סיפורם של אברהם ובת-ציון סימון הוא סיפור טראגי. לפני כעשרים שנה נקלעו בני הזוג לקשיים כלכליים. הם כשלו בתשלומי המשכנתה שלהם ונכסיהם נלקחו מהם. הם פנו בתביעות אין-ספור לבתי משפט שונים, להוצאה לפועל, בניסיון למנוע את הליך שקיעתם הכלכלית, אך ללא הועיל.
אנשים נואשים נוטים לנקוט צעדים נואשים, שבחלקם נוגעים להגשת תביעות מופרכות, חסרות סיכוי, שמא יתרחש אולי נס משפטי או שאיזשהו שופט רחום יהין לפסוק לטובתם מתוך גישת חסד ורחמים, ולא בהתבסס על כללי המשפט. אלא שגם האנשים הנואשים ביותר מוותרים בשלב מסוים, אחרי שתביעותיהם נדחות בזו אחר זו, וההוצאות המשפטיות הולכות ומתרבות.
בני הזוג סימון עשויים כנראה מחומר אחר. הם יזמו עוד ועוד הליכים משפטיים, נכשלו בכולם (ככל שניתן לדעת), אך לא עצרו. ולא רק שהגישו עוד ועוד תביעות מסוגים שונים, אלא שבכל הליך הם הציפו את השופטים בבקשות שונות ומשונות, מדחיות מועדים ובקשות לפסילת השופטים ועד ערעורים על הליכי ביניים ובקשות לאיחוד תיקים והעברת מקום דיון ועוד ועוד, כיד דמיונם הטובה של תקנות סדר הדין האזרחי.
ביום חמישי האחרון החליט בית המשפט העליון לעשות סוף לסיפור. בפסק דין תקדימי החליט בית המשפט להוציא "צו חוסם" האוסר על אברהם ובת-ציון סימון להגיש עוד תביעות בבתי משפט בישראל, שעניינן בקשות לבטל החלטות חלוטות קודמות של בתי המשפט, או להגיש תביעות או בקשות בהליכים משפטיים שהסתיימו או שעדיין תלויים ועומדים.
זוהי לא רק הפעם הראשונה שבית המשפט העליון מוציא "צו חוסם" שכזה נגד בעלי דין, אלא שלראשונה קובע בית המשפט שבכלל יש בסמכותו של בית משפט בישראל להוציא צו שכזה.
זוהי לא רק הפעם הראשונה שהעליון מוציא "צו חוסם" שכזה נגד בעלי דין, אלא שלראשונה קובע בית המשפט שבכלל יש בסמכותו של בית משפט בישראל להוציא צו שכזה
התקדים שרשם בית המשפט העליון הוא מסוכן ביותר: בשל פגיעתו המיידית בזכות הגישה לערכאות השיפוטיות, ובמיוחד בשל הפגיעה הפוטנציאלית העתידית בזכות זו, שעלולה להיות רחבה בהרבה, אם תתממש סכנת המדרון החלקלק.
אם כל זכויות היסוד
זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד במדינה דמוקרטית, ובישראל היא אף הוגדרה כזכות חוקתית, הנגזרת מתוך כבוד האדם המעוגן בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
זוהי זכותו של כל אדם לפנות לערכאה שיפוטית ולקבל הכרעה בעניינו. היא נתפסת כזכות-על, שמימושה הוא במידה רבה תנאי למימושן של כל יתר הזכויות האחרות, שכן בלא נגישות אפקטיבית להכרעה של בית משפט, אדם לא יוכל ליזום הליך משפטי שמטרתו לעמוד על זכויותיו האחרות.
בתחילתו של מאמר אקדמי שכתב פרופ' יורם רבין, כיום נשיא המסלול האקדמי במכללה למנהל, בעת שהיה עסוק עדיין בכתיבת עבודת הדוקטורט שלו בנושא זכות הגישה לערכאות, הוא ציטט את הסופר פרנץ קפקא בקטע מספרו "המשפט":
"בפתח החוק עומד שומר-סף. אל השומר הזה בא איש מן הכפר ומבקש רשות להיכנס אל החוק. אבל השומר אומר שעכשיו אין הוא יכול להרשות לו להיכנס. האיש חוכך בדעתו ושואל אם יורשה אפוא להיכנס אחר-כך. 'ייתכן', אומר שומר-הסף, 'אבל לא עכשיו'".
בהקשר המנהלי-בג"צי, זכות הגישה לערכאות מגולמת לעתים באמצעות המונח "זכות עמידה". אך זכות הגישה לערכאות משחקת תפקיד חשוב בעיקר במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי.
משפטנים נוהגים לומר כי במקום שבו אין דיין – אין דין, ופירוש הדבר הוא שבהיעדר נגישות לבית משפט, חשוף אדם לפגיעה בזכויותיו הן מצד אנשים אחרים והן מצד המדינה עצמה, למשל רשויות אכיפת החוק.
השופט אליעזר גולדברג כתב בפסק דין של בית המשפט העליון כבר בשנת 1997:
"מדיניות ראויה היא זו שאינה נועלת את הדלת בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית. הנגישות לרשויות השיפוטיות נובעת מן התפיסה שבמשטר דמוקרטי הפונקציה המוסדית הראשונית המוטלת על הרשות השופטת, ואשר בגינה נוצר וקיים מוסד בית המשפט, היא הפונקציה של הכרעה בסכסוך, זאת בין שהסכסוך הוא בין פרטים לבין עצמם, ובין שהסכסוך הוא בין פרט לבין רשויות המדינה".
במאמר המשך מהעת האחרונה, משמיע פרופ' רבין, ואליו מצטרף גם עו"ד אלון רודס, עמדה מרחיקת לכת שלפיה אפילו למחוקק אסור לפגוע בחקיקה בזכות הגישה לערכאות, אף לא בחקיקה ברמה החוקתית, שכן תיקון שכזה עשוי להיות "תיקון חוקתי לא חוקתי":
"קיים קשר בין זכות הגישה לערכאות לבין עקרונות מסד דוגמת שלטון החוק ועצמאותה של הרשות השופטת, וזו זכות בסיסית עד כדי כך שאף לרשות מכוננת אין הסמכות לבטלה".
מול עמדה זו קיימת כמובן גישה אחרת, הפוכה. לדעתו של עו"ד אריאל נתן, פרקליט בפרקליטות מחוז מרכז, המחוקק רשאי בהחלט לחסום בעלי דין העושים "שימוש לרעה" בזכותם ליזום הליכים משפטיים. במאמר שהתפרסם בכתב העת הפנימי של פרקליטות המדינה ב-2019, כתב נתן:
"כפי שמשטר דמוקרטי רשאי להתגונן מפניהם של דורשי רעתו, כך הוא רשאי לשלול את זכות הגישה לערכאות למי שמנצלים זכות זו לרעה, ומנהלים הליכים משפטיים רבים מספור אך ורק לשם ניהול ההליך ומתוך מטרות הזרות לעולם המשפט".
הנימוק שניתן לעמדה זו, בדרך כלל, הוא העומס הרב המוטל על מערכת המשפט, והעובדה ש"הליכי סרק" מצד בעלי דין מסוימים עלולים לעכב ולהאט באופן כללי את פעולתם של השופטים, באופן שיפגע ביתר בעלי הדין המבקשים את זמנו ותשומת לבו של בית המשפט.
נתן מציין שבפסיקת בתי המשפט התגלעה מחלוקת בשאלת סמכותו של בית המשפט לתת "צו חוסם" למתדיין סדרתי, וכי הנושא טרם הוכרע בבית המשפט העליון. עד ליום חמישי האחרון.
תובעים טרדנים
בחזרה לעניינם של בני הזוג סימון. השופט נעם סולברג, בתמיכת השופטים ניל הנדל ואלכס שטיין, גילה אמפתיה רבה לטיעון בדבר הפגיעה הנגרמת לשופטים – ובהמשך לכך, גם לכלל ציבור המתדיינים בבתי המשפט – כתוצאה מהתנהלותם של "תובעים טרדנים".
"במשך למעלה מעשור", כתב סולברג, "מנהלים [בני הזוג] סימון מאות הליכים משפטיים, בבתי משפט בכל רחבי הארץ; רובם ככולם אוחזים הלכה למעשה אותן טענות – לפגמים בהליכים המשפטיים שבהם נדון עניינם, למזימה הכלל-מערכתית שנרקמה נגדם – בשינויים קלים.
"כאשר תביעה או הליך שהגישו נדחה – הם ממאנים לקבל את ההכרעה. זמן מה לאחר מתן פסק הדין, הם נוהגים להגיש תביעה חדשה, על יסוד טענותיהם המוכרות, בבקשה לביטול ההחלטות שבגדרן נדחו תביעותיהם הקודמות; וחוזר חלילה".
לפי בדיקתו של סולברג, היו בני הזוג סימון צד ל-240 הליכים משפטיים לאורך השנים, ב-18 בתי משפט וערכאות שונות, לא כולל עוד 150 הליכים בבית המשפט העליון, מתוכם 60 רק בשנתיים האחרונות.
לפי בדיקתו של סולברג, היו בני הזוג סימון צד ל-240 הליכים משפטיים לאורך השנים, ב-18 בתי משפט וערכאות שונות, לא כולל עוד 150 הליכים בבית המשפט העליון, מתוכם 60 רק בשנתיים האחרונות
לפיכך, הגישה הפרקליטות בשם "מדינת ישראל" ביוני 2019 בקשה להוצאת "צו חוסם" נגד בני הזוג, לבית המשפט המחוזי בירושלים. השופט עודד שחם דחה את הבקשה, וקבע כי לבית המשפט אין סמכות לתת צו מסוג זה נגד "תובע טרדן".
בית המשפט העליון החליט להפוך את פסק הדין, לקבל את ערעור המדינה, ולהוציא "צו חוסם" נגד בני הזוג. סולברג מנסה להגדיר את הנסיבות הנדירות והקיצוניות שבהן הוא נתקל.
"אין ספק כי מדובר במקרה חריג וקיצוני, של שימוש טרדני בהליכי משפט, באופן כרוני, חוזר ונשנה". ובמקום אחר בפסק הדין: "בנסיבות שבהן כלו כל הקיצין, והמתדיין הטרדן לא חדל מהגשת הליכים משפטיים חסרי תוחלת".
"אין ספק כי מדובר במקרה חריג וקיצוני, של שימוש טרדני בהליכי משפט, באופן כרוני, חוזר ונשנה … בנסיבות שבהן כלו כל הקיצין, והמתדיין הטרדן לא חדל מהגשת הליכים משפטיים חסרי תוחלת"
לשיטתו של סולברג, צו כזה הוא חלק מסמכותו הכללית של בית המשפט – בכל הערכאות – למנוע שימוש לרעה בהליכי משפט. הוא גם מבקש למתן את האופי התקדימי של פסיקתו שלו, ונתלה בפסיקות עבר שבהן ניתן צו חוסם נגד בעלי דין בישראל מלהגיש תביעות בחו"ל.
אלא שעל אף כל הניסיון לגדר את תחולתו של פסק הדין, כך שבתי משפט יעשו שימוש בסמכותם מרחיקת הלכת לפגוע בזכות הגישה לערכאות של "מתדיין טרדן וסדרתי", הסכנה למדרון חלקלק היא עצומה.
הסמכות שבית המשפט העליון הפקיד בידיהם של כל שופט שלום, כל רשם הוצאה לפועל, כל ועדת ערר בעלת סמכות מעין-שיפוטית, לחסום בעלי דין מלברר את עניינם היא כלי שלא ניתן יהיה למנוע את שימוש יתר בו.
שופטים, כידוע, קרובים אצל עצמם. הם מגלים אמפתיה לטיעון בדבר העומס השיפוטי הגדול והררי התיקים הממתינים להכרעה בבתי המשפט. הם יגידו ששימוש בצווים חוסמים הוא לא רק לטובתם-הם, כמובן, אלא לטובת כלל ציבור המתדיינים. אולם התוצאה עלולה להיות קשה, ולהביא לפגיעה לא-מידתית בזכות, שבעבר הוכרעה כאם כל הזכויות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנולדעתי בית המשפט פעל נכון .כי הזוג הזה ניצל את החוק ואת משאבי המדינה.לא כי לא הייתה להם אפשרות לטעון את טענותיהם.להפך הם קבלו מעל ומעבר את הזכות לפנות לבתי המשפט.אני לא חושש מתקדים .כי אם הצו ניתן לאחר למעלה מ240 הליכים משפטיים אז באמת אין מה לחשוש חלילה לזכות לעתור לבית המשפט.