המציאות בידיים טובות: לאחרונה הודיע נשיא פייסבוק מארק צוקברג על הקמת ״פייסבוק ריאליטי לאבס״, שם תטופל המציאות ותעוצב לפי מיטב ערכי ושיקול-דעת התאגיד. בהודעה לתקשורת ניצבים צוקברג למול האווטאר שלו, או שמא להיפך, מפיצים יחדיו את בשורת העתיד בו נעבוד, נתקשר, נשחק ונרכוש באמצעות שלוחינו הוירטואליים, שיִנְכחו בהיעדרנו כאילו היו אנחנו.

המציאות בידיים טובות: לאחרונה הודיע נשיא פייסבוק מארק צוקברג על הקמת ״פייסבוק ריאליטי לאבס״, שם תטופל המציאות ותעוצב לפי מיטב ערכי ושיקול-דעת התאגיד

השאלה בידי מי מוחזקת המציאות העסיקה לאחרונה הורים רבים, ממש בזמן שילדיהם תהו בידי מי מוחזק אחד, כוכב-רשת בשם ג׳וזף. בסרטון מבית-היוצר המשפחתי של הנ״ל נראה האיש נחטף בידי גנב אופניים, בעוד משפחתו מתמודדת עם כיתוב מאיים על-גבי מארז פיצה, המכריז ״אני רואה אתכם״.

כמה מההורים העידו כי רק כשילדיהם נמנעו פתאום בחרדה מפעולות שגרה כמו כניסה למיטה, לשירותים ולמקלחת בהשראת הסרטון, נוכחו לדעת שהילדים נחשפים לסוּגה – הפופולרית כמסתבר – שמפיקה המשפחה, שבעיניהם הילדותיות נדמית למציאות אמיתית.

חודשים שכוכבי היוטיוב משפחת טרסוב מקבלים תגובות קשות מהורים על פרקים ספציפיים שמפחידים ילדים וגורמים לחרדות, והתעלמו. היום אחרי שהסערה ברשת תפסה תאוצה הם הוציאו תגובה לפיה הם קשובים לקהל, אבל הסרטונים עדיין שם. עד לבדיקה מקיפה המשפחה חייבת להסיר את הסרטונים הנקודתיים מיד. pic.twitter.com/9KCydZeld5

— Ran Boker רן בוקר (@ranboker) October 11, 2021

פלטפורמות רבות מכריזות על עצמן כמציגות ״מציאות״: תכניות ״ריאליטי״, רשתות מקוונות כמו פייסבוק, סרטונים, ואף דפי-מסרים של בעלי-עניין, המשקפים לשיטתם באופן נטול-פניות את ״המציאות״.

בוחן-המציאות, או היכולת להבחין בין מציאות חיצונית ואובייקטיבית לבין מציאות פנימית, מתפתח בתהליך מורכב בו מבשילות ומִסְתַנְכְרֵנוֹת פונקציות סנסוריות, מוטוריות, קוגניטיביות, רגשיות ובין-אישיות. יכולתנו לבטוח בתפיסה שלנו בידיעה כי סביר שמה שקלטנו מסביבתנו מבוסס-מציאות הוא, ומנגד, לזהות מה מגיע מעולמנו הפנימי ומתבסס עליו, מהווה חלק יסודי מתחושת השפיות והמסוגלות שלנו.

יכולתנו לבטוח בתפיסה שלנו בידיעה כי סביר שמה שקלטנו מסביבתנו מבוסס-מציאות הוא, ומנגד, לזהות מה מגיע מעולמנו הפנימי ומתבסס עליו, מהווה חלק יסודי מתחושת השפיות והמסוגלות שלנו

הוגה תיאוריית ההתפתחות המנטלית בשנים המוקדמות, הפסיכולוג השוויצרי ז׳אן פיאז׳ה, הדגיש את התפתחות היכולת ליִיצוג מנטלי של עצמים שאינם נתפסים בעין ובשאר החושים. רק מגיל 3 חודשים יחל תינוק להתבונן בכיוון חפץ שיצא מטווח ראייתו. תינוק צעיר ממנו יסב את ראשו, כי לגביו חפץ אינו קיים מרגע שחדל להיראות. רק לקראת גיל שנה יחלו תינוקות בחיפוש אקטיבי אחר חפץ שנעלם מעיניהם.

היכולת לשמר ייצוג מנטלי של אובייקט שאינו נחווה בחושים מכונה ״קביעות האובייקט״. בהמשך להתפתחות הפסיכולוגית של תפיסת המציאות, עולה השאלה הפילוסופית האם המציאות בכלל קיימת בהיעדר מי שתופס אותה. שאלה זו מוכרת בנוסח ״האם עץ שנופל ביער אכן נפל גם אם לא נכח לידו איש כדי לראות ולשמוע זאת״.

״תחשבי על שולחן מטבח כשאת אינך״, מציע אחיה הגדול של המספרת הילדה בספר ״אל המגדלור״ מאת וירג'יניה וולף, כשהיא מנסה להבין מה כותב אביהם בספריו, שנושאים את השם המסתורי ״סובייקט, אובייקט וטיבה של הממשות״.

״אל המגדלור״ מתאר יום בחיי משפחה שמתכננת להפליג למחרת למגדלור, לשמחת בן-הזקונים ג׳יימס. בעוד האב מודיע נחרצות שמזג-האוויר הצפוי לא יאפשר לשוט, מבקשת האם להשאיר מקום לתקווה שאולי בכל-זאת יפליגו. מחלוקת עקרונית פעורה בין השניים: הוא מקפיד להיצמד לעובדות היבשות המוצקות, ואילו לה חשוב להותיר מרחב לפנטזיה ולדמיון.

לנו, הקוראים, ברור בינתיים שמדובר בסיפור, שהתרחשותו תחומה לגבולות הספר שבידינו, ולא באירוע שקרה באמת, כי האומנות מאפשרת לטשטש זמנית את חוקי המציאות, דווקא בזכות הגבולות המוסכמים שהיא מציבה.

לנו, הקוראים, ברור שמדובר בסיפור, שהתרחשותו תחומה לגבולות הספר שבידינו, ולא באירוע שקרה באמת, כי האומנות מאפשרת לטשטש זמנית את חוקי המציאות, בזכות הגבולות המוסכמים שהיא מציבה

כשנפתח הספר, כשנכבים האורות בתיאטרון או בקולנוע, כשמוצג אות הפתיחה לסדרה – מוסכם עלינו שהנה יוצג בפנינו סיפור בדיוני. במסגרת המדיום האומנותי, שמובחן מהמציאות, יכולים הקוראים והצופים להשעות הגנות רגשיות ולהתמסר לבִּדיון, ביודעם שגבולות המסגרת מפרידים בין הסיפור לבין עולמם האמיתי, ומגנים עליהם מפני מה שקורה לדמויות בעלילה.

בדומה, אנו יודעים להבחין גם בין חלום למציאות. כי חלומותינו, הרקוחים מבליל עובדות, רגשות ודמיונות, נתונים במסגרת מובחנת: משום שהם מתרחשים לרוב בשינה, וגם בגלל ״תהליכי החשיבה הראשוניים״ שמאפיינים אותם. לפי פרויד, החשיבה הראשונית אינה כפופה לחוקי העולם החומרי, ולכן מאפשרת למשל להיות בשני מקומות בו-זמנית, בדומה לצוקברג ולאווטאר שלו, ואף מניחה להגשים משאלות בחופשי מאילוצי הפיזיקה, הלוגיקה, החוק או המוסכמה. משום כך מתברר לנו עם היקיצה שהיה זה חלום.

ביסוד צריכת תכני ה״ריאליטי״ ברשתות החברתיות ובטלוויזיה מונח טשטוש הגבול בין המציאות האמיתית לבין ה״ריאליטי״. פלטפורמות אלו בנויות על שבירת מוסכמת ההבחנה בין חומרים בדויים, לבין מציאות מובהקת.

ככל שבדיית ה״ריאליטי״ נחווית כמציאותית יותר, כן חדירתה לחיינו יעילה יותר. כך למשל מפורסמת המפזזת בסרטון-כושר מיד אחרי לידה נחווית כדוגמה מציאותית לתהליך התאוששות מלידה, וחוטפיו של ג׳וזף בסרטון נחווים כסכנה אמיתית, ברורה ומיידית גם עבור הצופים. משקפי המציאות המדומה של צוקברג לוקחים את ערבוב הבדיה במציאות צעד רחוק קדימה.

ביסוד צריכת תכני ה״ריאליטי״ ברשתות ובטלוויזיה – טשטוש הגבול בין המציאות האמיתית לבין ה״ריאליטי״. פלטפורמות אלו בנויות על שבירת מוסכמת ההבחנה בין חומרים בדויים לבין מציאות מובהקת

דוגמה לפלישה פרועה של עולם הדמיון למציאות ולהיפך, מציעה סדרת הפריקוול לסדרת המד״ב ״באטלסטאר גלקטיקה״. בסדרה, ״קפריקה״, מ-2009, מוצג נשיא עוצמתי של תאגיד הייטק, החדור אובססיה לשכלל את מוצר משקפי המציאות המדומה שלו, המכונים ״הולובנד״, דרכם מגשימים אנשים את מאווייהם ודחפיהם באמצעות האווטארים שלהם, שבניגוד להם עצמם מסתובבים חופשיים מכבלי החוקים והמוסכמות.

ביקום הוירטואלי שיצר משתוללים האווטארים בתאוות בשרים, רצח ותככים. הרוחות הרעות שמפעפעות משם לעולם האמיתי מביאות להרס הציוויליזציה, ומובילות לעולם הדיסטופי של ״באטלסטאר גלקטיקה״. אך צופי ״קפריקה״, יש לומר, מוגנים ממה שמתרחש בסדרה ביודעם שמדובר בבדיה ולא במציאות, בזכות גבולות המסגרת האומנותית.

באירוע השקת משקפי המציאות המדומה שלו, הציג נשיא פייסבוק את חזונו למרחב שייפתח בפני ציבור המשתמשים, במטרה ״להחיות את המטאברס״. סרטון ההדגמה שהביא מכיל בלנד דלוּזיוני מעיק של בדיה ומציאות, שכמו נוצר בידי עורך קדחתני שהדביק יחדיו קרעי סרטונים זרים.

נראים בו דמויות שעובדות בסביבה משחקית או משחקות בסביבה תעסוקתית, דגים מעופפים, אווטארים מרחפים, שרטוט גרפיטי מופשט שקם לתחייה, אנשים אמיתיים שצצים בקופסאות. הכל מתקדם בשטף עולץ, רציף והגיוני להחריד שעתיד כנראה לאפיין את ממלכת ה״ריאליטי״ שמקים צוקברג.

באירוע השקת משקפי המציאות המדומה שלו, הציג נשיא פייסבוק את חזונו. סרטון ההדגמה שהביא מכיל בלנד דלוּזיוני מעיק של בדיה ומציאות, שכמו נוצר בידי עורך קדחתני שהדביק יחדיו קרעי סרטונים זרים.

דריסת טופרי ה״ריאליטי״ במציאות הומחשה לאחרונה כשפקיד בכיר לשעבר היוון את יוקרתו הפרופסיונלית כרופא ואת מעמדו הממלכתי זה לא כבר, לדקת-תהילה בה הגיח מתחפושת אפון מזמר.

פרופ' איתמר גרוטו מגיח מתוך אפון מזמר, צילום מסך מערוץ 12

בדומה היא הומחשה על-ידי פסיכולוגים מומחים שמשיאים עצות למשתתפים בתוכנית ריאליטי בתחום הזוגיות תוך היוון מעמד מקצועם, בעודם מעוררים תהייה בציבור טובתו ועניינו של מי עומדת בקדמת שיקוליהם.

הפסיכולוגים של חתונה ממבט ראשון, דני פרידלנדר ויעל דורוןצילום מסך מתוך חתונה ממבט ראשון

כוחו של מדיום הריאליטי טמון בערבוב הגס שבין הבדיה והבידור לבין המציאות. כלליו אינם מגינים על הצופה, שנאלץ לתהות למול המראות והקולות על מה חשב הפקיד כשכיהן בתפקידו, מה מנחה את שיקול דעתם של רופאים, ולְמה מכוונים פסיכולוגים בעבודתם.

אנו זקוקים לעוגן מציאותי. השפה מעידה על הצורך האנושי במציאות ברורה, אומר הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט במאמרו ״המקום שבו אנו חיים״: ברצוננו לדעת ״היכן אנו עומדים״. אנו מבקשים ״לדרוך על קרקע מוצקה״, חותרים ״להגיע לנמל מבטחים״, ורק אם ״ביתנו הוא מבצרנו״ נוכל ״להיות ברקיע השביעי״.

אנו זקוקים לעוגן מציאותי. השפה מעידה על הצורך במציאות ברורה, אומר הפסיכואנליטיקאי ויניקוט ב״המקום שבו אנו חיים״: ברצוננו לדעת ״היכן אנו עומדים״. אנו מבקשים ״לדרוך על קרקע מוצקה״

מנגד, אומר ויניקוט, כולנו, ממש כמו ג׳יימס הקטן מ״אל המגדלור״, זקוקים גם למרחב לפנטזיה ולחלימה בו מושעית חלקית ודאותן של עובדות. הִצמדות נוקשה מדי למציאות עלולה לחסום את מרחב הדמיון, בעוד שהתבוססות מופרזת בבדיוני עלולה להפריע לנו להסתגל ולפעול.

לפי ויניקוט, מותר וחשוב להחזיק במרחב-אשליה, אך למנוע מצבים בהם ״אדם מאלץ אחרים להודות בשותפות לאשליה שאינה אשלייתם שלהם״. ואולי, למנוע גם מצבים בהם חודרים אנשים לדמיון זולתם תוך טשטוש מכוון של הגבולות שיכולים לאפשר לזולת להבחין בין מציאות לאשליה.

אין סוסים שמדברים עברית, אין אנשים שלא מתים; אחרת היו מילות השיר ״אנטארקטיקה״ מעניינות פחות. לו חזינו השכם והערב בדגים מעופפים, לא היו משתמשים בהם כדוגמה ליקום ה״ריאליטי״ של צוקברג. לו חזינו מדי ערב בפרופסורים ובפקידים בכירים מזמרים או בבעלי-מקצוע מורשים המייעצים בכנות מתעתעת בשעשועונים, היו מקצועם ומעמדם נתפסים כקוריוז וממילא מאבדים מערכם הבידורי בשוק ה״ריאליטי״.

בניגוד לאומנות, שתְחוּמה בגבולות ידועים ומוסכמים, מכרסמת ה״ריאליטי״ בכללי המציאות המשותפת, ומרדדת בהדרגה מערכם המוסכם. ״אני רואה אתכם״ קובע מגש הפיצה. ומי יודע, אולי הוא צודק. ואולי אמיתוֹת חשובות מגיחות מאפונים דווקא, כמו חוקי התורשה של מנדל. ואולי שולחנות מטבח אינם מתקיימים בהעדרנו, וקביעות-האובייקט נתונה, בדומה לנו עצמנו, לעדכוני-גרסה תזזיתיים.

בעת המבלבלת הזו, עם ה״פייק-ניוז״, ה״עובדות החלופיות״, התכנים המרצדים וסף-הריגוש הגבוה, דומה שה״ריאליטי״ נחווית לא-אחת כאמינה ומציאותית יותר מהמציאות עצמה.

בניגוד לאומנות, שתְחוּמה בגבולות ידועים ומוסכמים, מכרסמת ה״ריאליטי״ בכללי המציאות המשותפת, ומרדדת בהדרגה מערכם המוסכם. ״אני רואה אתכם״ קובע מגש הפיצה. ומי יודע, אולי הוא צודק

ובינתיים, כדי לשמר בוחן-מציאות תקין, מותר וחשוב לחלום. למשל, שהמציאות תוחזק בכל זאת בידיים טובות, ולא תיחטף בידי ממזרים חסרי-כבוד כלפי מוסכמות וגבולות, כמו אותם חוטפים מסתוריים של כוכב-הרשת ג׳וזף.

יעלה ורטהיים היא מומחית בפסיכולוגיה קלינית ובפסיכולוגיה חינוכית. מטפלת בקליניקה פרטית במבוגרים ובנוער. מטפלת במורות ובגננות מטעם הסתדרות המורים. בזמנה הפנוי כותבת, קוראת וטווה מחשבות מול נופים בריצה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודים של אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה. לכאורה. צריך לומר שוב שכל הערכים הללו הם לכאורה.

ביום ראשון שוב ייצא לדרך מצעד דגלים. המאבק על ההפגנה הזו, המלווה בריקודי אלפי בני נוער מהמגזר הדתי, הפך לכאורה לשאלה של משילות וריבונות, חופש ביטוי והזכות להניף דגלי ישראל בירושלים בירתה

מדוע?

מפני שהנפת דגלי ישראל בירושלים היא לא הבעיה. הבעיה היא בשם מה מונף הדגל.

מצעד הדגלים הפך למעשה למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה.
מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא רק יהודי והם בזים לפולחן המוסלמי.

כותב שורות אלה השתתף בשנים אחרות ביום ירושלים, כאשר ההתיישבות העובדת הייתה עולה לירושלים עם כלים חקלאיים ותוצרת חקלאית. כאנשי מילואים עזרנו והתנדבנו לארגון יום ירושלים והוא עבר בדרך כלל כחג שמח, בהסכמה לאומית רחבה, ללא הפרעות מצד הפלסטינים וללא הפגנות לאומניות גזעניות.

אולם עם השנים, ישראלים חילונים ממגזרים שונים הדירו עצמם מירושלים ביום חגה. הנוער הדתי הלאומי והלאומני השתלט על יום ירושלים, עם מצעד גס מלווה בקריאות שנאה והסתה, וגרם לעימות צפוי מול האוכלוסייה הפלסטינית של ירושלים.

מצעד הדגלים הפך למצעד שנאה, גזענות, הסתה וריקודים, שכל מטרתם לבזות את הפלסטינים. לתקוע להם אצבע בעין ליד שער שכם ומסגד אל אקצה. מבחינת המפגינים חופש הפולחן בירושלים הוא יהודי בלבד

הדגל הוא לא הבעיה. דגל ישראל מכובד גם במדינות ערביות כאשר נערכים שם הסכמים או מתארחים נציגי המדינה.

גם מפגשים עם נציגי הפלסטינים מלווים בהצבת דגלי ישראל ברקע המפגש.
דגל ישראל הוא לא הגורם למהומות ולא לטילים שעלולים להיירות מעזה.
הבעיה היא דברי השטנה המופקרים שסביבם חוגגים בני נוער מוסתים ושפת השנאה המזמינה מלחמה.

הנושא כבר הגיע לביהמ"ש העליון בשנת 2015 כאשר השופטים נדרשו לדון בקריאות "מוות לערבים" שנישאו במצעד הדגלים, לצד קריאות הסתה מוכרות אחרות: "איטבח אל ערב" ו"יבנה המקדש וישרף המסגד".

לקראת המצעד בשנת 2015 עתרו עמותת "עיר-עמים" ופורום "תג מאיר" לבית המשפט העליון בדרישה למנוע את מעבר הצעדה ברובע המוסלמי בעיר העתיקה. ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט אליקים רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה:

"מי שאומר 'מוות לערבים' אנו בדעה שהוא צריך לקבל עונש וגם המשטרה צריכה להיות בדעה זו. זה לא חופש הביטוי אלא חופש ההסתה".

אמר והתיר את המצעד.

ביהמ"ש אמנם דחה את העתירה נגד המצעד, לא לפני שרקד מילולית בעצמו סביב הסוגיה, כאשר השופט רובינשטיין, חובש כיפה בעצמו, דרש מהמשטרה אכיפה ראויה כלפי סיסמאות הסתה. אמר והתיר את המצעד

מבין אלפי החוגגים המוסתים המשטרה הייתה עוצרת בודדים. על כתבי אישום שהסתיימו בהרשעה לא שמענו מעולם.

בג"ץ אישר: מצעד הדגלים ביום ירושלים יעבור דרך הרובע המוסלמי http://t.co/1mKlAqEMau pic.twitter.com/M22hrJdmZb

— Haaretz הארץ (@Haaretz) May 11, 2015

בשנה שעברה רה"מ לשעבר בנימין נתניהו עצמו דרש מאיתמר בן גביר לא להגיע לשער שכם בשל איום הטילים, ומפכ"ל המשטרה ושב"כ התריעו על הצפוי. האירועים התדרדרו לירי רקטות על ירושלים, דחיית המצעד ומהומות בערים המעורבות.

הבעיה היא לא הדגל. הדגל המסמל את מדינת ישראל לא עשה שום דבר לאיש.

אבל מי שמנצל את זהותו היהודית במדינת ישראל כדי לתקוע את מוט הדגל בעיני שכניו, קורא מוות לערבים ומסית לשריפת מסגד החשוב לעולם המוסלמי – הוא האשם ואותו יש לעצור ולמנוע ממנו את הנפת הדגלים במחול החרבות הלאומני שאותו חוגגים דוקא ביום ירושלים.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. מהחוק החדש ייהנו מי שעומדים בתנאי הסף ומתאימים מבחינה אישית ללימודים אקדמיים, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות שלוש שנים מחייהם ללמידה עיונית.

חוק "ממדים ללימודים" הוא בשורה חשובה רק עבור כמחצית מהלוחמים המשוחררים. ייהנו רק מי שעומדים בתנאי הסף, וגם רוצים ויכולים להקדיש לפחות 3 שנים מחייהם ללמידה עיונית

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין את האמצעים הנדרשים לסייע להם. אלה שכישוריהם והעדפותיהם אינם בתחום העיוני ומחפשים למידה יותר מעשית ותכליתית.

כרגיל, קבוצה זו נשארת מאחור. מדינת ישראל כבר משקיעה משאבים עצומים בסטודנטים באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות. כשישה מיליארד שקלים מתוקצבים מדי שנה רק להוראה במוסדות הללו, ועוד מיליארדים נוספים מוקצים למחקר – וטוב שכך!

תקצוב האקדמיה מניב בסופו של דבר תשואה משמעותית לחברה הישראלית, הן במישור הכלכלי והן בהיבטים אחרים. ככל שניתן להסיר חסמים בפני הגישה למוסדות אלה ולפתוח אותם לאוכלוסיות נוספות, כפי שעושה תוכנית "ממדים ללימודים", מדובר במאמץ מבורך וראוי.

אלא שהפעילות החשובה הזו רק מדגישה את העוול המשווע והנזק הכבד של הזנחת החצי השני של האוכלוסייה, שחופף במידה רבה ל"ישראל השנייה": בקרב מי  שאינם הולכים כיום לאקדמיה, וגם לא ילכו למרות המימון הגבוה שמציעה תוכנית "ממדים ללימודים", יש  הרבה יותר צעירים ממשפחות עם הכנסה והשכלה נמוכה.

במילים אחרות, אלה הצעירים שבהם נדרשת ההשקעה הממשלתית הגדולה ביותר. הפוטנציאל שלהם לא נמוך יותר מזה של בעלי תארים אקדמיים, הם פשוט קיבלו ומקבלים פחות הזדמנויות.

אבל מה עם החצי השני? הלוחמים שמתחילים מנקודת פתיחה נמוכה יותר, בין השאר עקב הפערים העצומים במערכת החינוך. אלה שאינם יכולים ללמוד ולקיים את עצמם במקביל, ולהוריהם אין אמצעים לסייע להם

ישראל צריכה אותם, עם כישורים וידע מקצועי ברמה גבוהה, כדי לקיים כלכלה מודרנית ומפותחת. המשק משווע לעובדים עם מיומנויות שאינן נרכשות באקדמיה, ולא רק בהייטק – אלא גם בענפי התעשייה, הרכב, השירותים, המלונאות ועוד. בה בעת, מאות אלפי ישראלים תקועים בעבודות בשכר נמוך וללא אופק להתפתחות או התקדמות מקצועית.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית ממה שניתן ללומדים במוסדות אקדמיים.

כתוצאה מכך, היקף הלומדים ואיכות המענה שהם מקבלים נמוכים מאוד גם הם. זאת אף שמחקרים מראים שהתשואה של לימודים מקצועיים ברמה נאותה, יחסית לעלותם, אינה נופלת מהתועלת של לימודים אקדמיים.

ההזנחה באה לידי ביטוי לא רק בתקציבים, אלא גם במעמד ובתשומת הלב הציבורית להם זוכים ההכשרות ולימודי ההנדסאות. במידה רבה, המדינה כבר מספר עשורים מתייחסת למסלולים אלה כ"חצר אחורית" של עולמות ההשכלה והתעסוקה, ואינה מתייחסת אליהם כאל סוגיה לאומית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בדרך שבה הטיפול בנושא מפוצל בין מגוון רחב של משרדים, גופים ותוכניות ממשלתיות, שחלוקת האחריות ביניהם עמומה ומשתנה לעתים תכופות. אין שום מקבילה למועצה להשכלה גבוהה, או לתהליכי התכנון הרחבים וארוכי הטווח שאותם היא מובילה.

בכך, ישראל בולטת כחריגה ומבודדת בין המדינות המפותחות, שכולן מייחסות ללימודים מקצועיים עדיפות גבוהה, ומשקיעות בהם הרבה יותר משאבים.

ההשקעה בצעירים אלה זניחה לעומת המשאבים העצומים שמועברים לאקדמיה. התקציבים הממשלתיים לקורסים להכשרות מקצועיות וללימודי הנדסאות הם פחות מעשירית מהניתן ללומדים במוסדות אקדמיים

תוכנית "ממדים ללימודים" מהווה קומה נוספת על גבי המערך הנרחב והמסועף של הלימודים האקדמיים בישראל. בתחום הלימודים המקצועיים, עוד לא התחלנו לחפור את היסודות.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.