אם אתם מרגישים רע – חרדים, מדוכדכים, מוטרדים, כאוּבים, מוצפים – למי תפנו? לבני משפחה? לחברים? לגורם בקהילה? לאיש מקצוע? מי יאזין וידע להקשיב ולהתייחס למה שאתם צריכים? מי באמת יוכל לסייע לכם להתמודד, להתחזק ואף לצמוח?

קפיצה ספרותית קטנה לעבר: בסיפור ״החיים במפעלי הברזל״ (1861) מתארת הסופרת רבֵּקה הארדינג דייוויס עובדים יגעים המכַלים ימיהם בעבודה קשה בכבשן הייצור. ידוע להם שאיש לא מתבונן בהם או מקשיב להם ״וידיעה זו היא שמְשֲווה להם את מבעם הריק יותר משעושים זאת חייהם הדחוקים״. ״איך תסביר זאת אתה, ידידי הפסיכולוג?״ פונה רטורית הסופרת לפסיכולוג דמיוני לנוכח הסבל הנפשי האנושי הנרחב, נטול ההקשבה וחסר-המעֲנֵה.

הסופרת מתארת עובדים יגעים המכַלים ימיהם בעבודה קשה בכבשן הייצור. ידוע להם שאיש לא מתבונן בהם או מקשיב להם ״וידיעה זו היא שמְשֲווה להם את מבעם הריק יותר משעושים זאת חייהם הדחוקים״

בימי המהפכה התעשייתית אנשים יכולים היו רק לחלום שפסיכולוג יאזין להם. עשירי העיר שמסיירים בפס-הייצור בסיפור מעירים למראה הסֵבל מולם: ״טוב היה אילו היו האנשים האלה רק מכונות. ידיים עובדות, לא יותר… לשם מה להם טעם או שכל, אם נגזר עליהם לחיות חיים כאלה?… חובתנו להם מוגבלת לתחום צר – לתשלום בלבד. מה לנו ולענייני נשמותיהם?״.

למזלם של דורות מאוחרים יותר, מדינות הרווחה במערב וישראל בתוכן השכילו לתת את הכבוד הראוי  לבריאות הנפשית של הציבור ולמסד לימים את מקצוע הפסיכולוגיה, ובהתאם לכך גם הקצו תקנים לפסיכולוגים בשירות הציבורי. חוק הפסיכולוגים שנחקק ב-1977 מגדיר בכובד-ראש מי רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, כיצד עליו להציג את עצמו לציבור, ולפי אלו כללים ומבחנים יפקח עליו שר הבריאות.

החוק הזה, המבטא חרדת-קודש כלפי הרישוי לטפל בבריאותו הנפשית של הציבור, אוסר למשל על מורשע בפלילים או על הסובל ממחלה מסַכנת לעסוק בפסיכולוגיה, ומגדיר מצבים גבוליים שונים בהם תדון ועדה במשרד הבריאות בזכות הפסיכולוג להמשיך בעיסוקו.

החוק מציב דרישות השכלה והכשרה קפדניות ובררניות בהן נדרשים לעמוד המעוניינים להירשם כפסיכולוגים מומחים בפנקס הפסיכולוגים בניהול משרד הבריאות (בדומה לרופאים). אנשים אינם מכונות, קובע למעשה המחוקק ב-1977: על המדינה להיות אחראית גם לענייני נשמותיהם.

חוק הפסיכולוגים, המבטא חרדת-קודש כלפי הרישוי לטפל בבריאותו הנפשית של הציבור, אוסר למשל על מורשע בפלילים או על הסובל ממחלה מסַכנת לעסוק בפסיכולוגיה, ומגדיר מצבים גבוליים שונים בהם תדון ועדה

לפני מספר שנים נסעתי במונית, מאזינה ברוב קשב – בכל זאת, פסיכולוגית – לתלונות הנהג על רפורמה עתידית שעלולה לפגוע בפרנסתו ולהבנתו גם בציבור, לכשיורשו גורמים לא-מקצועיים (כמו שירותי אוּבר בחו״ל) להסיע אנשים בתשלום.

למרבה האירוניה שבתי בדיוק מכנס בנושא הרפורמה בבריאות-הנפש שנכנסה לתוקף ב-2015, רפורמה שהיוותה נדבך נוסף בהתנערות ישראל העכשווית מבריאות-הנפש של אזרחיה. אל חשש: על נהגי-המוניות מגוננת בינתיים המדינה, ופוליטיקאים מונעים בגופם היסעים בתשלום בידי מי שאינו נהג-מונית מורשה.

ואילו על בריאות-הנפש אין המדינה מגוננת היום. התנערותה מהתחום מתבטאת גם בתקצוב חסר של תְקנים ומִתְקנים, וגם בהיעדר פיקוח על הנעשה בתחום. בעוד שהיא מוֹנַעת בתוקף ממי שאינו נהג-מונית מורשה להסיע אנשים פרטיים בתשלום, היא מתירה לכל החפץ בכך להציע עצמו כמטפל נפשי, כפסיכותרפיסט, כמומחה לשיטת טיפול רגשית כלשהי או כמורה ומדריך לפרוצדורה טיפולית. מדינת הרווחה הישראלית הציבה ב-1977 סטנדרט גבוה וברור בפני המורשים לטפל בבריאות-הנפש; ואילו בישראל של שנות האלפיים, הכל הולך.

משרד הבריאות מחזיק עדיין, בלא חמדה, באחריות על פנקס הפסיכולוגים, אך מרוקן בהתמדה את המוסדות הציבוריים מנוכחותם. הוא ממיר אותה בהדרגה בבעלי-מקצועות לא מפוקחים, שמסלולם האקדמי והכשרתם המקצועית אינו תובעני ומפוקח כמו מסלול הלימודים וההתמחות בפסיכולוגיה.

אין מאמץ חקיקתי למַסֵד מקצועות אלו, שכן המחשבה מה ראוי לדרוש ממי שמטפל בנפש וכיצד יש לפקח עליו כבר נעשתה, ואף הניבה בזמנו את חוק הפסיכולוגים הקפדני.

בעוד שהמדינה מוֹנַעת ממי שאינו נהג-מונית מורשה להסיע אנשים פרטיים בתשלום, היא מתירה לכל החפץ להציע עצמו כמטפל נפשי, כפסיכותרפיסט, כמומחה לשיטת טיפול רגשית כלשהי או כמורה ומדריך לפרוצדורה טיפולית

כיום מעדיף משרד הבריאות להימנע מאחריותו הרגולטורית לאכיפת חוק זה, ומאפשר למטופלים ולמי שמבקשים לטפל בהם לפרש ככל העולה בדעתם מהו טיפול רגשי, משל מדובר היה בכתם רורשך.

את עיקר יהבו משליך כיום המשרד על הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי. ואכן, לתרופות הפסיכיאטריות תפקיד חשוב ולא אחת קריטי בשיכוך ובייצוב מצבי-קצה ומשבר רגשיים, ובשיפור הבסיס הפיזי לוויסות הרגשי. התרופות פותחו כדי לסלק תסמינים, ובהתאם לכך נחקרה והוכחה יעילותן. אך הן לא מטפלות בבעיות-השורש, ולא אחת רק ״מטליאות״ אנשים בחיבורים רופפים כדי שישובו לתפקד בהתעלם מאיתותי עולמם הפנימי, עד לנפילה הבאה.

כי תרופות לא מקשיבות למטופלים. הן לא מציעות להם אמפטיה, תמיכה או תובנה ואף לא רותמות את כל אלו בתוך קשר-טיפולי משמעותי לעידוד התפתחותן של פונקציות בריאות-נפשית חשובות כמו אגו לכיד וחסין, התקשרות בטוחה ואמון בסיסי, הערכה עצמית מבוססת ומציאותית ועוד. תרופות לא מסייעות לפרט להתבסס בתוך משימותיו ההתפתחותיות בתחום החברתי, האינטימי, ההורי, האקדמי או התעסוקתי, ואינן תורמות לשגשוגו.

אך הן זולות ומהירות, בעוד שהפסיכולוגיה המפוקחת דורשת מהמערכת – ומהמטופלים – לפֲנות זמן, מקום ומשאבים לתהליכי עומק ברי-קיימא של אבחון וטיפול. הפסיכולוגיה המפוקחת דורשת השכלה והכשרה תובעניים, בעוד שהמקצועות הבלתי-מפוקחים אינם מציבים סטנדרט ברור. בהתנערותו מתקצוב הפסיכולוגיה הציבורית ומפיקוח על מטפלים שפועלים בניגוד לחוק הפסיכולוגים, משדר משרד הבריאות מסר שניתן ואף רצוי לשכך מצוקה נפשית ללא השקעה שיטתית וללא מאמץ ובקרה.

התרופות פותחו לסילוק תסמינים, ובהתאם לכך הוכחה יעילותן. הן לא מטפלות בבעיות-השורש, ולא אחת ״מטליאות״ אנשים בחיבורים רופפים כדי שישובו לתפקד בהתעלם מאיתותי עולמם הפנימי, עד לנפילה הבאה

דוגמה לתרומתו הייחודית של מקצוע פארא-רפואי אחר המפוקח בינתיים בידי משרד הבריאות אביא מתחום הפיזיותרפיה, המעט מוחשי יותר: פעוט שסבל משיתוק-מוחין ומפגיעה התפתחותית נרחבת, לא למד לעמוד וללכת ופשוט שכב מול הטלוויזיה. פיזיותרפיסט שטיפל בו חיזק תחילה שרירים ומפרקים נסתרים שמהצד כלל לא נראו רלוונטיים. בשלב הבא התקין לו מחסומים שונים, שכדי להסירם על-מנת לצפות בטלוויזיה למד הפעוט במהירה להיעמד ואף ללכת.

מהצד נראה שעדיף היה להתחיל ישר בשלב השני, שעבד כה מהר ובקלות… אך מעומק השכלתו והכשרתו ידע הפיזיותרפיסט שעליו להכשיר תחילה את הבסיס בחודשים ארוכים של חיזוק ושיקום, ומשם לבנות בקלות יחסית את תפקוד המטרה – עמידה והליכה. למולו, בעלי-מקצוע שנרכש בקורס נקודתי וללא הכשרה מעמיקה אינם מכירים די לעומק את תהליכי האבחון והטיפול הנדרשים; ואילו אורתופדים, בזמן המועט שלרשותם, מתמקדים לרוב בצורך בהתערבות תרופתית או כירורגית, ואינם פנויים לתהליכי טיפול עדינים ומתמשכים.

בדומה לכך, גם טיפול פסיכולוגי מבסס תחילה תשתיות של אמון, קשר והיכרות בתהליך התרשמות מתמשך. אך תוך שעוסקים בחוויות וברשמים שלא תמיד נראים רלוונטיים, מתאפשר בהדרגה להגיע באופן מבוסס ומעמיק להישגים להם ייחל המטופל כשפנה לטיפול. מנגד, בוגרי קורס נקודתי ללא הכשרה ופיקוח מעמיקים כפסיכולוגים אינם מכירים את התשתית האבחונית והטיפולית במורכבות הראויה; ואילו פסיכיאטרים לא מצוידים בזמן ובפְנִיוּת שמפנה הפסיכולוג לטיפול, ובתשומת-הלב הנדרשת למתן המשמעות הראויה לסובייקטיביות של המטופל.

ביום בריאות-הנפש שחל בשבוע שעבר כינה שר הבריאות הורוביץ את המצוקות הנפשיות ״בעיות מוח״ וחיזק את ידי ״המטפלים, האחים והאחיות, והרופאים״. פסיכולוגיה הס מלהזכיר. בדבריו צייר השר עולם חדש אמיץ בו ניתן להסתפק בחיווט ובכִיוּל הנוירונים הפגומים, משל היו אנשים ״רק מכונות, ידיים עובדות, ללא טעם או שכל״.

למרבה האירוניה דווקא הורוביץ, שמגיע ממפלגה ליברלית-הומניסטית, מסיג אותנו לתפיסות מכניסטיות-טוטליטריות שקדמו לערכי מדינת הרווחה. כי כמו בסיפור, חובת המדינה היום לבריאות הנפשית של אזרחיה מוגבלת לתחום צר – לרפואי בלבד. מה לה ולענייני נשמותיהם?

בדבריו צייר הורוביץ עולם בו ניתן להסתפק בחיווט הנוירונים הפגומים, משל היו אנשים ״רק מכונות, ידיים עובדות, ללא טעם או שכל״. למרבה האירוניה דווקא הוא מסיג אותנו לתפיסות שקדמו לערכי מדינת הרווחה

״קחי כדור את לא נרגעת״ מיטיב להעביר מבלי-דעת את מסר הטיפול התרופתי המהיר הזמר עומר אדם בשירו ״חצי דפוק״. והמסר הזה אכן מחלחל ומופנם: רבים מהפונים כיום לטיפול פסיכולוגי מצפים ״לסלק חרדות״ ו״להפטר מתסמינים״ בתהליך קל ומיידי. כמו בשיר. כמו בתרופות. ואכן, למה לצפות לפחות מכך? רק אנא, בבואכם לטיפול שימרו על עצמכם והיזהרו מפתרונות קלים שעלולים לעלות לכם ביוקר: הקפידו להימנע מלהגיע לשם במונית בלתי-מורשית.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית במטופלים מגיל נוער ועד גיל שלישי, מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים, ומדריכה הורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת, וטווה מחשבות מול נופים בריצה

"הדבר הזה גרוע יותר מבחינתנו מהשואה – גדול המחטיאו מהורגו" (הרב אליעזר יהודה פינקל, ראש ישיבת מיר וחבר מועצת גדולי התורה של דגל התורה הליטאית בפגישה עם שר התקשורת יועז הנדל)

אחרי שקראתי את דברי הרבנים הנכבדים בלשכת שר התקשורת, בדיון אודות המונופול שלהם על אפשרות ניוד הטלפונים הכשרים, הצטערתי (שוב) שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה, או בכלל השכלה כללית.

החרדים התחננו בפני שר התקשורת: מנע ניוד מספרים כשרים, זה גרוע מהשואה https://t.co/xbwhaXapWw

— Haaretz הארץ (@Haaretz) December 3, 2021

אילו היו לומדים, ולא רק את פסיקות הרבנים שלהם המנסים לעצור את הזמן ולשמר את היהדות במתכונתה מלפני 600 שנים, היו אולי קוראים את ניטשה:

"זאת הפילוסופיה אשר מעניקה לי את האיזון הנפשי הנחוץ להמשך חיי, כאשר אני חי במודעות מלאה לעובדה שלאחר לידתם, התינוקות היפים עם הפנים המחייכות והעיניים הגדולות והתמימות נזרקים לתוך התנור הבוער של החיים".

השנה היא 1879.

אחרי שקראתי את דברי הרבנים הנכבדים בלשכת שר התקשורת, בדיון אודות המונופול שלהם על אפשרות ניוד הטלפונים הכשרים, הצטערתי (שוב) שהחרדים לא לומדים לימודי ליבה, או בכלל השכלה כללית

ניטשה, כפילוסוף של התנועה הנצחית, קבע ש"לא היינו יכולים להתקיים מבלי לקבל את הפיקציה שקיימים דברים בלתי משתנים, שלמעשה אינם קיימים".

ואם הרבנים הנכבדים, שאחריהם כרוכים מאות אלפי חרדים, חיים בפיקציה, בעולם מוכחש ושיקרי, שלכאורה ניתן לשמר בו אורח חיים אחד בלי שהחיים ישנו את מי שחי באורח החיים הזה, הם פשוט לא מבינים היכן הם חיים.

טלפונים סלולריים והחופש לבחור ידע ומידע דרכם, הם תהליך בלתי ניתן לעצירה של תנועה מתמדת.

כדי להסביר את העימות הזה בין הדת הקפואה, הסטגנטית והקשוחה, הקיצונית והאובססיבית לחוקי התורה הקדומים, צריך להרוג פעם (שוב) את אלוהים. ניטשה עשה זאת בספרו "המדע העליז".

להלן ציטוט :

"האם לא שמעתם על המטורף ההוא שרץ ביום עם לפיד אש בידיו דרך כל המקומות הציבוריים וצועק ללא הפסק: אני מחפש את אלוהים! אני מחפש את אלוהים! במקומות אלה רבים חיו ללא כל אמונה באלוהים, צעקתו עוררה צחוק. אחד אמר עליו שהוא הלך לאיבוד כפי שילד אובד לאמו, אחר אמר עליו שהוא אחוז פחד מהזולת ומחפש להסתתר, כולם לעגו לו.
המטורף קפץ בפתאומיות מולם ובהביטו עליהם בכעס, זעק לעומתם: אני אומר לכם לאן נעלם אלוהים! אנחנו רצחנו אותו! אתם ואני! אנחנו כולנו הרוצחים שלו. אנחנו עשינו זאת. גדולתו של המעשה היא מעל יכולתנו. האם בכך הפכנו בעצמנו לאלים הראויים למעשינו? מעולם לא בוצע מעשה כזה ואלה אשר ייוולדו אחרינו, ייוולדו הודות למעשנו הנעלה ביותר מכל מעשה אחר שקרה עד כה בהיסטוריה".

אם הרבנים הנכבדים, שאחריהם כרוכים מאות אלפי חרדים, חיים בפיקציה, בעולם מוכחש ושיקרי, שלכאורה ניתן לשמר בו אורח חיים אחד בלי שהחיים ישנו את מי שחי באורח החיים הזה, הם לא מבינים היכן הם חיים

הנוירולוג פרופ' ז'אן אשכנזי כותב על כך בספרו החדש "העולם הקסום של המוח":

"כוונת הפילוסוף המודיע במילות טירוף על מותו של אלוהים, אותו אלוהים שנחשב עד כה לאל מוות, היא לבשר לעולם שכל הערכים המסורתיים חדלו להתקיים.

בספרו 'כה אמר זרתוסטרה' מתוארים אנשים, שעקב מות האלוהים חיים בחשיכה מתמדת. כדי להתגבר על מצב זה, הם מתו וקמו לתחייה כיצורים אנושיים עליונים, סופרמנים.

בספרו 'הרצון לעוצמה', כרך 2 עמוד 582, ניטשה טוען שלאורך מאות שנים הפילוסופים העריכו שההשתוקקות הטהורה לדעת את האמת והמניע לדעת, הם ביטוי של תשוקה לעוצמה, לרצון להשתלט על הכול.

טענת הפילוסוף, גם אם היא מוצגת כלא ודאית, מעמידה את השלמות האובייקטיבית בספק. כדי שהידע יהיה אפשרי, צריך להיוולד לעולם לא מציאותי ושגוי, המאמין בדברים בלתי משתנים, עולם דמיוני המנוגד לתנועה המתמדת. בימינו, בשנות ה-2000, ה'תנועה המתמדת', 'רצח אל' ו'על אדם' הם שלושת עמודי התווך של הפילוסופיה הניטשאית".

עכשיו באים הרבנים החרדים ומאמתים את התיאוריה של ניטשה במאבקם על השליטה בטלפונים הכשרים של צאן מרעיתם.

לצערנו, מלבד השליטה בציבור החרדי ובעיקר בכלים שעשויים לחבר אותו לחיים המודרניים, הם עדין שולטים במגוון אורחות חיי החילונים – ברכבות ואוטובוסים בשבתות, במאות אלפי מטבחים ומסעדות הנידונים למלא את פסקי הכשרות שלהם, בנישואין וגירושים, בבתי הדין הרבניים, ובאיום המתמיד על ממשלות ישראל מפני זעמה של "היהדות" – היא היהדות החרדית כמובן.

היהדות החרדית שתמיד תזכיר לדתיים המסורתיים ולחילונים שמדינת ישראל היא "מדינה יהודית", לעולם לא "יהודית ודמוקרטית", כשכוונתם שהיא מדינה חרדית יהודית.

לכן גם השואה אינה אירוע הנתפס בעיניהם כפי שהוא נתפס בידי כלל אזרחי ישראל בעלי עמדות ודעות והשקפות שונות. "שואה" היא כל דבר המאיים על מסורת חיי החרדים. לא על חייהם. לא מדובר על משרפות של אנשים חיים בגלל יהדותם, אלא על איום על מסורת היהדות החרדית בלבד. לכן אין להם בעיה לכנות את חיילי צה"ל "נאצים" ואין להם בעיה לכנות את הגיוס לצה"ל "שמד".
הביטויים הללו מתייחסים להשמדת המסורת החרדית ולא להשמדת העם היהודי על גווניו השונים בבורות ירי וקרמטוריום.

"שואה" מבחינתם היא כל דבר המאיים על המסורת החרדית. לכן אין להם בעיה לכנות את חיילי צה"ל "נאצים" או את הגיוס "שמד". מדובר בהשמדת המסורת החרדית ולא בהשמדת העם היהודי בבורות ירי וקרמטוריום

עכשיו, כשרבנים חרדים משווים בין החופש לנייד מספרים סלולריים לבין השואה, צריך להתקשר אליהם ולומר להם שרצחנו את אלוהים. כולנו. אפשר גם לכתוב להם סמס או פוסט – רצחנו את אלוהים ואולי כדאי שגם אתם תשתתפו במעשה "הנורא". כי ליהודי שמשווה בין השואה שעבר העם היהודי מידי הנאצים לבין "שואת" הטלפונים הסלולריים, אין בעצם אלוהים. הוא עצמו הרג את אלוהים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

נסיכות איחוד האמירויות מתנהגת מוזר בחודשים האחרונים. בת הברית הצמודה של סעודיה, שרק לפני שנה חתמה על נורמליזציה עם ישראל, מהדקת את הקשרים עם סוריה ומנהלת מגעים עם איראן. כיצד ניתן להסביר את הכפילות המוזרה ביחסים הדיפלומטיים? מהי המשמעות מבחינת ישראל?

בחודש שעבר עקבה ישראל בתימהון אחרי ביקורו בדמשק של שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד, אותו מדינאי שחתם לפני כשנה על הסכמי אברהם בוושינגטון. בן זאיד הגיע לפגישה עם בכירי המשטר הסורי, כולל הנשיא בשאר אל-אסד.

בחודש שעבר עקבה ישראל בתימהון אחרי ביקורו בדמשק של שר החוץ האמירתי עבדאללה בן זאיד, אותו מדינאי שחתם לפני כשנה על הסכמי אברהם בוושינגטון, לפגישה עם בכירי המשטר הסורי והנשיא אסד

לפני כשבוע אמר סגן שר החוץ של איראן עלי באקרי, אחרי פגישתו עם יועץ נשיא האמירויות אנור קרקאש, כי איראן והאמירויות פותחות דף חדש ביחסיהן. לפי הפרסומים האחרונים, המועצה לביטחון לאומי האיראנית הזמינה את טחון בן זאיד, יועץ הביטחון של האמירויות, לבקר באיראן.

קרקאש התבטא בתקשורת לפני כמה ימים ואמר כי מטרתו לחזק את יחסי השכנות הטובה עם איראן ולבנות עמה יחסי אמון, והוסיף כי "עימות עם איראן אינו הדרך הטובה ביותר להתקדם".

התבטאויות מסוג זה הביאו לקטיעת היחסים בין סעודיה לקטר ב-2015. אך מה שאסור לקטר מותר לאמירויות. מדינת האמירויות נותרה השותפה היחידה של סעודיה במאבק נגד החות'ים בתימן, וסעודיה שותקת בחריקת שיניים נוכח ההתבטאויות הפייסניות של האמירויות כלפי איראן. מדוע שומרת האמירויות על קשרים כלכליים ודיפלומטיים עם איראן?

האמירויות משתתפת בקואליציה הסעודית נגד החות'ים בתימן – מיליציה הנתמכת ע"י איראן. אולם כדי לא לפגוע בעסקים הענפים של הנסיכות עם איראן, מתייחסת האמירויות לחות'ים כאל ארגון טרור עצמאי ומתעלמת בפומבי מהתמיכה האיראנית.

בתמורה למשחק הנייטרלי של האמירויות מול איראן, נראה כי איראן מנחה את החות'ים להפנות את אש הטילים והמל"טים אל הממלכה הסעודית בלבד. כך מצליחה האמירויות להישאר ביחסים קרובים עם סעודיה ולהיראות כשותפה מלאה במלחמה בתימן, וגם להימנע מפגיעה בגן העדן הכלכלי של דובאי ואבו דאבי. הנפט הסעודי של ארמק"ו חשוף והנפט האמירתי מוגן לעת עתה.

Iran's top nuclear negotiator holds talks in the UAE – state news agency https://t.co/KGGn7KZhrn

— Reuters Iran (@ReutersIran) November 24, 2021

בפועל, האמירויות אינה פעילה במלחמה בתימן כבר שנתיים. התמיכה הכלכלית בכוחות התימנים בקרקע ממשיכה אך המטוסים של הנסיכות כבר אינם שותפים להפצצות הסעודיות.

מדינת האמירויות נותרה השותפה היחידה של סעודיה במאבק נגד החות'ים בתימן, וסעודיה שותקת בחריקת שיניים נוכח התבטאויותיה הפייסניות כלפי איראן

המודל הקטרי

מלבד המניע האסטרטגי, רואה האמירויות כמודל להצלחה את נסיכות קטר. קטר בתקופת האמיר חמד בן חליפה (אביו של אמיר קטר הנוכחי השיח' תמים) התאפיינה בשנות ה-90 במדיניות כפולה מוזרה, הדומה להתנהגות האמירויות כעת. קטר ניהלה יחסים דיפלומטים עם סעודיה ואיראן, ובאותו הזמן גם פתחה משרד אינטרסים כלכליים בבירה דוחא בתקופת הסכמי אוסלו. מדיניות זו, ספק נייטרלית ספק אופורטוניסטית, הביאה להתעשרות עצומה של קטר. עוצמתה הכלכלית של הנסיכות אפשרה לה אפילו לשרוד את שנות המצור הסעודי בין 2015-2020 עם המשך צמיחה כלכלית נאה.

יש להניח כי המודל הקטרי עומד לעיני האמירויות. קטר "צפצפה" על העמדה הסעודית וביקשה להתקרב לאיראן ולא איבדה מאומה. בסופו של דבר הייתה זו הממלכה הסעודית שביקשה להתפייס עם קטר ולהשלים עם עמדתה הכפולה. יש להניח שסעודיה מתייחסת בהסתייגות לנורמליזציה עם ישראל, הסותרת את הצעת השלום שהניחה הממלכה על שולחן הליגה הערבית ב-2002 (שלום מלא עם ארצות ערב תמורת נסיגה מלאה של ישראל מהשטחים). אך היא סולדת הרבה יותר מהחיזורים ההדדיים של האמירויות ואיראן. אלא שהאמירויות בעלת ברית חשובה מדי לסעודיה מכדי להפנות לה את הגב.

קשרים כלכליים עם איראן

ידוע כי האמירויות ואיראן מקיימות יחסים כלכליים ענפים עוד מאז עצמאות הנסיכות ב-1971, ומעגל העסקים המסחריים ביניהן נאמד במיליארדי דולרים (לפי הערכות מ-2018 כ-18 מיליארד בשנה סחר שאינו נפט). היחסים הטובים בין המדינות מקלים על מעבר ספינות השייט האיראניות במפרץ הפרסי קרוב לאמירויות. לפי נתונים איראניים, כחצי מיליון אזרחים איראנים חיים בקביעות באמירויות, רבים מהם אנשי עסקים. בנוסף, מקיימת איראן ארבע אוניברסיטאות באמירויות, אליהן נהרו לפני משבר הקורונה (עד 2019) בכל שנה כ-30 אלף סטודנטים איראנים. בכל שבוע נחתו באמירויות, לפני פרוץ משבר הקורונה, כמאתיים מטוסים איראניים בממוצע.

מה עומד בבסיס ההתקרבות האמירתית לסוריה ואיראן? האם האמירויות תהיה הפתרון לשיקומה של לבנון, מעין פשרה בין החסות האיראנית להצעה הסעודית-צרפתית? אולי התקרבות האמירויות לסוריה נועדה להשיב את הנשיא בשאר אל-אסד לחיק הליגה הערבית על מנת להרחיקו מאיראן? האם ההתקרבות האמירתית לאיראן היא בעלת אופי כלכלי גרידא? אין ספק כי התקרבות זו אמורה להדאיג מאד את ישראל. האם ידע וטכנולוגיה מישראל יוכלו לדלוף לאיראן, אם תקיים האמירויות יחסים אסטרטגים עם שתי המדינות העוינות זו לזו?

אין ספק שהתקרבות האמירויות לסוריה ואיראן אמורה להדאיג מאד את ישראל. האם ידע וטכנולוגיה מישראל יוכלו לדלוף לאיראן, אם תקיים האמירויות יחסים אסטרטגים עם שתי המדינות העוינות זו לזו?

מצד אחד ניתן להבין את האינטרסים הכלכליים של האמירויות לבנות יחסי כלכלה עם איראן וישראל בו זמנית. בקיום הברית עם ישראל, מאותתת האמירויות לאיראן, כי למרות שהיא נסיכות קטנה, יש לה בעלות ברית חזקות. מצד שני, היחסים של האמירויות עם איראן נועדו להזכיר לישראל כי לנסיכות אין כל כוונה לבטל את קשריה שכנתה ממזרח וגם עם מדינות אויב כגון סוריה ולבנון. מחמד בן זאיד מנהל משחק דיפלומטי כפול, הוא מודע עד כמה יקרים הקשרים עם ארצו לישראל, לאיראן וגם לסעודיה. האופטימים יגידו כי האמירויות מעוניינת להיות מדינת מפתח בכל תיווך עתידי בין ארה"ב לאיראן.

למרבה הצער, ישראל קרובה יותר לעמדה הסעודית בהתייחסותה לאיראן, אך לסעודיה חסמים מסורתיים ודתיים המונעים קשרים עמה. למרות שהיחסים של ישראל והאמירויות נראים כעת כירח דבש שרק הולך ומתפתח, על ישראל לקחת בחשבון את הקשרים עם איראן שמתחממים כעת בכל שיתוף פעולה ביטחוני-אסטרטגי בעתיד.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q