מה הניע את שר החוץ וראש הממשלה העתידי לפיד להציג דווקא עכשיו "תוכנית מדינית" לעזה – המרכאות לא במקור, אבל זו לא תוכנית מדינית, ומיד נסביר.

כמו רוב שרי החוץ הראויים לשמם, כלומר בנטרול דמויות כמו ישראל כץ או איווט ליברמן, שכיהנו בתפקיד אבל לא באמת ביצעו אותו, לפיד נפגש מדי יום עם משפיענים. לא משפיעני רשת אלא מקבלי החלטות אמיתיים, ראשי מדינות, שרי חוץ, ראשי גופי מודיעין, יושבי ראש של פרלמנטים ועוד.

כמו רוב שרי החוץ הראויים לשמם, כלומר בנטרול דמויות כמו ישראל כץ או איווט ליברמן, שכיהנו בתפקיד אבל לא באמת ביצעו אותו, לפיד נפגש מדי יום עם משפיענים. לא משפיעני רשת אלא מקבלי החלטות אמיתיים

לא צריך יותר מכמה שבועות רצופים של מפגשים כאלה כדי להבין את ההבדל בין השיח הישראלי לשיח הבינלאומי. בעוד שהשיח הישראלי זנח את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כסוגייה מדינית-אסטרטגית, וגימד אותה לכדי "מזוודות כסף", או "נסיון פיגוע באמצעות סכין עגבניות", השיח הבינלאומי עודנו משמר את תבניות היסוד ההסטוריות, ורואה בשרשרת ההחלטות הבינלאומיות וההסכמים שנחתמו בין ישראל לאש"ף מסגרות מחייבות.

יש להניח כי בכל שיחה שמנהל שר החוץ הוא נאלץ להשיב על שאלות יסוד שאין לו תשובות טובות עליהן – מה רוצה ישראל בהקשר הפלסטיני? מה הפתרון שלכם לסכסוך? כיצד תמנעו את הסבב הבא בעזה? ומדוע אינכם עוצרים את הדהירה ל"מדינה אחת בין הירדן לים"?

ניתן לשער שתשובות פלקטיות הזורקות את כל האשמה על הצד השני, או נסיונות לדוג אמפתיה עקב "המצב הקואליציוני הקשה שלנו כאן בישראל", אינן מספקות את רוב בני ובנות שיחו של לפיד, וכמובן שבצדק. גם "תמיכתו האישית" של לפיד בפתרון שתי המדינות יכולה להקנות לו סימפתיה מוגבלת בלבד, ואיננה תחליף למטבע מדיני קשה.

אז מה עושים? מושיבים את אנשי משרד החוץ, גוף שהופשט עירום ועריה בשנים האחרונות מכל סמכויותיו והודר מכל השפעה מדינית-אסטרטגית, אבל עדיין מהווה את מאגר המוחות והנסיון המדיני הלאומי הטוב ביותר – לנסח "תוכנית מדינית חדשה לעזה".

בעוד שהשיח הישראלי גימד את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ל"מזוודות כסף", או "נסיון פיגוע בסכין עגבניות", השיח הבינלאומי עודנו רואה בהחלטות הבינלאומיות וההסכמים שנחתמו מסגרות מחייבות

דא עקא, שבמקום לגשת לדיון החשוב הזה משוחררים מאילוצים פוליטיים, לנסות לאתגר את הנחות היסוד שהתאבנו מאז תוכנית ההתנתקות לפני 15 שנה, ולהציע חלופות יצירתיות וחדשניות למול משבר מתמשך שכל ממשלות ישראל לא השכילו לפתור, הציג לפיד בסופו של דבר "עוד מאותו דבר", ולמעשה אפילו פחות. יש לשבח את לפיד על עצם הנסיון להציג יוזמה מדינית – גם אם הוא מתעקש לכנותה כלכלית בטחונית – אבל חשוב להצביע על הכשלים המובנים בה.

התוכנית היא נסיון שנדון לכישלון למקסם את כלל האינטרסים הישראליים במינימום תמורות לצד הפלסטיני. היא מזכירה מאוד את תוכנית ההתנתקות ובמידת מה גם את "הסכם התנועה והגישה" שממשלת שרון התחייבה בפני ממשל בוש ליישם, אך לא עמדה בהתחייבותה.

מדובר בעידן פרה-היסטורי, שבו הרש"פ שלטה בעזה, טרום הבחירות לנשיאות ולפרלמנט הרש"פ, ולפני ההפיכה האלימה שביצע חמאס בעזה ושהביאה לשליטתו המוחלטת בה מאז ועד היום.

הרציונל הבסיסי של תוכנית לפיד הוא יצירת מנופים ישירים ועקיפים על חמאס שיאלצו אותו לוותר על מרבית הישגיו, ליצור רגיעה מתמשכת בשלב הראשון, ולאפשר את חזרת הרש"פ לשליטה ברצועה בשלב השני.

כל זאת תוך התעלמות משאלות היסוד של הסכסוך, מן ההסכמים הקיימים שעליהם חתומה מדינת ישראל, וללא הצבת אופק מדיני כלשהו – אם כי לפיד אומר ביושר שהוא עצמו בעד פתרון שתי המדינות, אך ממשלת ישראל לא איתו בנושא.

התוכנית היא נסיון שנדון לכישלון למקסם את כלל האינטרסים הישראליים במינימום תמורות לצד הפלסטיני, תוך התעלמות משאלות היסוד של הסכסוך, מן ההסכמים שעליהם חתומה המדינה, וללא אופק מדיני

הלכה למעשה מדובר אם כן בהצעה של פלג פוליטי ישראלי אחד (יש עתיד) להסדר מול פלג פוליטי פלסטיני אחד (חמאס), ואחריו עם פלג פוליטי נוסף (פת"ח), שני פלגים שכידוע מסוכסכים ביניהם. אבל זוהי הצעה השוללת כל הידברות עם הפלג האחד, למרות שהידברות כזו מתקיימת כל העת, ומגבילה כל הידברות עם הפלג השני לסוגיות כלכליות-אזרחיות בעזה, שעבורו הן משניות.

מתוך בור הסתירות הזה מנסה לפיד לייצר הר הטבות כלכליות שיקשה על תושבי עזה האומללים לסרב להן, ושמדינות המפרץ ומצרים, וכן מדינות אירופה וארה"ב יאוצו לממן. ניתן היה להתייחס בחיוב לקונספט עוברי שכזה אילו השנה היתה 2005. או אפילו 2008. אבל קשה מאוד להתעלם מ-15 שנות הנסיון המצטבר מאז, שבהן הופרכו הנחות היסוד שעליהן בנוי נאום לפיד:

1

הנחה ראשונה – תושבי עזה מסוגלים ומעוניינים להתקומם נגד חמאס ולכפות עליו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו. מיד אחרי ההפיכה שביצע חמאס בעזה ניסו ממשלות שרון ואחריו אולמרט ליישם את ההגיון הזה, בתמיכת ארה"ב והקהילה הבינלאומית. הניסיון כשל. חמאס הוכיח עצמו כארגון יעיל יותר מהפת"ח, המחובר לאוכלוסיה ומסוגל לכפות את רצונו עליה בקלות יחסית.

ברבות השנים לא נרשם ולו נסיון רציני אחד של התקוממות עממית, גם כשתנאי החיים ברצועה הדרדרו באופן חמור והביאו אותה לסף משבר הומניטרי, וגם אחרי הרס והרג מסיביים שגרמו הפצצות ישראל. ככל שניתן להסיק מסקרי דעת קהל ומניתוחי מומחים, חמאס שומר על בסיס תמיכה עממי מוצק בעזה, אם כי מוגבל, והפופולריות שלו באיו"ש גבוהה למדי.

הנחה ראשונה – תושבי עזה מסוגלים ומעוניינים להתקומם נגד חמאס ולכפות עליו לפעול בניגוד לאינטרסים שלו – כשלה בעבר. חמאס הוכיח עצמו כארגון יעיל מהפת"ח, מחובר לציבור ומסוגל לכפות את רצונו

2

הנחה שנייה – חמאס ירצה ויוכל להבטיח שקט מתמשך לישראל ללא הסרת המצור מעל עזה. ישראל וחמאס מנהלות משא ומתן מתמשך כבר 15 שנה. המשא ומתן הניב שורה ארוכה של הבנות והסכמים שבבסיסם נוסחת אריאל שרון "שקט תמורת שקט".

אולם עבור חמאס מדובר בהסכמים קצרי מועד שאמורים לאפשר הסכם ארוך טווח, במסגרתו יקבל הארגון את יכולת המשילות הכוללת בעזה, בדגש על מעברים ימיים ויבשתיים פתוחים, וכן שדה תעופה. כל עוד ישראל מונעת ממנו – ובצדק לשיטתה – את הפעלת המעברים ופתיחת הכלכלה העזתית לעולם, השקט יופר.

לפיד מנסה להציע את אותה נוסחה, בשינויים מינוריים, שלפחות אחד מהם מהווה נסיגה בהשוואה לתוכנית ההתנתקות ומקריב אינטרס ישראלי ארוך טווח לטובת מינוף מפוקפק קצר טווח. מדובר באספקת חשמל ומים לעזה. חמאס מעוניין להגיע לעצמאות מוחלטת בנושא, וזהו האינטרס הישראלי האמיתי, כפי שבא לידי ביטוי בתוכנית ההתנתקות.

ישראל שאפה לעודד עצמאות תשתיתית וכלכלית בעזה, כדי להיות מסוגלת לטעון שאין לה כל אחריות, ולו שיורית, לאיכות חייהם של 2 מליון העזתים. אבל לפיד קובע שישראל תשמר את השליטה בתשתיות אלה בידיה, כמנוף. זהו כמובן פתח לחיכוך בלתי פוסק הן עם תושבי עזה והן עם הקהילה האזורית והבינלאומית, ומנוף שיעילותו הוכחה ממילא כמוגבלת מאוד בעשור האחרון.

לפיד "שומר את הקלף" התשתיתי לשלב השני, שבו לכאורה תיטול הרש"פ את מושכות עזה בחזרה לידיה. אבל כאמור אין כוח עזתי, אזורי או בינלאומי שיוכל לכפות כניעה שכזו על חמאס, ללא מענה על האינטרסים הפוליטיים-אסטרטגיים של התנועה.

ישראל שאפה לעודד עצמאות תשתיתית וכלכלית בעזה, כבסיס לטענה שאין לה אחריות, ולו שיורית, לאיכות חיי 2 מליון העזתים. אבל לפיד קובע שישראל תשמר את השליטה בתשתיות, כמנוף

לפיד מנסה לרבע את מעגל הסרת המצור על ידי החייאת הרעיון הישן של הפעלת המעברים לישראל על ידי הרש"פ. אבל חמאס לא תתן לרש"פ ולישראל את מבוקשן זה – אם בכלל – ללא תמורות פוליטיות עבורה.

3

הנחה שלישית – ניתן לנטרל את שאיפותיה הפוליטיות של חמאס ללא בחירות וללא שותפות בממשלה הפלסטינית.

חמאס חותרת במוצהר לשותפות בממשלה הפלסטינית ובמוסדות אש"ף, מתוך כוונה ארוכת טווח להפוך לתנועה הפלסטינית הדומיננטית ול"נציג הרשמי של העם הפלסטיני".

ב-15 השנים האחרונות התנהל לסירוגין משא ומתן בין חמאס לפתח על כניסה לממשלה בשותפות "פריטטית", וכניסה של חמאס גם למוסדות אש"ף. הצדדים הגיעו כמה פעמים להסכמים, שלא יושמו, בין היתר תחת לחץ ישראלי ואמריקאי כבד. ההסכמים כללו גם מועד מוסכם לבחירות לנשיאות הרש"פ ולפרלמנט הפלסטיני, בחירות שהציבור הפלסטיני מייחל להן, וגם ישראל מחויבת להן על פי הסכמי אוסלו. רק לפני מספר חודשים עמד על הפרק נסיון רציני למימוש בחירות, אבל ישראל וארה"ב סיכלו אותו, שוב.

אבל בנאומו של לפיד הוא מייצר מציאות אלטרנטיבית, שבה המימד הפוליטי-מדיני הזה כאילו אינו קיים. האשליה שניתן לקנות שקט בטחוני ופוליטי ארוך טווח בכסף (מפרצי כמובן, ישראל על פי לפיד לא אמורה להשקיע כלל, למרות שהיא תהיה הנהנית העיקרית מהצלחת התוכנית), דינה להתפוצץ במהירות. וכי לא ניסינו את הפטנט הזה שוב ושוב בעשור האחרון?

מתוך הנאום הערב בכנס של המכון למדיניות נגד טרור של אוניברסיטת רייכמן, בו פרסתי את המדיניות הנחוצה לישראל מול עזה:
מאז שישראל עזבה את רצועת עזה ב-2005 היא נקלעת שוב ושוב לסבבי אלימות שגורמים סבל ונזק לתושבי המדינה ולכלכלה. המדיניות שבה נקטה ישראל עד כה לא שינתה מהותית את המצב. pic.twitter.com/dUZY3ICsmY

— יאיר לפיד – Yair Lapid (@yairlapid) September 12, 2021

4

הנחה רביעית, וחשובה מכולן – כלום לא בוער, והזמן עובד לטובתנו. הנחה סמויה זו הזינה את פעולותיהן של כל ממשלות ישראל מאז תום כהונת ממשלת אולמרט בסוף 2008. המציאות משתפת לכאורה פעולה עם הגיון אי-הפעולה הזה. בניגוד לנבואות זעם על "צונאמי מדיני" או על "אינתיפאדה שלישית", ישראל התרגלה למציאות של "ניהול סכסוך במחירי מבצע".

בנאומו, מייצר לפיד מציאות אלטרנטיבית בה המימד הפוליטי-מדיני כאילו אינו קיים. האשליה שניתן לקנות שקט בטחוני ופוליטי ארוך טווח בכסף (מפרצי), דינה להתפוצץ. וכי לא ניסינו את הפטנט הזה בעשור האחרון?

במחיר סבב מלחמתי לא ארוך מדי מספר שנים או חודשים, וללא מחירים מדיניים משמעותיים, ישראל הצליחה – לפחות למראית עין – לדחוק את סוגיות הסכסוך הישראלי-פלסטיני המהותיות לקרן זווית. נאום לפיד ממשיך את הקו הזה. למרות תשלום מס שפתיים לצורך לשנות מדיניות ולהציע תוכנית מדינית – ודוק, לעזה בלבד, ללא התיחסות לאיו"ש או חלילה לירושלים – לפיד משמר הלכה למעשה את הנחת היסוד המסוכנת שלפיה הזמן עובד לטובתנו.

אבל בפועל, כפי שהוא שומע מבני שיחו מן האזור ומן העולם, וגם מחלק מגורמי המודיעין המקצועיים, הזמן עובד דווקא לטובת חמאס, הפלגים הפלסטיניים הקיצוניים למיניהם, ושותפיהם באזור ובעולם.

ללא התייחסות רצינית לסוגיות היסוד המדיניות-אסטרטגיות של הסכסוך תימשך ואף תסלים הדינמיקה הממאירה של גלישה למציאות של מדינה אחת דה-פקטו. בעקבותיה תגיע הדרישה למדינה אחת דה-יורה – One person, one voice. זהו מחירה האמיתי של האסטרטגיה הישראלית, ונאומו של לפיד לא מבשר על שינוי מגמה. כך ישראל ממשיכה לעמוד בשערי עזה כשמשון הגיבור, אבל אחרי שנוקרו שתי עיניו.

ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית