נולדתי בבלארוס, שהייתה אז עדיין חלק מברית המועצות. עוד בטרם מלאו לי שלוש שנים, בריה"מ התפרקה ובלארוס העצמאית נולדה. למרות שגדלתי בעיקר בישראל, וכאן ביליתי את רוב חיי – בלארוס תמיד תהיה מקום הולדתי, המקום שבו ביליתי את השנים הראשונות שלי, והמקום שבו נולדו הוריי (על אף שהמשפחה מצד אבי היא במקור מפולין).

נולדתי בבלארוס, שהייתה אז עדיין חלק מבריה"מ. עוד בטרם מלאו לי שלוש, בריה"מ התפרקה ובלארוס העצמאית נולדה. למרות שגדלתי בעיקר בישראל, בלארוס תמיד תהיה מקום הולדתי

הסיבה שבגללה אני לוקח את מה שקורה באוקראינה כל כך קשה היא שהכל קשור זה בזה: הטראומה הבין-דורית של הפלישה הנאצית, הטיהורים של סטלין, העריצות הסובייטית – כל זה מסתכם במה שקורה עכשיו.

אנטוני וולקוביצקי עם כיתתו בבית ספר היהודי בבלארוס. סביבות שנת 1994, זמן קצר לפני העליה לארץ. ברקע – דגל בלארוס החופשית, ודגל ישראל. התמונה באדיבות המחבר.

אוקראינה ובלארוס הן מדינות אחיות: שתיהן ממוקמות בין רוסיה לפולין ושתיהן חלקו היסטוריה יותר מפעם אחת – בין אם כחלק מברית המועצות או מחבר העמים הפולני-ליטאי. לכן שתי השפות הרשמיות שלהן נשמעות מאוד דומות זו לזו – מעין שילוב בין רוסית לפולנית.

???? pic.twitter.com/pvNc10ITQ2

— St☮ny ????????????✡Ⓥ???????????????? (@wolkovitzky) March 10, 2022

אחת הסיבות העיקריות שבגללן עזבנו ב-1995, הייתה עלייתו לשלטון של אלכסנדר לוקשנקו, שנודע לימים בתור "הדיקטטור האחרון באירופה" (לפני שידענו שפוטין עוד יאפיל עליו).

הסיבה שאני לוקח את מה שקורה באוקראינה כ"כ קשה היא שהכל קשור זה בזה: הטראומה הבין-דורית של הפלישה הנאצית, הטיהורים של סטלין, העריצות הסובייטית – הכל מסתכם במה שקורה עכשיו

אף שנבחר לראשונה בתהליך דמוקרטי, נטיותיו הרודניות נראו בבירור כבר אז, במיוחד כאשר אחד המהלכים הראשונים שלו בתור הנשיא הנבחר היה שינוי הדגל ההיסטורי של בלארוס החופשית (לבן-אדום-לבן) בדגל של בלארוס הקומוניסטית (אדום-ירוק).

הוריי ומשפחותיהם טעמו כבר מנה גדושה של הטוטליטריות הסובייטית וידעו שאין להם ולילדיהם עתיד תחת משטר כזה – הן כיהודים והן כתומכי האופוזיציה הדמוקרטית.

המחיר היה גבוה: הם נאלצו לוותר על האזרחות הבלארוסית שלהם (כפי שדרשה ממשלת בלארוס), ועל החסכונות הפנסיוניים שלהם (יותר מ-20 שנות עבודה). הם עזבו את עבודתם, מכרו את רכושם במחיר נמוך עד כדי גיחוך (מכיוון שהם מיהרו לעזוב), והשתמשו בחסכונותיהם הנותרים לתהליך ההגירה.

בניגוד לאוקראינה, שתמיד הייתה ידועה בתור מרדנית יותר, בלארוס נודעה בתור "הקונפורמיסטית" – זו שמקבלת את מרותו של מי ששולט בה.

אך שנת 2020 הייתה היסטורית עבור בלארוס: זו הייתה אולי הפעם הראשונה שבה העם הבלארוסי באמת נעמד על רגליו ויצא לרחובות.

לוקשנקו טען שהוא זכה בקדנציה השישית שלו בתפקיד עם 80% מהקולות, אך המספר המדהים של מפגינים בלארוסים חשף במהירות את השקר שבדבר. הם יצאו לרחובות עם דגלים של בלארוס החופשית, ודרשו את התפטרותו.

הוריי טעמו כבר מנה גדושה של הטוטליטריות הסובייטית וידעו שאין להם ולילדיהם עתיד תחת משטר כזה – כיהודים וכתומכי האופוזיציה הדמוקרטית. המחיר היה גבוה: עבודתם, חסכונותיהם הפנסיוניים ורכושם

המקרה של בלארוס הוא אבן בוחן מעולה לכוונות האמיתיות של הקרמלין. פוטין טוען שהוא מתערב באוקראינה רק בשל כוונתה להצטרף לנאט"ו ולאיחוד האירופי. אך בבלארוס ההפגנות היו לא-אלימות, והמפגינים לא דרשו הצטרפות לאיחוד האירופי או לנאט"ו.

הם רצו דמוקרטיה אמיתית, ואת האפשרות לבחור שלטון שבאמת דואג לאזרחים, במקום הדיקטטור המושחת שהציע לאזרחי בלארוס להתמודד עם מגפת הקורונה באמצעות וודקה וסאונה. למרות זאת, הם דוכאו בברוטליות – רבים נרצחו, הוכו, נעצרו ועונו.

Victims of Belarus police violence: 'They said we should just die' https://t.co/sJhRJeLGdC

— Vytas Leškevičius (@Leskevicius) August 13, 2021

הסיבה היחידה שבגללה לוקשנקו עדיין נותר בשלטון היא פוטין. עד כמה אירוני זה שהאיש שמאשים כעת את אוקראינה בפאשיזם ונאצים, נתן גיבוי מלא לדיקטטור רצחני, שידוע בהתבטאויותיו האנטישמיות.

בלארוס היא עדות לכוונות פוטין. לטענתו, הוא התערב באוקראינה בשל כוונתה להצטרף לנאט"ו ולאיחוד האירופי. אך בבלארוס ההפגנות היו לא-אלימות, והמפגינים לא דרשו להצטרף לאיחוד או לנאט"ו

להערכתי, זו גם הסיבה שבגללה לוקשנקו איפשר להכניס את החיילים הרוסים לארצו: אם יהיו שוב הפגנות גדולות בבלארוס עצמה – החיילים הללו יעשו "אחורה פנה" ויפנו את נשקם אל המפגינים הבלארוסים.

כיום בלארוס נמצאת דה-פקטו תחת שלטון רוסי, למרות שההשתלטות הייתה הרבה יותר שקטה מהכיבוש של אוקראינה.

6. בלארוס כבר נכבשה ע"י רוסיה. בלי ירייה אחת או ציוץ מאף אחד כי כולם עסוקים באוקראינה. גודל הצבא הרוסי בבלארוס הוא, לדעתי, הדבר הכי חשוד בסיפור. צבאית, הוא הגיוני רק אם הרוסים הולכים על קייב. אבל אתם לא כובשים עיר של פאקינג 5 מיליון איש/ה בעזרת כמה עשרות אלפי חיילים. פשוט לא.

— shalom boguslavsky (@SBogus) February 13, 2022

לפני 2020, לוקשנקו היה מודאג מניסיונותיה של רוסיה לבלוע את בלארוס בשלמותה – אך כעת התמסר לחלוטין לפרוייקט האינטגרציה עם רוסיה.

לפני 2020 לוקשנקו הבטיח שאדמת בלארוס לעולם לא תשמש למתקפה על אוקראינה, אך כיום זאת עובדה, וזה שובר לי את הלב. זה כל כך כואב, שקשה לי לתאר זאת במילים.

כיצד דבר כזה יכול לקרות? כמה מעוות ואכזרי זה להשתמש בשטחה של בלארוס, בניגוד לרצון אזרחיה, על מנת לתקוף את אחיהם ואחיותיהם באוקראינה. מעולם לא חשבתי שאראה משהו כזה בימי חיי.

לוקשנקו הבטיח בעבר שאדמת בלארוס לעולם לא תשמש למתקפה על אוקראינה. כמה מעוות ואכזרי להשתמש בשטח בלארוס, בניגוד לרצון אזרחיה, לתקיפת אחיהם באוקראינה

ב- 27 לפברואר, בהוראתו של לוקשנקו, התקיים בבלארוס "משאל העם", שאמור היה להכניס תיקון לחוקה הבלארוסית, אשר יאפשר לה לארח נשק אטומי רוסי בשטחה. 

הנשיא זלנסקי פנה לעם הבלארוסי בבקשה להצביע נגד ההצעה הזו, אך היה לכך ערך הצהרתי בלבד. אני בספק אם זלנסקי עצמו האמין שהנושא נתון כלל להחלטתו של העם הבלארוסי. בטח שלא כאשר טנקים רוסיים פועלים על אדמתם, ובוודאי שלא בהשגחתו של העריץ שזייף בלי בושה את בחירות 2020.

ובכל זאת, הבלארוסים לא שתקו. ברשתות החברתיות תועדו הפגנות המוניות עם דגלים אוקראינים ודגלי בלארוס החופשית. קריאות "לא למלחמה" ו"תהילה לאוקראינה", לצד "תחי בלארוס" נשמעו מכל עבר.

Happening right now in Minsk, #Belarus. People are at the General Staff of the Armed Forces in the capital, chanting "Glory to Ukraine!" pic.twitter.com/37WiHzAsYe

— Hanna Liubakova (@HannaLiubakova) February 27, 2022

כאשר ההפגנות פוזרו, הבלארוסים המשיכו לתמוך באחיהם האוקראינים מחלונות בתיהם. קשה להתעלם מהאפקט המצמרר של קריאות הרפאים האלה שנישאות ברוח, כאילו היו שייכות למי שנרצחו בידי הרודן.

Belarusians are chanting “Glory to Ukraine” and “Long live Belarus” from the windows of their apartments. Today's protest continued even at night. We all feel the same feeling of unity as in 2020. pic.twitter.com/aBlZ9Kcscd

— Franak Viačorka (@franakviacorka) February 27, 2022

אף בצבא הבלארוסי, שעדיין נותר נאמן ללוקשנקו, הובחנה התמרדות נגד המלחמה באוקראינה, ואילו מצד האופוזיציה, מתנדבים בלארוסים הצטרפו לצבא אוקראינה.

כאשר ההפגנות פוזרו, הבלארוסים המשיכו לתמוך באחיהם האוקראינים מחלונות בתיהם. קשה להתעלם מהאפקט המצמרר של קריאות הרפאים האלה שנישאות ברוח, כאילו היו שייכות למי שנרצחו בידי הרודן

למרות זאת, נראה שפוטין ולוקשנקו נותרו נחושים לצרף את בלארוס למלחמה. לוקשנקו טען לאחרונה שאוקראינה תכננה, כביכול, לפלוש לבלארוס – ושהתוכנית סוכלה על ידי הצבא הרוסי כשש שעות לפני יציאתה לפועל.

לכך מצטרפים דיווחים בהם צבא אוקראינה האשים את הכוחות הרוסיים בירייה מכלי טיס לכיוון כפרים בלארוסיים על הגבול, על מנת שהירי ישמש תירוץ לכניסת כוחות בלארוסיים למלחמה.

אין לדעת מה יקרה בעתיד הקרוב, אך ברור לי שלפחות בטווח הרחוק פוטין כבר הפסיד. דוקטרינת מדיניות החוץ שלו זהה למנהיגי ברית המועצות בעבר:

הוא מנסה להשיג את מבוקשו באמצעות פחד וכפייה.

השיטה הזאת יכולה לעבוד בטווח הקצר, אך היא אינה קונה נאמנות בטווח הארוך.

הקרמלין השתמש בשיטות דומות ב-1956 בהונגריה, בצ'כוסלובקיה ב-1968, ובצורה עקיפה גם ב -1981 בפולין.

כמה רחוק זה הביא אותם? הגוש הסובייטי התמוסס בסופו של דבר, ברית המועצות התפרקה, וכל המדינות שהקרמלין ניסה לאלף עברו ל"צוות נאט"ו" בהזדמנות הראשונה שהייתה להן.

יכול להיות שפוטין יצליח באופן זמני להחזיר את ברית המועצות, ממותגת מחדש בשם חדש כמו "האיחוד הכלכלי האירואסייתי" – אך כל זה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

כשהאיחוד האירופי רוצה לצרף מדינה:
"בואו אלינו, נשקיע בכם! מעבר ללא ויזה בין כל מדינות האיחוד, שוק משותף, מטבע חזק… רק תגידו כן!"

כשרוסיה רוצה לצרף מדינה:
"עם וזלין או בלי וזלין?"

— ????????????????????✡Ⓥ????????☮ סטוני (@stohnyy) February 24, 2022

הוא עשוי להשתלט על אוקראינה, אך העם האוקראיני לעולם לא יסלח לו על הפלישה הזו.

הוא עשוי לספח את בלארוס על ידי שימוש במשטר הבלתי לגיטימי של לוקשנקו, אך העם הבלארוסי לעולם לא ישכח מי עזר לרודן שטבח בהם.

הקרמלין מנסה להשיג את מבוקשו באמצעות פחד וכפייה. כמה רחוק זה הביא אותו? הגוש הסובייטי התמוסס בסופו של דבר, בריה"מ התפרקה, וכל המדינות שהקרמלין ניסה לאלף עברו ל"צוות נאט"ו" בהזדמנות הראשונה

משטרו של פוטין לא יימשך לנצח, ובהזדמנות הראשונה שתהיה – הרפובליקות שהוא כבש יתנתקו שוב מאחיזת הקרמלין ויטרקו את הדלת בפניו.

Lukashenko playing with fire after stealing 2020 election and only clinging to power through Putin’s intervention.

Photo from one of the 2020 Belarus protests. I think the people of Belarus are already primed to act. pic.twitter.com/4a7mk6U1kS

— V.J. Nannini ???????? (@fisicahulk) February 27, 2022

מאמר זה הוא גרסה מתורגמת ומעודכנת למאמר שפרסמתי במקור באנגלית בזירת הבלוגים של Times of Israel.

אנטוני וולקוביצקי הוא יליד בלארוס הסובייטית, אך גדל והתחנך בחיפה. בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוני' חיפה, במסגרתו למד יחסים בינלאומיים באוני' ווארשה. התגורר כשנתיים וחצי באיחוד האירופי (פולין, צרפת, יוון). היה פעיל ב-European Students for Liberty, וממייסדי תנועת "חופש לכולנו" (לפני שהפכה לעמותה רשומה).

בפרק הקודם במסע: מאי 1993, בעיר הגדולה בבוסניה-הרצגובינה, עוד פיסת מדינה שנקרעה מהרפובליקה המדממת של יוגוסלביה – תחת מצור כבד כבר למעלה משנה. אנחנו, צוות טלוויזיה של רשת הטלוויזיה האמריקאית NBC News, מגיעים בטיסה לסרייבו ושמים את פעמינו במכונית המשוריינת שלנו אל עבר המלון שישמש לנו בית ומשרד לשבועיים הקרובים.

את הצילומים בסרייבו אנחנו מתחילים בבית הכנסת האשכנזי הגדול עם כמה ״צילומי אווירה״ ופנייה למצלמה של מרטין הכתב, שמסכם לצופה בבית את המצב בעיר אחרי 400 ימים של מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור.

בית הכנסת האשכנזי בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

מרטין הכתב מסכם לצופה בבית את המצב בעיר סרייבו אחרי 400 ימי מצור. דֵּנִי, הפיקסר שלנו, מזרז אותנו לסיים ולהיכנס למכונית המשוריינת. הוא כבר מרגיש בבטן שהגיע הזמן לעזוב, למהר ולחפש מסתור

כשאנחנו חולפים במהירות ברחובה הראשי של סראייבו אל עבר ההולידיי-אין, רק אז אפשר להבין בדיוק מה היא עיר רפאים. רק שכאן, בשדרת הצלפים, אפילו רוחות הרפאים חוששות להסתובב.

אף אחד לא יוצא מפתח הבית למעט, כפי שדֵּנִי מסביר – כשמוכרזת הפסקת אש. או אז הרחובות מתמלאים בנשים וגברים, צעירים וזקנים וילדים. כולם יוצאים להתאוורר לזמן קצר של הפוגה מהצליפות וההפגזות. המאושרים מצליחים אפילו לקנות מעט מהמצרכים החיוניים בשוק, לאחר עמידה ארוכה בתור ארוך ומתפתל כמו נחש אנושי.

תורים למצרכים בזמן הפסקת אש בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

דווקא אז, מעשה השטן, הסרבים הסובבים את העיר יורים. רק פגז אחד או שניים, אבל תמיד יכוונו אל מרכזו של התור למים או זה של הלחם, במטרה לגרום לכמה שיותר נפגעים.

הפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת הפעמים בהם הוכרזה הפסקת אש בעיר למספר שעות, נחתו בסוף השבוע האחרון שני פגזים. שלושה ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים לאחר שמתו מאובדן דם.

ליד תור כמו זה שצילמתי באחת מהפסקות האש שהוכרזו לכמה שעות, נחתו בסופ"ש האחרון שני פגזים. 3 ילדים נהרגו במקום מרסיסי הפגזים, ושני מבוגרים, אולי אמא ואבא, הגיעו ללא דופק לבית החולים

אנשים ברחוב בהפסקת אש בסרייבו, 1993 (צילום: חנני רפופורט)

בחזרה להולידי-אין. שעת ערב מוקדמת יחסית ואנחנו נכנסים לחדר האוכל לארוחת ערב ראשונה. המלון שהיה פעם מהמפוארים בעיר זכה לארח את הבכירים באנשי הוועד האולימפי והספורטאים שלקחו חלק בתחרויות אולימפיאדת החורף שנערכו בעיר בחורף של 1984.

מסימני העבר המפואר שלו נשאר רק הסכו״ם על השולחן. סכו״ם כסף כבד, שבכל כף, מזלג וסכין מוטבע הסמל האולימפי. חמש הטבעות המסמלות את כל מה שלא קיים כבר כאן בסרייבו מאז תחילת המלחמה.

בעיר יש האפלה בלילות כבר למעלה משנה, ועל החלונות הגדולים של חדר האוכל בקומת הכניסה וילונות כבדים שעוצרים מבעד האור הצהבהב לצאת החוצה. לאורך הקיר מבחוץ שקי חול.

לשולחן מצטרף גם דיויד, עורך הוידאו שהגיע מלונדון שבוע לפנינו. דיויד היה איתנו באולפנים בהרצליה במלחמת המפרץ ב-1991. צחקנו כשבכל אזעקת נחש צפע הוא היה היחיד שמיהר לרכוס את חליפת המגן, הכפפות ומסכת האב״כ והקפיד לשמור על בריאותו. פעם אחת היינו יחד גם במוגדישו שנה לאחר מכן. דיויד נפטר מסיבוכי צהבת כמה שנים מאוחר יותר.

השיחה ליד השולחן משוחררת ממתח או חשש, שיחה שלא מרמזת אפילו בשמץ על הסכנה שבחוץ, מעבר לקיר שקי החול.

התפריט מציע בשר או עוף עם שתי תוספות. אחת מהן תפוחי אדמה. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שיש להם כאן. אנחנו צוחקים ואני מצטט להם דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳.

התפריט מציע בשר או עוף עם תפ"א. מישהו שואל אם אין לנו ייסורי מצפון לאכול לבוסנים את מעט האוכל שנשאר. אני מצטט דוח של קרן המזון הבינלאומית של האו״ם, לפיו מנת בשר לאדם היא 60 גר׳

מישהו מצלם במצלמת וידאו קטנה. אנחנו שותים בירה. יין מקומי ומעשנים סיגריות. יש קומפוט תפוחי עץ כמו של אמא בבית וקפה שחור שרוף בלקני. אנחנו יושבים ומקשקשים, מעלים זכרונות ממקומות אחרים ממלחמות קודמות.

חבורה של עיתונאים שאנחנו, משהו בין חבורת אומני קרקס נודד לבין  קבוצה של שכירי חרב של הממלכה השביעית. חבורה שממאנת להתבגר, סובבת בעולם ממלחמה למלחמה ומתגרה בסכנה. אנחנו מורידים גם כוסית של סליבוביץ׳, ברנדי שזיפים בלקני, 35% אלכוהול, עם עוד סיגריה אחרונה והולכים לישון.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים. חדר שיש בו מכשיר טלפון המחובר לקבלה, מטף כיבוי, שולחן ושני כסאות.

חושך בחוץ, ליל ירח, אין אנשים ברחוב. לא מעז לעמוד ליד החלון אבל מגניב מבט מהצד. אמבולנס עובר במהירות בצומת הקרובה למלון, פנסיו צבועים בצבע כחול כמו אצלנו במבצע סיני של 56'. אני נזכר בחוויות ילדות של תל-אביב במלחמה הראשונה שלי, עם סבא ואמא ליד קיר המגן בחדר המדרגות בבית ברחוב אחד-העם. פקחים של הג״א עוברים ברחוב וצועקים לדייר בקומה ראשונה מעל לחנות של דב החשמלאי שיכבו שם את האור הדולק.

אור בחדר לא מדליקים כמובן ואין גם תריס להגיף. יקיצה עם אור ראשון בכל מקרה כי הימים קצרים והמלאכה מרובה. ובכלל, מי רוצה להיות לבד בחדר בקומה גבוהה בלי חלונות ובלי תריסים

הד של יריה בודדת מתגלגל מההרים, ולאחריו עוד הד ועוד אחד. מישהו שלא נרדם מנסה כנראה את הרובה שלו. המיטה גדולה כמו שמלון חמישה כוכבים מציע לאורחיו. אני שוכב על הגב, אור הירח נכנס ומאיר את רצפת החדר. בחדר ליד מישהו מוריד את המים בשירותים.

ברדיו הקטן שלי אני מנסה לשמוע באוזניה את מהדורת החדשות האחרונה של ה-BBC באנגלית ולא מצליח. תחנה רדיו מקומית משדרת מוזיקה אתנית. מזכירה מוזיקה מזרחית שלנו, יוונית או טורקית. בלקנית. בתחנה אחרת משוחחים שיחת לילה רגועה גבר ואשה בשפה לא מזוהה. מתהפך על הבטן, מנסה להירדם מחבק את הכרית.

לא הצלחנו לקבל 4 חדרים צמודים, בקומה איתי רק דובי. יוסי בקומה מעלינו, אני חושב שבחדר לא רחוק ממרטין. קבענו שבמידה ותהיה אזעקה במהלך הלילה ניפגש ארבעתנו למטה בלובי, ליד הירידה למרתף הבניין.

אני שומע צעדים במסדרון. דלת החדר נעולה. הצעדים מתרחקים במסדרון. מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק. זה רק ההד שמתגלגל ונכנס דרך הפתח הקרוע בחלון אל תוך החדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמוציאים לשון ומראים אצבע משולשת למלחמה בסרייבו. מחר בבוקר אנסה לנחש מי היה הגבר ומי הייתה בת הזוג לרגע של אינטימיות שמתעלמת מהכאוס מסביב.

מישהו יורה צרור מנשק אוטומטי שמהדהד במרחק וההד נכנס מהפתח הקרוע בחלון לחדר. כבר אחרי חצות, עוד לא כיבו את הירח. אני שומע אנחה ועוד אחת ושלישית. גבר ואשה שמראים אצבע משולשת למלחמה

מלחמה מצמיחה רגעים חד פעמיים. מזווגת זיווגים של רגע. כבר ראיתי זיווג של קופסת סיגריות בטימישוארה הרעבה, שלא היה דומה לאינטימיות בחדריו של האינטרקונטיננטל בבלגראד. במלחמה כמו במלחמה תמיד יהיו מרוויחים, ואחרים שינסו רק לעבור את הלילה בשלום כדי להביא לילדים בבית לחם טרי בבוקר.

המוזיקה הבלקנית מתחלפת במוסיקה קלאסית באוזניה. אני סופר כבשים ומתעורר עם אור ראשון – בוקר טוב סרייבו.

רחוב הרוס בסרייבו (צילום: חנני רפופורט)

חנני רפופורט היה עד לא מזמן מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. כל תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו.