לרצים למרחקים ארוכים יש בדיחה, שהולכת בערך כך: אתה מתחיל את הריצה הכי מהר שלך, ואז, ככל שאתה מתעייף מהריצה, אתה מגביר את הקצב. אבל מי שבאמת מכיר את הריצה למרחקים ארוכים – ואת ריצת המרתון במיוחד – יודע שהגם שרצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – רק מעטים מצליחים לעשות זאת. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר השלושים ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים.

רצוי לרוץ את חצי המרתון השני מהר יותר מאשר את חציו הראשון – אך רק מעטים מצליחים בכך. ריכוז חומצת חלב בשריר, ההתנגשות בקיר בקילומטר ה-30 ועוד. ככה זה גם בקרב דוקטורנטים

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

רבים מהדוקטורנטים מתחילים את המסלול המחקרי שלהם עם מוטיבציה גבוהה מאוד, ואז – ככל שהם מתקדמים במסלול – הם אמורים להפגין מוטיבציה הולכת ומתגברת להשתלבות במסלול האקדמי. אבל בסוף, כמו המרתוניסטים, רק מעטים מבין הדוקטורנטים שומרים על מומנטום. חלק משמעותי מהם מורידים קצב בסוף ומוותרים על השאיפה הראשונית להפוך לחוקרים באקדמיה.

למה זה? האם זה קשור להזדמנויות המצומצמות להשתלב באקדמיה? האם זו פשוט עייפות, או שמא – ככל שמתקדמים במעלה המסלול התחרותי באקדמיה, רבים מבינים שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר המדע? ואולי אחרים מבינים שעם הראש שלהם אולי בכלל עדיף להם לעבוד בתעשייה?

אין ספק שמשהו משתנה בעולם ההזדמנויות לאנשים המשכילים ביותר בחברה המודרנית. כך באמריקה, כך בישראל. מספר הסטודנטים והסטודנטיות שממשיכים בלימודים לתואר שלישי הולך ומאמיר. בארצות הברית, למשל, מספר הלומדים לתואר שלישי כמעט והכפיל עצמו בתחומי המדעים וההנדסה בתוך עשור. בישראל, הגידול היה מתון יותר, 15% אחוזים, עם מספר לומדים שעומד כיום על כ-12 אלף דוקטורנטים. זה אומר שבכל שנה מצטרפים כאלפיים נרשמים חדשים ללימודי התואר השלישי בישראל. וזה בניכוי הלומדים בחו"ל.

העלייה הזו אינה מלווה בעלייה במספר התקנים באקדמיה הישראלית והעולמית. כאשר בוחנים את מספר המשרות הפתוחות באקדמיה רואים שבניגוד לגידול במספר הלומדים אין גידול במספר המשרות.

האוניברסיטאות פסקו מלגדול, גם באמריקה, וכך גם בישראל. מרבית המצטרפים למסלול הדוקטורנט לא יזכו בסוף מסלול ההכשרה המדעית שלהם במשרה באקדמיה. בהערכה גסה, אולי חמישה אחוזים יצליחו בכך, וגם זאת לאחר לימודים של שנים בפוסט דוקטורט.

חלקם אף רואים את אנשי הסגל הבכירים באוניברסיטאות מדוכאים ומיואשים בחלקם, וכך אולי רבים מבינים שהמאבק על פרסומים וקרנות מחקר, התחרות הבלתי פוסקת, לא בשבילם. תודה, אבל לא תודה אמרו לי חלק מתלמידיי המצטיינים.

בארה"ב, למשל, מספר הלומדים לתואר שלישי כמעט והכפיל עצמו בתחומי המדעים וההנדסה בתוך עשור. בישראל, הגידול היה מתון יותר, 15% אחוזים, עם מספר לומדים שעומד כיום על כ-12 אלף דוקטורנטים

אבל לא רק הם. מחקר שהתפרסם בשנת 2017 עקב אחר קבוצה של 854 דוקטורנטים אמריקאים בתחומי המדעים וההנדסה לאורך שלוש שנים – משנת התחלת הדוקטורט ועד שנה לפני סיומו. במהלך המחקר נשאלו הדוקטורנטים שאלות בדבר שאיפותיהם להשתלבות באקדמיה.

נתון הפתיחה מלמד שבשנה הראשונה ללימודיהם כשמונים אחוזים מן הלומדים לתואר שלישי מביעים עניין במשרה אקדמית. שמונים אחוזים! שלוש שנים אחר כך – רק חמישים וחמישה אחוזים מהלומדים עדיין מביעים שאיפה לזכות במשרה אקדמית.

המאמר מבקש להבין את הדעיכה הזאת. מה קורה במהלך התואר השלישי שגורם לרבים להרפות מדוושת הגז? מה בחצי השני של המרתון האקדמי קשור בדעיכה כזו?

בתחילת לימודיהם לתואר שלישי, כחמישים אחוזים מן הסטודנטים והסטודנטיות לא רק רוצים אלא גם מאמינים שיוכלו להשתלב במשרה אקדמית. שלוש שנים מאוחר יותר, כשהמציאות כבר קרובה יותר, או אז רק כשליש ומטה מעריכים כי יש להם סיכוי להשתלב באקדמיה.

כשנשאלו כמה שנים יצטרכו לבלות בפוסט דוקטורט כדי להשתלב באקדמיה, העריכו רבים – ובמידה רבה של צדק – כי יאלצו לבלות שלוש שנים לפחות בפוסט כדי לזכות במשרה נחשקת באקדמיה.

בשנה הראשונה ללימודיהם כ-80% מן הלומדים לתואר שלישי מביעים עניין במשרה אקדמית. שמונים אחוזים! 3 שנים אחר כך – רק 55% מהלומדים עדיין מביעים שאיפה לזכות במשרה אקדמית

המחקר גם מראה על התפצלות והתבדלות בתוך קבוצת הדוקטורנטים. מתחיל להיות מרכז המעוניין באקדמיה, אך מתחילה להיווצר פריפריה של דוקטורנטים שפוזלים החוצה. והדוקטורנטים שמתרחקים מן השאיפה למסלול באקדמיה מתחילים ללחוץ על דוושת ההשתלבות בתעשייה.

כך, בעוד המעוניינים באקדמיה מבקשים ידע לשם עצמו, השואפים לתעשייה מעוניינים יותר במסחור ידע, בידע בעל השלכות יישומיות. אדרבה, אלו שבוחרים במסלול אקדמי מתעקשים לשמר על חירויות המחקר שיש באקדמיה. לעומת זאת, אלו שמבקשים להשתלב בתעשייה מאבדים עניין בחופש האקדמי לבחור בנושאי מחקר שמעניינים אותם.

הממצאים גם מראים שסטודנטיות שואפות להשתלב באקדמיה מעט פחות מסטודנטים, אולי בשל הערכה שיש הטיה מגדרית באקדמיה, אולי בשל הצורך לבלות שנים רבות בפוסט דוקטורט.

תהא הסיבה אשר תהיה, אומרים מחברי המאמר, מוטל על האקדמיה לאפשר לסטודנטים לתואר שלישי ללמוד על מסלולים חלופיים למשרה אקדמית. על האקדמיה להיות יותר מחוברת לתעשייה, וגם לאפשר לסטודנטים להבין אילו מסלולי מעבר יש מן האקדמיה לממשלה.

המאמר המציג את הממצאים הללו יוצא מנקודת מוצא מעט מוזרה. "יש בעיה של דעיכת שאיפה להשתלבות באקדמיה", הוא טוען. יש ירידה משמונים אחוזים ששואפים למשרה אקדמית לחמישים וחמישה אחוזים.

אבל נקודת המוצא הזאת מאוד בעייתית, כי עובדת היסוד היא שרק כחמישה אחוזים מן הדוקטורנטים והדוקטורנטיות ישתלבו בסוף במשרה אקדמית. במילים אחרות, אם בתחילת מסלול ההכשרה שלהם כשבעים וחמישה אחוזים מן המחזור צפויים להתאכזב בסוף – האם שיעור של חמישים אחוזים שיהיו מאוכזבים הוא גבוה או נמוך?

נקודת המוצא במאמר: "יש בעיה של דעיכת שאיפה להשתלבות באקדמיה"- בעייתית, כי עובדת היסוד היא שרק כ-5% מן הדוקטורנטים ישתלבו בסוף במשרה אקדמית

וזה מעלה שאלות נוספות, עליהן עדיין אין מענה: האם האקדמיה לא מנפחת את השאיפות של הדוקטורנטים הרבה מעבר לרצוי? האם לא צריך לקרר את השאיפות של מרבית הצעירות והצעירים שממילא לא ישתלבו באקדמיה? אולי אנחנו דווקא כן צריכים לנפח את השאיפות, כי רק באמצעות ניפוחן תהא רמת המחקר בדוקטורט ראויה?

האם האנשים המצטיינים ביותר במחזור שבו למדתם הם שהשתלבו במשרות באקדמיה? ואם לא, מהן התכונות שהיו להערכתכם הקריטיות בבידול בין מי שחתכו החוצה מן האקדמיה למול מי שהתעקשו להתמיד בה? ובדיעבד – האם נראה לכם שהאקדמיה מצליחה לברור את המתאימים ביותר אל שורותיה? באיזה תחומים כן, ובאילו לא? פעם זה היה אחרת? למה?

פרופ' גד יאיר הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו בעשור האחרון מתמקדים בתרבות, הגות ומדע בגרמניה, צרפת, ארצות הברית וישראל (צילום: באדיבות דוברות האוניברסיטה העברית)