים, השמחה, החזקת ספרי התורה – כל זה מתרחש מאחורי מחיצה. בך לא נוגע. וכמה שזה פוגע

התורה והמסורת שלנו דווקא יודעות לספר סיפור מורכב יותר:

רבקה קוראת לך לצאת ולדרוש את אלוהים כשאת מרגישה שהעולם מלא סבל,

מרים הנביאה מעודדת אותך לצאת בתופים ובמחולות,

חנה מזכירה לך שבכוח תפילתך את יכולה לברוא עולמות,

האישה הגדולה משונם מלמדת אותך שאם תלחמי על חיי ילדיך תוכלי להצילם,

בת פרעה מאתגרת אותך לקרוא תיגר על מוסכמות מרושעות וזדוניות,

דבורה מפלסת לך דרך להיות אשת ציבור – שופטת ומצביאה,

בנות צלפחד מלמדות אותך שביכולתך לערער על המובן מאליו וליצור שינוי,

ורות מלמדת אותך שגם הנמצאות בשולי החברה יכולות להביא גאולה.

נשים דורשות בתורה. הן מגלות בה פנים חדשות ומאירות, פנים חומלות ולוחמות צדק. נשים דורשות להיות חלק מציבור, דורשות שקולן יישמע. עכשיו תורה. עכשיו תורך ותורן.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי.

נשים נוגעות בתורה, ותורה נוגעת בנשים. כך נראית אהבה, כך נראית חברה בריאה המאפשרת לכל אחד ואחת להביא את קולה, את חוכמתה, את אומץ ליבה, את רגישותה, את צרכיה למרחב הציבורי

התורה היא שילוב של חומר ורוח, שכל ורגש. היא מעוררת השראה, אבל גם מאתגרת. היא מזמינה אותנו לקריאה אוהבת וגם ביקורתית, למסע בעקבות דורות העבר ולקראת העתיד. ובעיקר – היא מזמינה אותנו לגעת, לפרש, לדרוש. היא מזמינה אותנו לתת לה לגעת בחיים שלנו. היא קוראת לנו לשמור איתה נגיעה.

הרבה נעמה דפני קלן (צילום: הרב גבי דגן)

הרבה נעמה דפני קלן היא רבה שותפה של קהילת ״אור חדש״ בחיפה. פמיניסטית שיודעת שקולן של נשים הוא חיוני לחברה, לדת ולתרבות, ומאמינה שיהדות יכולה להיות בית ומגדלור לחברה כולה. חיפאית, נשואה לדוד, ואמא לאריאל ולאיילת (צילום: אסיה יופה).