בשנת 2018 ביקרה העיתונאית הניו יורקית לינה זלדוביץ' בישראל במסגרת תוכנית עמיתים של אוניברסיטת בן גוריון, ופגשה את עמית גרוס ויאיר טלר – שני מדענים ישראלים הדוגלים באופן מוחלט בתפיסה של "חבל על כל טיפה".

גרוס – חוקר מאוניברסיטת בן גוריון – וטלר – נשיא ושותף מייסד של חברת הום ביוגז מבית ינאי – הופכים צואה אנושית לדלק ביולוגי ולדשן. אף שאין דרך לגרום לקקי עצמו להריח טוב, חוקרי אומת הסטארטאפ מצאו דרך לעשות בו שימוש חוזר – ובתוך כך לסייע לשכנים הפלסטינים.

בשנת 2015, בחסות התוכנית "שותפים לשלום", טלר ומנכ"ל הום ביוגז אושיק אפרתי שלחו כמה מהמתקנים האנאירוביים הניידים של החברה – מתקנים שהופכים פסולת לגז מתאן – לכפרים פלסטינים הנמצאים באזורים המבודדים של הגדה המערבית. הפרויקט חיבר בין סטודנטים ישראלים ופלסטינים, ומתקנים מתקדמים יותר נשלחו גם לעזה מטעם האו"ם והצלב האדום.

"בסך הכול", אומרת זלדוביץ' בריאיון לזמן ישראל, "אני חושבת שיחסית לגודל של ישראל, יש בה מגוון רעיונות לשימוש חוזר בפוסלת. אני חושבת שזה מאוד מרשים".

מתקן העיבוד הביתי של הום ביוגז, בעיצובם של יאיר טלר ואושיק אפרתי (צילום: לינה זלדוביץ')

בכל רחבי העולם נעשים עתה ניסיונות לשימוש חוזר בפסולת ומבחינת זלדוביץ' – הגיע הזמן. לדבריה, היא מחכה שהטאבו החברתי בנושא ישתנה עוד מאז שהייתה ילדה

בכל רחבי העולם נעשים עתה ניסיונות לשימוש חוזר בפסולת ומבחינת זלדוביץ' – הגיע הזמן. לדבריה, עוד מאז שהייתה ילדה במשפחה של מדענים יהודים בברית המועצות לשעבר היא מחכה שהטאבו החברתי בנושא ישתנה.

עכשיו היא כורכת את הממצאים שאספה בספר חדש, The Other Dark Matter: The Science and Business of Turning Waste Into Wealth and Health ("החומר האפל האחר: השיטה המדעית והכלכלית שהופכת פסולת להון ולבריאות").

הסופרת מארי אלן חניבעל הצדיעה לספר ואמרה שמדובר בחומר קריאה "חיוני" בנושא "אנתרופו־קקי", והסופרת מרי רואץ' הכריזה כי "מדובר בחומר אנושי טוב". אכן זה כך, הספר עוסק בסוגיה של מה בדיוק קורה אחרי שאנחנו מורידים את המים באסלה – ואיך חברות שונות התמודדו עם האתגר הזה לאורך הציוויליזציה.

לאורך ההיסטוריה, חברות שונות יצרו שיטות שונות לטיפול בנושא. רומא העתיקה, למשל, הקימה את הקלואקה מקסימה, אחת ממערכות הביוב המוקדמות ביותר. בלונדון של המאה ה־19 נוצרה שיטת ניהול הפסולת הנפוצה ביותר בעולם כיום. שיטה ששיפרה את איכות החיים אך פוגעת באיכות הסביבה עד היום.

לינה זלדוביץ', מחברת הספר "החומר האפל האחר" (צילום: באדיבות לינה זלדוביץ')

בספר מוצגים גם סיפורים של חוקרים שמנסים לשנות את התפיסה הרווחת – ולעשות שימוש חוזר בצואה לדלק ביולוגי, דישון או אפילו לרפואה (השתלת צואה, למשל). מערכות הביוב רלוונטיות גם למגפת הקורונה: חברת Biobot מקיימברידג' שבמסצ'וסטס, למשל, משתמשת ברובוטים כדי לחקור את מערכות הביוב ולאתר סימנים של הנגיף כדי לחזות התפרצות עתידית.

פרויקט מיחזור הפוסלת הוא בפרויקט שאפתני, ולדברי המחברת – דחוף. צואה עשירה בחנקן. החנקן זולג מצינורות הביוב ופוגע באקוסיסטם של מה שהיא מכנה "פצצת הזמן הגדולה של הביובים".

מדובר בבעיה שלרוב מתעלמים ממנה משום שצואה מתויגת כמסריחה, דוחה, מטונפת ועוד. אחרי הכול, מדובר בקקי. מו"לים רבים דחו את ספרה של זלדוביץ' עד שבסופו של דבר ההוצאה של אוניברסיטת שיקגו הסכימה לפרסם אותו.

"לקח הרבה זמן לפתח את הרעיון הזה, ליצור אותו", אומרת זלדוביץ'. "להאמין שאני יכולה לגרום למו"ל להתעניין בזה – וגם לגרום לחברה להתעניין בזה. לקח הרבה זמן עד שהאמנתי בעצמי".

צינור ביוב (צילום: Chen Leopold/Flash 90)

קקי הוא מקור השראה למשוררים ואומנים. תערוכות שלמות הוקדשו לו, ובהודו אפילו הוקם עבורו מוזיאון. בארה"ב, יום שני הראשון אחרי הסופרבול הוכרז כיום הקקי הלאומי

העניין הזה צמח בזמן המחקר לספר. קקי הוא מקור השראה למשוררים ואומנים. תערוכות שלמות הוקדשו לו, ובהודו אפילו הוקם עבורו מוזיאון שלם. בארה"ב, יום שני הראשון אחרי הסופרבול הוכרז כיום הקקי הלאומי. קרן ביל ומלינדה גייטס הבינה את חשיבות הנושא כבר ב־2011, כשיזמה תחרות לבניית האסלות הטובות יותר, והתייחסה למיליארדי האנשים החיים ללא סניטציה ראויה.

"בעשור האחרון זיהיתי שינוי ביחס כלפי צואה", אומרת זלדוביץ'. "ברמה החברתית, התחלתי לראות אנשים שרוצים לעסוק בנושא, לדעת מה קורה לצואה. זה כבר לא טאבו גדול כפי שהיה".

זלדוביץ' עצמה חושבת על נושא ניהול הפסולת מאז ילדותה בברית המועצות לשעבר. סבא שלה נהג לייצר קומפוסט, וכך גילתה שצואה היא לא משהו דוחה אלא סחורה נחשקת שמזינה את הגינה המשפחתית.

היא נדהמה לגלות איך סבא שלה שדרג את הפסולת המשפחתית לדשן, והשתמש בו כדי לגדל את מזונם. אחרי שבירוקרטים סובייטים חייבו את המשפחה לעבור למקום מגורים אחר, הקיץ הקץ על הקומפוסט – אך לא על הסקרנות של זלדוביץ'.

מתקנים שהופכים את הביוב הניו יורקי לביו־גז. מפעל ניהול הפסולת בניוטון קריק (צילום: לינה זלדוביץ')

כעיתונאית, היא גילתה שהכתבות שלה בנושא הצואה היו הנקראות ביותר, שתיים מהן אפילו זכו בפרסים. לצורך אחת הכתבות היא טסה למדגסקר, ובבירה אנטננריבו נחשפה למערכת ביוב עם תנאים סניטריים ירודים – מערכת שהציפה את הרחובות בביוב בכל פעם שירד גשם, תוך כדי זיהום אספקת המים.

היא ראיינה את הצוות של LooWatt, סטארטאפ שניסה לשנות את שיטת הטלת הצרכים בעיר. החברה מספקת שירותים עם שקיות לאיסוף פסולת אנושית, אותם הם אוספים ומביאים למעבדה המרכזית שלהם, שם משתמשים בפסולת לייצור ביו־גז ודשן.

זלדוביץ' זוכרת שנכנסה לחדר מלא בארגזים וקופסאות המכילים צואה אנושית. "מעבדת המחקר והפיתוח הייתה מלאה בצואה", היא אומרת. בהתחלה היא אפילו היססה ללחוץ את ידם של חברי הצוות. כשחשבה על כך בדיעבד, הבינה שאם הצואה כברה הפכה לקומפוסט, הוא כנראה כבר בטוח למגע.

בארצות הברית, היא אומרת, ביוב יורד באסלות וזורם בצינורות תת־קרקעיים עד למפעל הביוב, שם הוא מעובד. מי הפסולת עוברים סינון וטיפול ומוחזרים לסביבה, בעוד שהחומרים הביולוגיים נשלחים להטמנה או נשרפים.

צינורות ישנים בניו יורק שמביאים ביוב אל מפעל ניהול הפסולת בניוטון קריק (צילום: AP Photo/Mary Altaffer)

לשיטה הזאת, מציינת זלדוביץ', יש כמה בעיות. היא נוצרה כדי לעבד ביוב ומי גשמים, וכשיורד גשם, המים העודפים מוסטים למצבורי מים ביחד עם ביוב לא מעובד. ויש, כאמור, את עניין החנקן הדולף מהצינורות, מה שיוצר כאוס באדמות ביצה כמו אלה שזלדוביץ' חקרה במסצ'וסטס.

"החיים הימיים התפתחו כך שהם שורדים עם רמות נמוכות של חומרים מזינים", היא אומרת. "יותר מדי מהחומר הלא נכון, ואצות רעילות חונקות את כל צורות החיים האחרות ותובעות כמויות גדולות של חמצן מהמים. זה השלב שבו כל החיים המימיים האחרים מתחילים למות. זה נכון בעיקר לגבי ביצות חופיות, אקוסיסטם חשוב מאוד".

זלדוביץ' מציינת כי התרשמה מכמה חברות שעשו שימוש בצואה כדי לשדרג אדמה רזה. ביפן הפיאודלית, עובדים אספו צואה, מיינו אותה בסירות וניצלו אותה מחדש כדשן. כפי שזלדוביץ' מסבירה, זה הועיל כל כך לקרקעות ביפן עד שצואה הפכה לסחורה נחשקת, ואף הובילה למאבקים בין אלה שזכו לאסוף אותה.

ביפן הפיאודלית, עובדים אספו צואה, מיינו אותה בסירות וניצלו אותה מחדש כדשן. כפי שזלדוביץ' מסבירה, זה הועיל כל כך לקרקעות ביפן עד שצואה הפכה לסחורה נחשקת

מערכות דומות היו קיימות בסין הקדם־תעשייתית וגם באזורים הפלמים. אלה גילו שהקרקע שלהם דלה וזקוקה לדשן, לא רק מצואה אנושית אלא גם משתן, צואת כלבים וצואת עופות.

צוות איסוף הפסולת של Loowat (צילום: Dennis Cieri)

בארצות הברית של ימינו, מציינת זלדוביץ', השיטה הטובה ביותר לטעמה היא זו הנפוצה באזור החוף המזרחי. היא זוכרת שביקרה במפעל הפסולת המרכזי של העיר ניו יורק בברוקלין בחג הוולנטיינס – אז המפעל מאפשר לערוך סיורים במקום. לדבריה מדובר באתר עצום ובו מבני ענק המכונים "ביצי עיכול", שם מעבדים צואה לביוגז בסיוע בקטריות.

עם זאת, היא מצרה על כך שבניו יורק לא מנצלים את הצואה לדשן בהיקפים דומים כמו של וושינגטון הבירה. לדבריה, הסיבה לכך היא ש"יש יותר מדי קקי. העיר ניו יורק נמצאת בייצור יתר".

אף שלא ניתן להשתמש בכל הדשן שנוצר בניו יורק ברמה המקומית, זלדוביץ' אומרת שהיה טוב לו היו יכולים לשנע אותו למרכז ארצות הברית כדי לגדל מזון, או לאזור פלורידה וקליפורניה. אבל, היא מוסיפה, היא מבינה שהזמן וההוצאות הדרושות לשם כך הופכות את היוזמה לבלתי כדאית.

בבירה וושינגטון היא ביקרה במפעל לניהול פסולת שמעבד את הצואה העירונית – כולל זו המגיעה ממתחם הבית הלבן ומגבעת הקפיטול – והופכת אותה לביו־גז ולדשן. הדשן נמכר כמוצר בשם "בלום". לדברי זלדוביץ', "בלום" נראה ומריח כמו אדמה והוא בטוח לשימוש.

"אני חושבת שהשיטה שלהם באמת מבריקה", היא אומרת. "מבחינתי, זה הדבר הדומה ביותר למה שסבא שלי נהג לעשות, רק בקנה מידה גדול".