האקדמיה היא מטאפורה. נכון, אקדמיה היא גם מוסד, או מגוון מוסדות, והיא קיימת בעולם הקונקרטי. יש לה היסטוריה, יש לה על פי רוב מיקום גיאוגרפי ובניינים עם מדשאות, חוקים, כללים ומערכות ניהול. יש, כמובן, גם בני אדם ששוהים באקדמיה לתקופות משתנות, וחלקם הופכים עם הזמן ל"אקדמאים" או ל"אנשי אקדמיה". אבל, לעתים קרובות כאשר אנחנו אומרים "אקדמיה", אנחנו מתכוונים לאו-דווקא למוסד זה או אחר, אלא למרחב מדומיין בו נצבר ידע מסוג מסוים. האקדמיה במובן זה אחראית על ייצור ועל שימור גוף הידיעות והתובנות על העולם.
לעתים קרובות, כשאנחנו אומרים "אקדמיה", אנו מתכוונים לאו-דווקא למוסד זה או אחר, אלא למרחב מדומיין בו נצבר ידע מסוג מסוים. האקדמיה במובן זה אחראית על ייצור ושימור גוף הידיעות והתובנות על העולם
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אלא שכידוע, לא כל ידע העולם נכנס בשעריה של האקדמיה. עליה לסנן את האינפורמציה הרבה שנוצרת מידי יום, את המחקרים הרבים שמבוצעים, את התגליות הקטנות והגדולות המידפקות על שעריה ומבקשות להפוך ל"ידע אקדמי".
לשם כך נוצרו במהלך הדורות קריטריונים לקביעת תקפותן של התגליות, התובנות והידיעות החדשות. קריטריונים אלה מאפשרים לבנות גוף ידע, נדבך על גבי נדבך, לארגן את המחקרים, כך שהידע הטמון בהם יהיה זמין למבקשים להוסיף עליו מחקר חדש.
האקדמיה במובן זה היא מפעל לבניית ידע, וכמפעל בנייה עליה לדאוג בראש ובראשונה לכך שיסודות הבניין יהיו יציבים, ושכל לבנת ידע תונח בזהירות על גבי קודמתה. לשם כך נוצרה שפה, המאפשרת לכל "הפועלים" להבין זה את זה.
השפה האקדמית, אם כן, כמו כל שפה, מאפשרת לדובריה, כותביה וקוראיה לתקשר זה עם זה, להתייחס זה לתובנותיו של זה, להסכים, לבקר, להתווכח ובסופו של תהליך להוסיף לבנה או מלט למפעל הבנייה המטאפורי שתואר.
ובכל זאת – למה זה כל-כך קשה לכתוב "אקדמית"? למה קשה לנו להרים את הלבנה האישית ולצרפה למבנה הגדול?
למה הציווי האקדמי "לפרסם" הוא כה מייסר עבור רבים מאנשי האקדמיה?
למה דוקטורטים רבים בתחומי מדעי הרוח והחברה נשארים כקבצים מודפסים היטב בספריות ולא נקראים לעולם?
האקדמיה היא מפעל לבניית ידע, וכמפעל בנייה עליה לדאוג לכך שיסודות הבניין יהיו יציבים, ושכל לבנת ידע תונח בזהירות על גבי קודמתה. לשם כך נוצרה שפה, המאפשרת ל"פועלים" להבין זה את זה
למה סטודנטים כה מתייסרים בלימודי "האוריינות האקדמית" ובהמשך בכתיבת עבודות?
התשובה לכאורה פשוטה: השפה האקדמית היא שפה זרה. נוספת. והכתיבה בה מהווה למעשה תרגום משפת היומיום משפת האם, מהמחשבה האישית, למעשה מהרעיונות עצמם. מעשה התרגום, כידוע, לא יכול להחזיק את מלוא המשמעות המקורית. משהו נשמט. משהו אחר נבנה.
אלא שבתרגום הזה, שבין האישי לאקדמי, לעיתים קרובות מה שנבנה היא נוקשות ומה שנעלם הוא הניצוץ של הרעיון. כלומר הרגש. הידע. הספקות. היצירה. כלומר האדם שחשב. שחקר. שהתרגש. שהתייאש. שהבין. שרצה בכל מאודו לשתף את מה שהבין.
לכן (או מכאן עולה, כמו שנהוג לומר באקדמית) התשובה הזו איננה פשוטה כלל. כי השפה האקדמית היא כלי ולא מטרה. אבל קביעה זו, רק היא, כפשוטה, יכולה להיחשב כחילול קודש במוסדות מסוימים. ומה יהא על קורסי ה"אוריינות האקדמית" ועל ספרי ההדרכה והמצגות וחוקי הפרסום, ודרכי ההתחמקות מחוקי הפרסום. תעשיה שלמה. אפשר לומר, כמעט דיסציפלינה שלמה, שכמו תמיד במאבק הזה בין מטרות ואמצעים, הפכה כבר להיות "מקצוע" בפני עצמו.
אבל (או עם זאת, כמו שנהוג להגיד באקדמית) בניכור שנוצר בין התלמיד, הסטודנט, החוקר ובין הרעיונות שלו עצמו – מתפתחת שממה והיא מצמיתה. והיא מדאיגה. לא בגלל שורות הפרסום בקורות החיים או הציונים של התואר – אלא בגלל שתבניתיות של חשיבה וביטוי פוגעת בליבה העמוקה של התרבות, באפשרות של מחקר אקדמי להיות הגות משפיעה, רדיקלית, באפשרות של השתנות מתוך רעיון, של התפתחות מתוך קריאה, של גילוי עצמי מתוך כתיבה.
השפה האקדמית היא שפה זרה. נוספת. והכתיבה בה מהווה תרגום משפת היומיום, משפת האם, מהמחשבה האישית, למעשה מהרעיונות עצמם. מעשה התרגום, כידוע, לא יכול להחזיק את מלוא המשמעות המקורית
עוד מעט תפתח שנת תשפ"ב. מאות אלפי סטודנטים יכבשו את הדשאים ומצלמות הזום והכיתות והאולמות. המוודלים ירחשו תרגילים וחומרים וציונים. מאות אלפי סטודנטים יתבקשו להניח בצד את המילה "אני", את כל מה שהם יודעים.
הם ילמדו (אולי יאולפו? או יאומנו?) לכתוב סקירת ספרות, כנדרש. עם הפניות ומספרי עמודים, כנדרש, ויעסקו בשאלות שברומה של כתיבה: האם בסוגריים כותבים רק את שם המשפחה של המצוטט או גם את השם הפרטי. ואיפה שמים את הנקודה? ואת הפסיק, ואת הסוגריים עצמם).
עוד מעט תפתח שנת תשפ"ב. והיא תהיה אחרת. היא תבוא אחרי שנה וחצי של מגפה עולמית ולמידה במרחבים וירטואליים. היא מביאה איתה בעצמה כ"כ הרבה אי וודאות.
ואולי, בין שאר השינויים הנדרשים, הלמידה מרחוק, הטכנו-פדגוגיה, ההסתכלות קדימה – נוכל לאפשר גם מעין חזרה אחורה: ליוון העתיקה, למאה ה-19, ולתת לסטודנטים, כמו גם לאנשי הסגל, לחוקרים המתחילים והמתקדמים במדעי הרוח והחברה לחזור לעצמם? לחזור לכתיבה שהיא גם אישית וגם יצירתית וגם הגותית- וגם מחקרית.
הסטודנטים ילמדו (אולי יאולפו? או יאומנו?) לכתוב סקירת ספרות, כנדרש. עם הפניות ומספרי עמודים, ויעסקו בשאלות ברומה של כתיבה: האם בסוגריים כותבים רק את שם המשפחה של המצוטט
אולי, בין זום לזום, ובין פרסום לאוריינות, נזכור שלחשוב "כמו שנדרש" זה חשוב ויעיל ולפעמים כורח המציאות. אבל יש משהו בחשיבה הזו שהוא רמוס וקשה, כמו חצר (עמיחי, שם) וספקות ואהבות ושאלות והתפרעויות – כל מה שהוא חיבור אנושי אמיתי ושלם – עושים את העולם לתחוח. וזו הרי, אולי, מטרת הלמדנות כולה.
ד"ר מירי רוזובסקי, סופרת, חוקרת ועורכת. ראש התמחות כתיבה בבית הספר להתפתחות מקצועית, מכון מופ"ת (צילום: אפרת בלוססקי).
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו