אם אתם מרגישים רע – חרדים, מדוכדכים, מוטרדים, כאוּבים, מוצפים – למי תפנו? לבני משפחה? לחברים? לגורם בקהילה? לאיש מקצוע? מי יאזין וידע להקשיב ולהתייחס למה שאתם צריכים? מי באמת יוכל לסייע לכם להתמודד, להתחזק ואף לצמוח?

קפיצה ספרותית קטנה לעבר: בסיפור ״החיים במפעלי הברזל״ (1861) מתארת הסופרת רבֵּקה הארדינג דייוויס עובדים יגעים המכַלים ימיהם בעבודה קשה בכבשן הייצור. ידוע להם שאיש לא מתבונן בהם או מקשיב להם ״וידיעה זו היא שמְשֲווה להם את מבעם הריק יותר משעושים זאת חייהם הדחוקים״. ״איך תסביר זאת אתה, ידידי הפסיכולוג?״ פונה רטורית הסופרת לפסיכולוג דמיוני לנוכח הסבל הנפשי האנושי הנרחב, נטול ההקשבה וחסר-המעֲנֵה.

הסופרת מתארת עובדים יגעים המכַלים ימיהם בעבודה קשה בכבשן הייצור. ידוע להם שאיש לא מתבונן בהם או מקשיב להם ״וידיעה זו היא שמְשֲווה להם את מבעם הריק יותר משעושים זאת חייהם הדחוקים״

בימי המהפכה התעשייתית אנשים יכולים היו רק לחלום שפסיכולוג יאזין להם. עשירי העיר שמסיירים בפס-הייצור בסיפור מעירים למראה הסֵבל מולם: ״טוב היה אילו היו האנשים האלה רק מכונות. ידיים עובדות, לא יותר… לשם מה להם טעם או שכל, אם נגזר עליהם לחיות חיים כאלה?… חובתנו להם מוגבלת לתחום צר – לתשלום בלבד. מה לנו ולענייני נשמותיהם?״.

למזלם של דורות מאוחרים יותר, מדינות הרווחה במערב וישראל בתוכן השכילו לתת את הכבוד הראוי  לבריאות הנפשית של הציבור ולמסד לימים את מקצוע הפסיכולוגיה, ובהתאם לכך גם הקצו תקנים לפסיכולוגים בשירות הציבורי. חוק הפסיכולוגים שנחקק ב-1977 מגדיר בכובד-ראש מי רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, כיצד עליו להציג את עצמו לציבור, ולפי אלו כללים ומבחנים יפקח עליו שר הבריאות.

החוק הזה, המבטא חרדת-קודש כלפי הרישוי לטפל בבריאותו הנפשית של הציבור, אוסר למשל על מורשע בפלילים או על הסובל ממחלה מסַכנת לעסוק בפסיכולוגיה, ומגדיר מצבים גבוליים שונים בהם תדון ועדה במשרד הבריאות בזכות הפסיכולוג להמשיך בעיסוקו.

החוק מציב דרישות השכלה והכשרה קפדניות ובררניות בהן נדרשים לעמוד המעוניינים להירשם כפסיכולוגים מומחים בפנקס הפסיכולוגים בניהול משרד הבריאות (בדומה לרופאים). אנשים אינם מכונות, קובע למעשה המחוקק ב-1977: על המדינה להיות אחראית גם לענייני נשמותיהם.

חוק הפסיכולוגים, המבטא חרדת-קודש כלפי הרישוי לטפל בבריאותו הנפשית של הציבור, אוסר למשל על מורשע בפלילים או על הסובל ממחלה מסַכנת לעסוק בפסיכולוגיה, ומגדיר מצבים גבוליים שונים בהם תדון ועדה

לפני מספר שנים נסעתי במונית, מאזינה ברוב קשב – בכל זאת, פסיכולוגית – לתלונות הנהג על רפורמה עתידית שעלולה לפגוע בפרנסתו ולהבנתו גם בציבור, לכשיורשו גורמים לא-מקצועיים (כמו שירותי אוּבר בחו״ל) להסיע אנשים בתשלום.

למרבה האירוניה שבתי בדיוק מכנס בנושא הרפורמה בבריאות-הנפש שנכנסה לתוקף ב-2015, רפורמה שהיוותה נדבך נוסף בהתנערות ישראל העכשווית מבריאות-הנפש של אזרחיה. אל חשש: על נהגי-המוניות מגוננת בינתיים המדינה, ופוליטיקאים מונעים בגופם היסעים בתשלום בידי מי שאינו נהג-מונית מורשה.

ואילו על בריאות-הנפש אין המדינה מגוננת היום. התנערותה מהתחום מתבטאת גם בתקצוב חסר של תְקנים ומִתְקנים, וגם בהיעדר פיקוח על הנעשה בתחום. בעוד שהיא מוֹנַעת בתוקף ממי שאינו נהג-מונית מורשה להסיע אנשים פרטיים בתשלום, היא מתירה לכל החפץ בכך להציע עצמו כמטפל נפשי, כפסיכותרפיסט, כמומחה לשיטת טיפול רגשית כלשהי או כמורה ומדריך לפרוצדורה טיפולית. מדינת הרווחה הישראלית הציבה ב-1977 סטנדרט גבוה וברור בפני המורשים לטפל בבריאות-הנפש; ואילו בישראל של שנות האלפיים, הכל הולך.

משרד הבריאות מחזיק עדיין, בלא חמדה, באחריות על פנקס הפסיכולוגים, אך מרוקן בהתמדה את המוסדות הציבוריים מנוכחותם. הוא ממיר אותה בהדרגה בבעלי-מקצועות לא מפוקחים, שמסלולם האקדמי והכשרתם המקצועית אינו תובעני ומפוקח כמו מסלול הלימודים וההתמחות בפסיכולוגיה.

אין מאמץ חקיקתי למַסֵד מקצועות אלו, שכן המחשבה מה ראוי לדרוש ממי שמטפל בנפש וכיצד יש לפקח עליו כבר נעשתה, ואף הניבה בזמנו את חוק הפסיכולוגים הקפדני.

בעוד שהמדינה מוֹנַעת ממי שאינו נהג-מונית מורשה להסיע אנשים פרטיים בתשלום, היא מתירה לכל החפץ להציע עצמו כמטפל נפשי, כפסיכותרפיסט, כמומחה לשיטת טיפול רגשית כלשהי או כמורה ומדריך לפרוצדורה טיפולית

כיום מעדיף משרד הבריאות להימנע מאחריותו הרגולטורית לאכיפת חוק זה, ומאפשר למטופלים ולמי שמבקשים לטפל בהם לפרש ככל העולה בדעתם מהו טיפול רגשי, משל מדובר היה בכתם רורשך.

את עיקר יהבו משליך כיום המשרד על הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי. ואכן, לתרופות הפסיכיאטריות תפקיד חשוב ולא אחת קריטי בשיכוך ובייצוב מצבי-קצה ומשבר רגשיים, ובשיפור הבסיס הפיזי לוויסות הרגשי. התרופות פותחו כדי לסלק תסמינים, ובהתאם לכך נחקרה והוכחה יעילותן. אך הן לא מטפלות בבעיות-השורש, ולא אחת רק ״מטליאות״ אנשים בחיבורים רופפים כדי שישובו לתפקד בהתעלם מאיתותי עולמם הפנימי, עד לנפילה הבאה.

כי תרופות לא מקשיבות למטופלים. הן לא מציעות להם אמפטיה, תמיכה או תובנה ואף לא רותמות את כל אלו בתוך קשר-טיפולי משמעותי לעידוד התפתחותן של פונקציות בריאות-נפשית חשובות כמו אגו לכיד וחסין, התקשרות בטוחה ואמון בסיסי, הערכה עצמית מבוססת ומציאותית ועוד. תרופות לא מסייעות לפרט להתבסס בתוך משימותיו ההתפתחותיות בתחום החברתי, האינטימי, ההורי, האקדמי או התעסוקתי, ואינן תורמות לשגשוגו.

אך הן זולות ומהירות, בעוד שהפסיכולוגיה המפוקחת דורשת מהמערכת – ומהמטופלים – לפֲנות זמן, מקום ומשאבים לתהליכי עומק ברי-קיימא של אבחון וטיפול. הפסיכולוגיה המפוקחת דורשת השכלה והכשרה תובעניים, בעוד שהמקצועות הבלתי-מפוקחים אינם מציבים סטנדרט ברור. בהתנערותו מתקצוב הפסיכולוגיה הציבורית ומפיקוח על מטפלים שפועלים בניגוד לחוק הפסיכולוגים, משדר משרד הבריאות מסר שניתן ואף רצוי לשכך מצוקה נפשית ללא השקעה שיטתית וללא מאמץ ובקרה.

התרופות פותחו לסילוק תסמינים, ובהתאם לכך הוכחה יעילותן. הן לא מטפלות בבעיות-השורש, ולא אחת ״מטליאות״ אנשים בחיבורים רופפים כדי שישובו לתפקד בהתעלם מאיתותי עולמם הפנימי, עד לנפילה הבאה

דוגמה לתרומתו הייחודית של מקצוע פארא-רפואי אחר המפוקח בינתיים בידי משרד הבריאות אביא מתחום הפיזיותרפיה, המעט מוחשי יותר: פעוט שסבל משיתוק-מוחין ומפגיעה התפתחותית נרחבת, לא למד לעמוד וללכת ופשוט שכב מול הטלוויזיה. פיזיותרפיסט שטיפל בו חיזק תחילה שרירים ומפרקים נסתרים שמהצד כלל לא נראו רלוונטיים. בשלב הבא התקין לו מחסומים שונים, שכדי להסירם על-מנת לצפות בטלוויזיה למד הפעוט במהירה להיעמד ואף ללכת.

מהצד נראה שעדיף היה להתחיל ישר בשלב השני, שעבד כה מהר ובקלות… אך מעומק השכלתו והכשרתו ידע הפיזיותרפיסט שעליו להכשיר תחילה את הבסיס בחודשים ארוכים של חיזוק ושיקום, ומשם לבנות בקלות יחסית את תפקוד המטרה – עמידה והליכה. למולו, בעלי-מקצוע שנרכש בקורס נקודתי וללא הכשרה מעמיקה אינם מכירים די לעומק את תהליכי האבחון והטיפול הנדרשים; ואילו אורתופדים, בזמן המועט שלרשותם, מתמקדים לרוב בצורך בהתערבות תרופתית או כירורגית, ואינם פנויים לתהליכי טיפול עדינים ומתמשכים.

בדומה לכך, גם טיפול פסיכולוגי מבסס תחילה תשתיות של אמון, קשר והיכרות בתהליך התרשמות מתמשך. אך תוך שעוסקים בחוויות וברשמים שלא תמיד נראים רלוונטיים, מתאפשר בהדרגה להגיע באופן מבוסס ומעמיק להישגים להם ייחל המטופל כשפנה לטיפול. מנגד, בוגרי קורס נקודתי ללא הכשרה ופיקוח מעמיקים כפסיכולוגים אינם מכירים את התשתית האבחונית והטיפולית במורכבות הראויה; ואילו פסיכיאטרים לא מצוידים בזמן ובפְנִיוּת שמפנה הפסיכולוג לטיפול, ובתשומת-הלב הנדרשת למתן המשמעות הראויה לסובייקטיביות של המטופל.

ביום בריאות-הנפש שחל בשבוע שעבר כינה שר הבריאות הורוביץ את המצוקות הנפשיות ״בעיות מוח״ וחיזק את ידי ״המטפלים, האחים והאחיות, והרופאים״. פסיכולוגיה הס מלהזכיר. בדבריו צייר השר עולם חדש אמיץ בו ניתן להסתפק בחיווט ובכִיוּל הנוירונים הפגומים, משל היו אנשים ״רק מכונות, ידיים עובדות, ללא טעם או שכל״.

למרבה האירוניה דווקא הורוביץ, שמגיע ממפלגה ליברלית-הומניסטית, מסיג אותנו לתפיסות מכניסטיות-טוטליטריות שקדמו לערכי מדינת הרווחה. כי כמו בסיפור, חובת המדינה היום לבריאות הנפשית של אזרחיה מוגבלת לתחום צר – לרפואי בלבד. מה לה ולענייני נשמותיהם?

בדבריו צייר הורוביץ עולם בו ניתן להסתפק בחיווט הנוירונים הפגומים, משל היו אנשים ״רק מכונות, ידיים עובדות, ללא טעם או שכל״. למרבה האירוניה דווקא הוא מסיג אותנו לתפיסות שקדמו לערכי מדינת הרווחה

״קחי כדור את לא נרגעת״ מיטיב להעביר מבלי-דעת את מסר הטיפול התרופתי המהיר הזמר עומר אדם בשירו ״חצי דפוק״. והמסר הזה אכן מחלחל ומופנם: רבים מהפונים כיום לטיפול פסיכולוגי מצפים ״לסלק חרדות״ ו״להפטר מתסמינים״ בתהליך קל ומיידי. כמו בשיר. כמו בתרופות. ואכן, למה לצפות לפחות מכך? רק אנא, בבואכם לטיפול שימרו על עצמכם והיזהרו מפתרונות קלים שעלולים לעלות לכם ביוקר: הקפידו להימנע מלהגיע לשם במונית בלתי-מורשית.

יעלה ורטהיים היא מומחית בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה חינוכית. מטפלת בקליניקה פרטית במבוגרים ובנוער. מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

ביקורת תמיד חשובה, אבל היא גם צריכה להיות עניינית, במיוחד כאשר עולות ממנה טענות קשות.

"Encounters" (מפגשים) היא סדרה של וובינרים המתפרסמים בעמוד היוטיוב של המכון לחקר השואה, רצח עם וזיכרון של אוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט שבארה"ב ומנוהלים על ידי מנהל המכון, פרופסור אלון קונפינו.

הוובינר שאירח קונפינו ב-08.03.22, בו לקחו חלק גם פרופסור עמוס גולדברג וד"ר ראיף זריק, לא היה מהסוג הענייני. בעוד שהם תקפו את ההגדרה לאנטישמיות של IHRA (הברית הבינלאומית לזיכרון השואה) על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל, ושהיא נועדה לשמש ככלי הסברתי ישראלי, הם בעצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים בתנועת ה-BDS.

בעודם תוקפים את הגדרת IHRA על כך שהיא "לא מאפשרת" ביקורת "לגיטימית" על ישראל כי היא כלי הסברתי ישראלי, הם עצמם לוקים בדעה משוחדת שישראל היא מדינת אפרטהייד ותומכים ב-BDS

פרופסור אלון קונפינו הוא היסטוריון תרבות ישראלי. כיום הוא משמש כמנהל המכון לחקר שואה, רצח עם וזיכרון, ופרופסור להיסטוריה ולימודי יהדות באוניברסיטת מסצ'וסטס אמהרסט (UMASS).

פרופסור עמוס גולדברג הוא פרופסור חבר בחוג להיסטוריה של עם ישראל ויהדות זמננו, וחבר במכון המחקר ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. גולדברג עוסק בחקר השואה וזכרה מתוך הצומת שבין היסטוריה, תיאוריה ביקורתית וספרות.

הפרופסורים קונפינו וגולדברג לקחו חלק בניסוח הגדרת הצהרת ירושלים על האנטישמיות (JDA) ובחרו לדחות את ההגדרה של IHRA, המכילה חלקים מאד בעייתיים, מפני שהם משמשים כר לביטול דאגות אודות אופנים שונים של אנטישמיות במקום לעמוד אל מול האנטישמיות.

לטענתם של קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על מדינת ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה של IHRA לא שוללת כלל זכויות של פלסטינים ולא לוקחת צד כזה או אחר בסכסוך הישראלי פלסטיני. ה- JDA גם טוען כי חרם, ביטול השקעות וסנקציות נגד ישראל אינם בהכרח אנטישמיות. קביעה זו נועדה ככל הנראה ליצור בלבול לגבי האופי האנטישמי של תנועת החרם BDS כנגד ישראל.

ד"ר ראף זרייק שהשתתף איתם בוובניר, הוא משפטן, מומחה לפילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של המשפט, מרצה לדיני קניין ותורת המשפט במכללה האקדמית אונו, מנהל שותף אקדמי של מרכז מינרווה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון ון ליר בירושלים. הוא מיוזמי ומנסחי מכתב שיצא בחודש נובמבר 2020, בו קבוצה של 122 חוקרים, עיתונאים ואנשי רוח ערבים פרסמו מכתב פתוח בכמה שפות, בגנות האנטישמיות, תוך כדי שהם דוחים את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות.

לפי קונפינו וגולדברג: "רבים טוענים שההגדרה של IHRA אינה אלא מסמך המשמש את ההסברה הישראלית בהגנה על ישראל מפני כל ביקורת חריפה בעניין יחסה לפלסטינים". אך ההגדרה לא לוקחת צד בסכסוך

כפי שכבר בטח הבנתם, אחת הבעיות הגדולות בהתנגדות שלהם להגדרת ה-IHRA, היא התארים והמעמד האקדמי שלהם "שמעניקים להם סמכות" כשהם שופטים מהי ההגדרה המתאימה לאנטישמיות. זאת לצד הדעות והפעולות האנטי-ציוניות שלהם החושפות שהם אינם אובייקטיביים בסוגיה.

הפרופסור קונפינו וגולדברג חתמו על עצומה הקוראת לממשלת גרמניה לדחות החלטה המשווה BDS לאנטישמיות. המכתב גם ביקש מגרמניה להמשיך לממן ארגונים התומכים ב-BDS, ו"חושפים הפרות חמורות של החוק הבינלאומי". כחותמי העצומה וכתומכי BDS אין זה מן הנמנע שהגדרת ה-JDA  אותה ניסחו לא מחשיבה את ה-BDS כאנטישמי.

התמיכה שלהם בתנועת ה-BDS שהוקמה על ידי עומר ברגותי, אשר מתנגד לדיאלוג כלשהו בין ישראלים לפלסטינים ומטרתו היא לשים קץ לישראל – אשר יש הרואים בה אקט אנטישמי.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני".

אלה בדיוק סוג הדברים ש-IHRA נועדה למנוע. ההשוואה הפסולה בין מדינת ישראל למשטר הנאצי מלאה באנטישמית.

פרופסור עמוס גולדברג חתם על עצומה נגד משטרת ישראל, לאחר ששוטר ישראלי הרג מחבל מתפרע שירה לעברו זיקוקים. מדובר פה על האיוולת החוזרת על עצמה של ציור מחבלים פלסטינים כשוחרי שלום "המדוכאים" על ידי המשטרה הישראלית, בעוד שברחוב הפלסטיני הם מתקבלים בכבוד מלכים.

קונפינו וגולדברג לא עצרו שם, קונפינו עזר בכתיבת ספר וגולדברג ערך את הספר  שכותרתו "השואה והנכבה", שיוצר הקבלה בין שני האירועים, ובו טוען קונפינו כי "הנכבה" כביכול הייתה "טיהור אתני"

בוובינר ד"ר ריף זריק תקף את ההגדרה של IHRA וטען שהיא אוחזת בסטנדרט כפול, שמצד אחד היא מגנה את האנטישמיות ומצד שני היא מדירה פלסטינים מהדיון השמי.

ד"ר זריק מתלונן על סמנטיקה בטענה של אפליה. אך למעשה המושג "Antisemitimus" התחיל לצוץ בגרמניה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-19. חרף העובדה שהמונח אנטישמיות נוגע לכלל העמים השמיים ולעת העכשווית, הוא הפך למונח נפוץ המתאר שנאת יהודים.

אולם כפי שתאוריות שונות נמוגו או התחדשו, נראה כי האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה מן העולם. לאחר האנטישמיות הדתית הגיעה האנטישמיות המודרנית ולאחר הקמתה של ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה נוספת, וריאנט חדש הקושר את ההצדקה באנטישמיות בקיומה של ישראל.

ד"ר זריק בעצמו חוטא בוובינר באמירה שישראל מבצעת טיהור אתני כלפי אוכלוסייה ערבית; השוואה לא נכונה ומסוכנת. כך הוא מצטרף לרשימה המפוקפקת של אישים וארגונים המשווים מדינת ישראל למשטר הנאצי שבגרמניה, רטוריקה שאנו עדים לה יותר ויותר ברשתות ובקמפוסים.

הם צריכים לזכור ש-IHRA אינה פועלת רק בישראל וישראל היא לא זו שיזמה אותה. IHRA פורסמה לראשונה על ידי סוכנות של האיחוד האירופי בשנת 2005, והיא נמצאת בשימוש על ידי משרד החוץ האמריקאי מאז 2010.

הארגון משמש לזיהוי של תקריות ושל גילויים אנטישמיים ברחבי העולם ולמניעתם. מ–2016 IHRA הוא ארגון בין־ממשלתי העוסק בזיכרון השואה, בחינוך בנושא השואה, אנטישמיות, וחקר השואה, ושותף לניסיונות להילחם ברציחות עם ובזוועות המוניות בעולם (חברות בו 34 מדינות, עם כ–250 מומחים, מורים ומנהלי אתרי זיכרון).

האנטישמיות עברה אדפטציה ולא נעלמה. האנטישמיות הדתית התחלפה באנטישמיות המודרנית, ולאחר הקמת ישראל, הווירוס האנטישמי עבר אדפטציה לוריאנט חדש הקושר את הצדקתו בקיומה של ישראל

ניתן לראות שמתקיים למעשה סטנדרט כפול דווקא אצל חברי הפאנל הטוענים כי ההתנגדות ל-IHRA אינה אנטישמית, אבל מי שתוקפים את הגדרת IHRA לאנטישמיות הם בעיקר תומכי תנועת ה-BDS הקוראת להחרים את ישראל.

בנוסף לכך, גם כאשר קמפיינים אנטי-ציוניים אינם כוללים תוויות אנטישמיות חד משמעיות, הם עלולים לגרום להתססה ואפילו לאלימות אנטישמית, כמו שראינו במבצע שומר החומות במאי 2021, כאשר מספר התקריות האנטישמיות זינק.

שלושת המוסקטרים של "הצדק" טוענים כי לפי IHRA כל ביקורת על ישראל נתפסת כאנטישמיות, אך לא כך הדבר. IHRA מגדירה טיעונים כאלה כאנטישמיים רק כאשר האפשרות היחידה המוצעת להקל עם הערבים והפלסטינים היא פירוק המדינה וחיסול זהותה היהודית.

אותם "מבקרים" מבקשים חופש ביטוי מוחלט לקדם את השקפת עולמם, בלי טאבו על דברי עוינות.

אך כשיש כל כך הרבה סיקור היסטורי, והוכחות חותכות על קיומם של פעילים וארגונים אנטי-ישראלים המשתמשים ברטוריקה אנטישמית, אי אפשר שלא להבחין בקשר ההדוק שבין הביקורת הלא פרופורציונלית על ישראל לבין השימוש ככלי ניגוח אנטישמי.

הבעייתיות היא שאוטוריטות אלה מנצלות את כוח השפעתן בשביל לצבוע את ההיסטוריה בנרטיב שלהם, כך ש-IHRA תאבד לגיטימציה והם יוכלו לקדם האג'נדה הפוליטית שלהם.

תום יוחאי למד מדעי המדינה וגיאוגרפיה באוניברסיטת בן גוריון. רכז קמפוסים ב-CAMERA, ארגון פרו ישראלי הפועל בקמפוסים ברחבי העולם וברשתות חברתיות. פעיל בתוכנית מודל האו"ם.

שמונה שנים אלמוג ואני ביחד. ביום השמח בחיינו פחות נראה לנו נכון לדבר על ירושלים וחורבנה, והעדפנו לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לא עשינו דווקא, בחרנו בטקס מחוץ לרבנות ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו". בהחלפת הטבעות התחייבתי: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדיי ולחיות חיי שיתוף ואהבה".

שבע שנים ביחד ושנתיים של מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה סוג אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים וגם אותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו. רצינו חופה שתתן גם מקום לאבות שלנו שנפטרו, מקום כחלק מסיפור שלם ולא כטרגדיה. היה לנו ברור שלקיים טקס שוויוני, אישי, שמכיל מסורת יהודית שמתאימה לנו ולמשפחותינו, זה הדבר הכי נכון.

7 שנים יחד ושנתיים מגורים משותפים הובילו להצעת הנישואים המרגשת במגדל השארד בלונדון. כשחזרנו מהטיול וחשבנו איזה אירוע ישמח את האנשים שאנחנו אוהבים ואותנו, הבנו שהחופה שלנו תדגיש את האחדות בינינו

לא רצינו אירוע "שכולם עושים", זה לא התאים לנו. היו הרבה סיבות שבעקבותיהן חשבנו שאירוע חתונה לא משמעותי עבורנו כזוג. אחת מהן הייתה הדרך הנפרדת של שני בני הזוג ברבנות לפני החופה. לא ראינו את עצמנו עושים משהו האחד בלי השנייה, בעיקר אני, שעושה את עיקר הדרך לבד (הדרכת כלה, מקווה).

גם קיום החופה האורתודוקסית עצמה לא קסם לנו. פחות נראה לנו נכון ביום השמח בחיינו לדבר על ירושלים וחורבנה, ולא לדבר על ההישגים שלנו כזוג. לכן, החלטנו לעשות תהליך של ידועים בציבור דרך מרכז "הויה", שם שמענו לראשונה על קיום חופה אלטרנטיבית.

לצד ענייני הרגש, עשינו בירור לגבי המשמעויות של לא להתחתן ברבנות, ומה ההשלכות עלינו ועל ילדינו. גילינו שאנחנו לא מופלים לרעה מזוגות נשואים, ואף זכאים לאותן זכויות.

בהקשר לילדים בעתיד, הבנו כי לכל בירוקרטיה יש פתרון (שלא מצריך נסיעות לחו"ל), וכמו שאנחנו קיבלנו חינוך ותמיכה מהמשפחה ללכת בדרכנו, כך גם הם יקבלו, ולכן זה לא הרתיע אותנו.

היו כמה מבני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה.

היו כמה בני המשפחה שפחות אהבו את הרעיון. כשהתייעצנו על כך עם עורך הטקס הוא אמר בביטחון: "אל תדאגו, כשרואים את החופה מבינים שזו חופה לכל דבר גם אם היא לא דתית", וכך באמת היה

שילבנו בטקס שבע ברכות, שבירת כוס, והייתה לנו כתובה יפהפיה שכתבנו ביחד. החלק שהכי אהבנו היה החלפת הטבעות, שבחופה אורתודוקסית הוא מעשה קנייני, אבל אצלנו היה זה מעשה הבטחה.

ליאת  מירון ואלמוג בר-אל בטקס הנישואים של הויה – מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית (צילום: טוני בנישו)

המשפט שבחרנו היה: "אני בוחרת בך להיות לי חבר, שותף ואב ילדי ולחיות חיי שיתוף ואהבה". לא רק הטקס עצמו היה מרגש ומהנה, גם הכתיבה והיצירה שלו כשבועיים קודם עם המנחה היו מרגשים ומצחיקים, והיו בשבילנו אחת החוויות היותר משמעותיות בתהליך.

מכל החופה, מה שהכי ריגש אותנו היה המקום שנתנו לאבות שלנו. בדבריו של המנחה אלינו הוא סיפר את הסיפור של הדייט הראשון שלנו, בו אלמוג הביא לי פרחים צהובים, זאת לאחר שחיפש אותם עם אביו כל אותו יום שבת. מכיוון ששום חנות לא הייתה פתוחה, הם נסעו למספר ערים עד שמצאו. כל זאת מכיוון שאבא שלו שאל אותו אם אני שווה את זה, והוא ענה שכן.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי.

מבחינתנו לא היה מקום יותר מרגש ויותר נכון מאשר כאן להעלות את האהובים שלא אתנו, ולשזור את הנוכחות שלהם ברגע הזה. זה דבר שלעולם לא היינו מקבלים בטקס דתי

מה שחשוב לנו להעביר לזוגות אחרים הוא, שהבחירה להתחתן בעומר, בטקס לא דתי, היא לא ממקום של "דווקא" אלא ממקום של חיבור עמוק ל"אנחנו" כזוג, למה שחשוב לנו כפרטים, למה שמשמח את המשפחות והחברים שלנו, ומתוך ראייה של איך נכון שזה יהיה – ולא איך זה צריך להיות.

ליאת מירון בר-אל, בת 26 מאיזור השרון, סטודנטית למשפטים שנה ד'. בת הזוג של אלמוג בר-אל, לו נישא בטקס של הויה - מרכז הטקסים של עמותת ישראל חופשית.