אם אתם מרגישים רע – חרדים, מדוכדכים, מוטרדים, כאוּבים, מוצפים – למי תפנו? לבני משפחה? לחברים? לגורם בקהילה? לאיש מקצוע? מי יאזין וידע להקשיב ולהתייחס למה שאתם צריכים? מי באמת יוכל לסייע לכם להתמודד, להתחזק ואף לצמוח?

קפיצה ספרותית קטנה לעבר: בסיפור "החיים במפעלי הברזל" (1861) מתארת הסופרת רבֵּקה הארדינג דייוויס עובדים יגעים המכַלים ימיהם בעבודה קשה בכבשן הייצור. ידוע להם שאיש לא מתבונן בהם או מקשיב להם "וידיעה זו היא שמְשֲווה להם את מבעם הריק יותר משעושים זאת חייהם הדחוקים". "איך תסביר זאת אתה, ידידי הפסיכולוג?" פונה רטורית הסופרת לפסיכולוג דמיוני לנוכח הסבל הנפשי האנושי הנרחב, נטול ההקשבה וחסר-המעֲנֵה.

הסופרת מתארת עובדים יגעים המכַלים ימיהם בעבודה קשה בכבשן הייצור. ידוע להם שאיש לא מתבונן בהם או מקשיב להם "וידיעה זו היא שמְשֲווה להם את מבעם הריק יותר משעושים זאת חייהם הדחוקים"

בימי המהפכה התעשייתית אנשים יכולים היו רק לחלום שפסיכולוג יאזין להם. עשירי העיר שמסיירים בפס-הייצור בסיפור מעירים למראה הסֵבל מולם: "טוב היה אילו היו האנשים האלה רק מכונות. ידיים עובדות, לא יותר… לשם מה להם טעם או שכל, אם נגזר עליהם לחיות חיים כאלה?… חובתנו להם מוגבלת לתחום צר – לתשלום בלבד. מה לנו ולענייני נשמותיהם?".

למזלם של דורות מאוחרים יותר, מדינות הרווחה במערב וישראל בתוכן השכילו לתת את הכבוד הראוי  לבריאות הנפשית של הציבור ולמסד לימים את מקצוע הפסיכולוגיה, ובהתאם לכך גם הקצו תקנים לפסיכולוגים בשירות הציבורי. חוק הפסיכולוגים שנחקק ב-1977 מגדיר בכובד-ראש מי רשאי לעסוק בפסיכולוגיה, כיצד עליו להציג את עצמו לציבור, ולפי אלו כללים ומבחנים יפקח עליו שר הבריאות.

החוק הזה, המבטא חרדת-קודש כלפי הרישוי לטפל בבריאותו הנפשית של הציבור, אוסר למשל על מורשע בפלילים או על הסובל ממחלה מסַכנת לעסוק בפסיכולוגיה, ומגדיר מצבים גבוליים שונים בהם תדון ועדה במשרד הבריאות בזכות הפסיכולוג להמשיך בעיסוקו.

החוק מציב דרישות השכלה והכשרה קפדניות ובררניות בהן נדרשים לעמוד המעוניינים להירשם כפסיכולוגים מומחים בפנקס הפסיכולוגים בניהול משרד הבריאות (בדומה לרופאים). אנשים אינם מכונות, קובע למעשה המחוקק ב-1977: על המדינה להיות אחראית גם לענייני נשמותיהם.

חוק הפסיכולוגים, המבטא חרדת-קודש כלפי הרישוי לטפל בבריאותו הנפשית של הציבור, אוסר למשל על מורשע בפלילים או על הסובל ממחלה מסַכנת לעסוק בפסיכולוגיה, ומגדיר מצבים גבוליים שונים בהם תדון ועדה

לפני מספר שנים נסעתי במונית, מאזינה ברוב קשב – בכל זאת, פסיכולוגית – לתלונות הנהג על רפורמה עתידית שעלולה לפגוע בפרנסתו ולהבנתו גם בציבור, לכשיורשו גורמים לא-מקצועיים (כמו שירותי אוּבר בחו"ל) להסיע אנשים בתשלום.

למרבה האירוניה שבתי בדיוק מכנס בנושא הרפורמה בבריאות-הנפש שנכנסה לתוקף ב-2015, רפורמה שהיוותה נדבך נוסף בהתנערות ישראל העכשווית מבריאות-הנפש של אזרחיה. אל חשש: על נהגי-המוניות מגוננת בינתיים המדינה, ופוליטיקאים מונעים בגופם היסעים בתשלום בידי מי שאינו נהג-מונית מורשה.

ואילו על בריאות-הנפש אין המדינה מגוננת היום. התנערותה מהתחום מתבטאת גם בתקצוב חסר של תְקנים ומִתְקנים, וגם בהיעדר פיקוח על הנעשה בתחום. בעוד שהיא מוֹנַעת בתוקף ממי שאינו נהג-מונית מורשה להסיע אנשים פרטיים בתשלום, היא מתירה לכל החפץ בכך להציע עצמו כמטפל נפשי, כפסיכותרפיסט, כמומחה לשיטת טיפול רגשית כלשהי או כמורה ומדריך לפרוצדורה טיפולית. מדינת הרווחה הישראלית הציבה ב-1977 סטנדרט גבוה וברור בפני המורשים לטפל בבריאות-הנפש; ואילו בישראל של שנות האלפיים, הכל הולך.

משרד הבריאות מחזיק עדיין, בלא חמדה, באחריות על פנקס הפסיכולוגים, אך מרוקן בהתמדה את המוסדות הציבוריים מנוכחותם. הוא ממיר אותה בהדרגה בבעלי-מקצועות לא מפוקחים, שמסלולם האקדמי והכשרתם המקצועית אינו תובעני ומפוקח כמו מסלול הלימודים וההתמחות בפסיכולוגיה.

אין מאמץ חקיקתי למַסֵד מקצועות אלו, שכן המחשבה מה ראוי לדרוש ממי שמטפל בנפש וכיצד יש לפקח עליו כבר נעשתה, ואף הניבה בזמנו את חוק הפסיכולוגים הקפדני.

בעוד שהמדינה מוֹנַעת ממי שאינו נהג-מונית מורשה להסיע אנשים פרטיים בתשלום, היא מתירה לכל החפץ להציע עצמו כמטפל נפשי, כפסיכותרפיסט, כמומחה לשיטת טיפול רגשית כלשהי או כמורה ומדריך לפרוצדורה טיפולית

כיום מעדיף משרד הבריאות להימנע מאחריותו הרגולטורית לאכיפת חוק זה, ומאפשר למטופלים ולמי שמבקשים לטפל בהם לפרש ככל העולה בדעתם מהו טיפול רגשי, משל מדובר היה בכתם רורשך.

את עיקר יהבו משליך כיום המשרד על הטיפול התרופתי הפסיכיאטרי. ואכן, לתרופות הפסיכיאטריות תפקיד חשוב ולא אחת קריטי בשיכוך ובייצוב מצבי-קצה ומשבר רגשיים, ובשיפור הבסיס הפיזי לוויסות הרגשי. התרופות פותחו כדי לסלק תסמינים, ובהתאם לכך נחקרה והוכחה יעילותן. אך הן לא מטפלות בבעיות-השורש, ולא אחת רק "מטליאות" אנשים בחיבורים רופפים כדי שישובו לתפקד בהתעלם מאיתותי עולמם הפנימי, עד לנפילה הבאה.

כי תרופות לא מקשיבות למטופלים. הן לא מציעות להם אמפטיה, תמיכה או תובנה ואף לא רותמות את כל אלו בתוך קשר-טיפולי משמעותי לעידוד התפתחותן של פונקציות בריאות-נפשית חשובות כמו אגו לכיד וחסין, התקשרות בטוחה ואמון בסיסי, הערכה עצמית מבוססת ומציאותית ועוד. תרופות לא מסייעות לפרט להתבסס בתוך משימותיו ההתפתחותיות בתחום החברתי, האינטימי, ההורי, האקדמי או התעסוקתי, ואינן תורמות לשגשוגו.

אך הן זולות ומהירות, בעוד שהפסיכולוגיה המפוקחת דורשת מהמערכת – ומהמטופלים – לפֲנות זמן, מקום ומשאבים לתהליכי עומק ברי-קיימא של אבחון וטיפול. הפסיכולוגיה המפוקחת דורשת השכלה והכשרה תובעניים, בעוד שהמקצועות הבלתי-מפוקחים אינם מציבים סטנדרט ברור. בהתנערותו מתקצוב הפסיכולוגיה הציבורית ומפיקוח על מטפלים שפועלים בניגוד לחוק הפסיכולוגים, משדר משרד הבריאות מסר שניתן ואף רצוי לשכך מצוקה נפשית ללא השקעה שיטתית וללא מאמץ ובקרה.

התרופות פותחו לסילוק תסמינים, ובהתאם לכך הוכחה יעילותן. הן לא מטפלות בבעיות-השורש, ולא אחת "מטליאות" אנשים בחיבורים רופפים כדי שישובו לתפקד בהתעלם מאיתותי עולמם הפנימי, עד לנפילה הבאה

דוגמה לתרומתו הייחודית של מקצוע פארא-רפואי אחר המפוקח בינתיים בידי משרד הבריאות אביא מתחום הפיזיותרפיה, המעט מוחשי יותר: פעוט שסבל משיתוק-מוחין ומפגיעה התפתחותית נרחבת, לא למד לעמוד וללכת ופשוט שכב מול הטלוויזיה. פיזיותרפיסט שטיפל בו חיזק תחילה שרירים ומפרקים נסתרים שמהצד כלל לא נראו רלוונטיים. בשלב הבא התקין לו מחסומים שונים, שכדי להסירם על-מנת לצפות בטלוויזיה למד הפעוט במהירה להיעמד ואף ללכת.

מהצד נראה שעדיף היה להתחיל ישר בשלב השני, שעבד כה מהר ובקלות… אך מעומק השכלתו והכשרתו ידע הפיזיותרפיסט שעליו להכשיר תחילה את הבסיס בחודשים ארוכים של חיזוק ושיקום, ומשם לבנות בקלות יחסית את תפקוד המטרה – עמידה והליכה. למולו, בעלי-מקצוע שנרכש בקורס נקודתי וללא הכשרה מעמיקה אינם מכירים די לעומק את תהליכי האבחון והטיפול הנדרשים; ואילו אורתופדים, בזמן המועט שלרשותם, מתמקדים לרוב בצורך בהתערבות תרופתית או כירורגית, ואינם פנויים לתהליכי טיפול עדינים ומתמשכים.

בדומה לכך, גם טיפול פסיכולוגי מבסס תחילה תשתיות של אמון, קשר והיכרות בתהליך התרשמות מתמשך. אך תוך שעוסקים בחוויות וברשמים שלא תמיד נראים רלוונטיים, מתאפשר בהדרגה להגיע באופן מבוסס ומעמיק להישגים להם ייחל המטופל כשפנה לטיפול. מנגד, בוגרי קורס נקודתי ללא הכשרה ופיקוח מעמיקים כפסיכולוגים אינם מכירים את התשתית האבחונית והטיפולית במורכבות הראויה; ואילו פסיכיאטרים לא מצוידים בזמן ובפְנִיוּת שמפנה הפסיכולוג לטיפול, ובתשומת-הלב הנדרשת למתן המשמעות הראויה לסובייקטיביות של המטופל.

ביום בריאות-הנפש שחל בשבוע שעבר כינה שר הבריאות הורוביץ את המצוקות הנפשיות "בעיות מוח" וחיזק את ידי "המטפלים, האחים והאחיות, והרופאים". פסיכולוגיה הס מלהזכיר. בדבריו צייר השר עולם חדש אמיץ בו ניתן להסתפק בחיווט ובכִיוּל הנוירונים הפגומים, משל היו אנשים "רק מכונות, ידיים עובדות, ללא טעם או שכל".

למרבה האירוניה דווקא הורוביץ, שמגיע ממפלגה ליברלית-הומניסטית, מסיג אותנו לתפיסות מכניסטיות-טוטליטריות שקדמו לערכי מדינת הרווחה. כי כמו בסיפור, חובת המדינה היום לבריאות הנפשית של אזרחיה מוגבלת לתחום צר – לרפואי בלבד. מה לה ולענייני נשמותיהם?

בדבריו צייר הורוביץ עולם בו ניתן להסתפק בחיווט הנוירונים הפגומים, משל היו אנשים "רק מכונות, ידיים עובדות, ללא טעם או שכל". למרבה האירוניה דווקא הוא מסיג אותנו לתפיסות שקדמו לערכי מדינת הרווחה

"קחי כדור את לא נרגעת" מיטיב להעביר מבלי-דעת את מסר הטיפול התרופתי המהיר הזמר עומר אדם בשירו "חצי דפוק". והמסר הזה אכן מחלחל ומופנם: רבים מהפונים כיום לטיפול פסיכולוגי מצפים "לסלק חרדות" ו"להפטר מתסמינים" בתהליך קל ומיידי. כמו בשיר. כמו בתרופות. ואכן, למה לצפות לפחות מכך? רק אנא, בבואכם לטיפול שימרו על עצמכם והיזהרו מפתרונות קלים שעלולים לעלות לכם ביוקר: הקפידו להימנע מלהגיע לשם במונית בלתי-מורשית.

יעלה ורטהיים היא פסיכולוגית קלינית וחינוכית, עובדת בקליניקה פרטית בתל-אביב. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.