בימים אלו עליסה של לואיס קרול לא תצטרך מראה מיוחדת כדי להיכנס למציאות הפוכה. מספיק לה להתחבר לכמה ערוצי טלוויזיה מתוצרת רוסיה הפדרלית. ולא, כדי לעשות זאת היא לא תצטרך לטוס למוסקבה. מספיק שתשב בסלון דירה מרוהטת בבת ים ותתחבר לערוץ 1 של רוסיה, המשודר בחבילת חברת יס או הוט הישראליות.

כדי להיכנס למציאות הפוכה היום מספיק להתחבר לכמה ערוצי טלוויזיה מתוצרת רוסיה הפדרלית. לא צריך אפילו לטוס למוסקבה, מספיק לשבת בסלון בבת ים ולתחבר לערוץ 1 של רוסיה, המשודר בחבילת יס או הוט

איך זה? כי בישראל, בניגוד לכל העולם הנאור, ערוצי הפרופגנדה הרוסית לא נמחקו מלוח השידורים, ומדינת ישראל, מתברר, שומרת בכל כוחה על חופש הביטוי, אפילו אם מדובר בפרופגנדה פשיסטית, כך לפי שר התקשורת המכהן בממשלת ה"שינוי" – יועז הנדל.

רוסיה הפדרלית כבר כמעט עשור היא מפיצת הפייק ניוז הכי גדולה בעולם. ממש חלוצה בתחום. החל מפברוק בוטים ברשתות חברתיות, דרך הפעלת הבוטים הנ"ל בבחירות בארה"ב, במשאל עם בבריטניה על ההתנתקות מהאיחוד האירופי, וגם בדיוני התנועה האנטי-חיסונית בזמן מגפת קורונה.

אך כל זה לא קורה רק ברשתות החברתיות. גם התקשורת הממוסדת, המודפסת והמשודרת, היא עמוד השדרה של השליטה באזרחי המדינה. מספיקות כמה שעות של צפייה בערוצים שלה כדי להבין איך הצליח פוטין, באמצעות פירמידת השליטה שלו, להעביר על דעתם עשרות מיליוני אזרחים רוסים – בעיקר אלה שמתקשים בחשיבה עצמאית וביקורתית של החומרים המשודרים.

גם התקשורת הממוסדת, המודפסת והמשודרת היא עמוד השדרה של השליטה במדינה. מספיקות כמה שעות צפייה כדי להבין איך הצליח פוטין, עם פירמידת השליטה שלו, להעביר על דעתם עשרות מיליונים

פוטין אינו מנהיג טוטליטרי ראשון שהשתלט על המציאות ויוצר אותה בעזרת התקשורת הכנועה המגוייסת. על חשיבות ה"מילה המודפסת" יכול היה פוטין ללמוד כבר מוולדימיר לנין, שהדגיש עוד בטרם המהפכה את חשיבותה של העיתונות.

לא רק התקשורת שמשדרת את הפרופגנדה ומשכתבת את המציאות לפי דרישת השלטון – אלא גם יצירת חדשות פיקטיביות היא חלק מארגז הכלים של הקרמלין בעת הזאת. בדיוק כמו הצתת הרייכסטאג בהוראתו של היטלר בשנות ה-30 בגרמניה.

למי שעקב אחרי ההיסטורית הדמים של פוטין זכורים היטב פיצוצים בבתי מגורים בערים מרכזיות ברוסיה ערב מלחמת צ'צ'ניה, רצח המוני של תלמידי בית הספר בבסלאן ועוד.

ולא רק ברוסיה עצמה פועלים סוכני הכאוס של פוטין, אלא גם  באירופה: החל מהפניית זרם הפליטים מסוריה דרך טורקיה, המהומות במשחקי כדורגל גרמניה, צרפת ואנגליה, מחאות המעילים הצהובים בצרפת ועד מעשה הטרור במרתון בוסטון ע"י צ'צ'ני גולה – כל אלה הם מעשי ידיה הארוכות של מודיעין ההתקפי הרוסי.

לא רק התקשורת שמשדרת את הפרופגנדה ומשכתבת את המציאות לפי דרישת השלטון – אלא גם יצירת חדשות פיקטיביות היא חלק מארגז הכלים של הקרמלין בעת הזאת

שלטונו של פוטין נוהג לחסל פיזית את מתנגדיו. למשל, רצח מתנגד המשטר אלכסנדר ליטוויננקו, שחוסל בהרעלה בחומר הרדיואקטיבי פולוניום 210 בלונדון, נסיון הרצח בהרעלה של סוכני הקג"ב לשעבר סרגיי ובתו יוליה סקריפל, עיתונאים, דרך האוליגרכים – דוגמת בוריס ברזובסקי שביקר את פוטין ונמצא מת בתלייה באחוזתו), ועד פוליטיקאים – דוגמת בוריס נמצוב שהיה ממבקריו החריפים של פוטין ונרצח ביריות במרכז מוסקבה.

המקרה הכי מפורסם וידוע במערב, ששרד שני ניסיונות רצח בהרעלה וכליאה בכלא עם מקסימום אבטחה ללא משפט צדק, הוא בכיר המתנגדים לשלטונו של פוטין – אלכסיי נבלני.

אפילו דוגמאות אלה מספיקות לעניות דעתי כדי להכריז על רוסיה כמדינת טרור ולא רק טרור שהיא מטילה על המדינות העולם אלא בגלל ובעיקר על הטרור שהיא מטילה על אזרחיה שלה.

אפילו דוגמאות אלה מספיקות לעניות דעתי כדי להכריז על רוסיה כמדינת טרור ולא רק טרור שהיא מטילה על המדינות העולם אלא בגלל ובעיקר על הטרור שהיא מטילה על אזרחיה שלה

אבל מלחמת פוטין באוקראינה סיפקה גם הצצה נדירה לסדרת תרמיות ובדיות תקשורתיות שרוסיה מנהלת בעיקר נגד אזרחיה שלה, כדי להסתיר את דבר המלחמה העקובה מדם שהם מנהלים באוקראינה ולהפגין את תחושת העליונות והפטריוטיות של העם הרוסי.

כדי לספק צידוק לנחיצות ה"מבצע המיוחד" של הנסיון לכבוש את אוקראינה, שחייב שליחת חיילים רוסים לאוקראינה, השתמש פוטין בנימוק ה"דה-נאציפיקציה" שם. וכדי לבצע דה-נאציפיקציה, נדרשים נאצים שצריך לבער. לשם כך הומצאה, למשל, ערכת ניאו-נאצי שזמם, לכאורה, לרצוח אחד מאנשי התקשורת הפוטיניסטית.

אני יודע שזה מאתמול אבל זה באמת סיפור מדהים בעיניי שמעיד על כמה יש הערכת יתר לשירותי הביטחון הרוסיים. רוסיה פרסמה שסיכלה "התנקשות" במגיש טלויזיה בובתי של פוטין; מארגני ההצגה התבקשו להציג דגל נאצי ועוד הוכחות, כנראה שלושה כרטיסי סים.
הם קנו שלושה משחקים של סים סיטי. pic.twitter.com/UjNBCRvMqt

— נדב איל Nadav Eyal (@Nadav_Eyal) April 26, 2022

אבל איך מתיישב נשיא יהודי כמו וולודימיר זלנסקי במערך ההיטלראי הזה? או, בשביל זה הורחבה ההגדרה של פוטין לרוע שיש לשרש מאוקראינה, והוא קרא לצבא האוקראיני לבצע הפיכה שלטונית ולהוריד מהשלטון בקייב את ממשלת ה"טרוריסטים" ואת "הכנופייה של ניאו נאצים ומכורים לסמים". 

שר החוץ של רוסיה, לברוב, שהתבקש להגיב בראיון על טענות זלנסקי כי רוסיה מתכננת להשתמש בנשק לא קונוונציונלי, טען שזלנסקי אומר כל מיני דברים, תלוי במה ששתה או עישן לפני. 

אבל המלחמה סיפקה גם הצצה נדירה לסדרת בדיות תקשורתיות שרוסיה מפנה בעיקר נגד אזרחיה שלה, כדי להסתיר את דבר המלחמה העקובה מדם ולהפגנת תחושת העליונות הפטריוטית של העם הרוסי

הבעיה היא שזלנסקי נחשף עד כה כמעט יום יום בתקשורת העולמית, מצטלם לרשתות החברתיות ויוזם פניות פומביות לפרלמנטים וקונגרסים ברחבי העולם, ובהופעותיו אפשר להתרשם דווקא מצלילותו ומחדות המחשבה שבה הוא מוביל את מלחמת ההגנה הצבאית והתודעתית באוקראינה.

וכשאין בילבולים, מעידות בלשון, גימגומים או אלמנטים אחרים בתיפקודו ובנאומיו של זלנסקי שאפשר להטפל אליהם, להלעיג או להוציא מהקשרם, אפשר תמיד להמציא שבמקביל לכל אלה, מחוץ לפריים של כל שיחות הזום שלו, הוא מסניף כמויות מסחריות של קוק שיכולות לשתק פיל.

Pro-Russian accounts are currently sharing a video (left) that has a big ol' pile of cocaine digitally added to smear Zelensky. The original video (right), sans cocaine, can be found here https://t.co/cChEsa7Sbj pic.twitter.com/JAfGsiEIDj

— Eliot Higgins (@EliotHiggins) April 23, 2022

בניגוד לזלנסקי, שלמרבה ההפתעה לא ברח מאוקראינה ברגע שניתנה לו ההזדמנות ולא פינה את מקומו למממשלת בובות פוטינית, אלא דווקא מופיע בהתרסה במקומות פומביים החשופים להפגזות, גם כשהיו איומים ממשיים וקריטיים על חייו – פוטין עצמו לא ממש נראה בציבור. על פי שמועות הוא מסתתר בבונקר, וכשהוא נפגש עם אנשי ממשלו הוא יושב במרחק מטרים מהם.

מכיוון שכך, וכדי להפגין נוכחות ציבורית, פוטין ביים השבוע הופעה פומבית בטקס המיסה של חג הפסחא בכנסיית הפטריארך הרוסית האורתודוקסית במוסקבה.

אבל כדי לא להופיע שם בזמן אמיתי ולסכן את עצמו בפועל, הוא הצטלם לפני הטקס, והודבק בצורה מרושלת לטקס עצמו, כאילו באמת נוכח בו, והתוצאה הסופית המזויפת שודרה בערוץ 1 של הטלוויזיה הרוסית הפדרלית. חדי העין כבר איתרו את הכשלים בעבודת הפוטושופ החובבנית, אבל את האפקט הציבורי הרצוי הוא כבר השיג.

Someone captured Putin on video during the pre-recording of him in an emptied church protected by his body guards. This footage was then broadcast as "live" on Russian state propaganda TV, sprinkled into the actual footage of Easter services. pic.twitter.com/qROmcyhBYk

— Igor Sushko (@igorsushko) April 24, 2022

כמו בעבר, כך גם כעת, מתנגדי השלטון ומתנגדי המלחמה הוכרזו ברוסיה כ"סוכנים זרים". כלי תקשורת העצמאים המעטים – נסגרו כולם. המפגינים והעיתונאים שמביעים את דעתם הביקורתית – נעצרים ונשלחים לתקופות מאסר דרקוניות – כל זה כדי את קולם לא ישמע.

מרוב ייאוש וחוסר תקווה מאות, אם לא אלפים, של אנשי רוח עזבו את רוסיה בחודשיים האחרונים למערב וממשיכים להילחם משם בשלטון הנפשע.

רומן ברונפמן הוא איש ציבור וח"כ לשעבר, מחבר הספר (עם לילי גלילי) על העליה מברה"מ "המיליון ששינה את המזרח התיכון", הוצאת מטר, 2012, הוא מומחה לברה"מ ומזרח אירופה, חובב קריאה, כתיבה, ואיסוף: קרמיקה ישראלית ועתיקות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו. בחשיפת הפרשה שמור מקום של כבוד לצילומים של ענת סרגוסטי ושל אלכס ליבק, שסתרו בבירור את הפרסומים הקודמים אשר לפיהם כל המחבלים נהרגו במבצע ההשתלטות.

לפני 38 שנים פרצה בישראל סערה ציבורית, לאחר שהתגלה כי שניים מהמחבלים שחטפו את אוטובוס קו 300 ונלכדו במבצע ההשתלטות הצבאי עליו, נרצחו זמן קצר לאחר מכן בידי אנשי השב״כ שלידיהם נמסרו

והנה השבוע שוב התחוללה סערה סביב צילום של מחבל שנלכד חי. המון זועם לא ידע את נפשו לנוכח תמונה שבה נראה אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע הרצחני באלעד במוצאי יום העצמאות, "נהנה" מסיגריה שניתנה לו על ידי אחד מאנשי כוחות הביטחון שעצרו אותו. לדידם של המגיבים, אותו רוצח מתועב לא ראוי לשום יחס אנושי. מבחינתם, לאחר שמסירים מהתגובות את דוק הריסון התרבותי שאולי עוד נותר שם, היה עליו לפגוש גורל דומה לזה שפגשו מחבלי קו 300.

מחבל שרצח 2 אנשים עם גרזן בראש רק לפני כמה ימים.
נתפס ובמקום לתת לו כדור בראש מציעים לו סיגריה
עד מתי pic.twitter.com/gufSoJ06Ta

— Yoad Turjeman (@yoad_turjema) May 8, 2022

בתגובה לסערה, התפרסם כי הסיגריה ניתנה למחבל העצור כחלק מטקטיקה של שוביו. עצם פרסום ההסבר מצער משום שיש בו מן הכניעה בפני תאוות הנקם של האספסוף.

אך גם היה בכך כדי לסייע לחלקם "לעכל" את הסיגריה, הרי שלא היא ולא הסיבה המעשית לנתינתה הם העניין פה. קשה להאמין שיש אדם שבאמת מפריע לו שרוצח כפות קיבל סיגריה מלוכדיו. בנקל ניתן לדמיין תסריט דומה, שבו סוהר מצית סיגריה לאסיר הנמצא תחת השגחתו. מה שבאמת הוציא את ההמון צמא הדם מכליו זו עצם האפשרות שמישהו העז להתייחס אל המחבל העצור כאל בן אדם.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד.

עבור אותו המון תאב נקם, השמירה על יחס הומני כלפי אויב היא חולשה נוראית המגלמת בתוכה איום קיומי של ממש. מסיבה זו, כל מי שמבקש להבין את המניעים של מעשי טרור, נפשעים ככל שיהיו, מוקע כבוגד

בהקשר זה, מעניין לעשות את החיבור לנסיבות אחרות שבהן קנאים לאומניים מתקשים לשאת כל דבר המעלה באפם ניחוח של חולשה, כדוגמת הקריאה להתחשב בציבור פוסט טראומטי בערב יום העצמאות או הענקת הבמה בטקס המרכזי לבני אדם שהגורל הכה בהם.

חשבתי ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי לרעה. אבל הנה: מסתבר ששילוב אנשים עם מוגבלויות בטקס ממלכתי זה גם לא בסדר ("הדגשת המסכנות כערך"). באמת אין לתאר pic.twitter.com/J0WdRg0SZA

— Barak Ravid (@BarakRavid) May 5, 2022

אם לחזור לפרשת קו 300, נכון אמנם שבשנת 1984 לא היו רשתות חברתיות. אם היו, ניתן להניח כי גם אז לא היינו שומעים קריאות צער רמות מדי על גורל המחבלים. אבל אז לפחות היה בקרב הציבור משקל רב יותר לאנשים שהבינו שגם כאשר הדם רותח – ואולי במיוחד אז – אסור בשום פנים ואופן להיכנע ליצרינו החייתיים ביותר.

מעבר לזעם על פרשת הטיוח בשעתו, מספיק אנשים הבינו כי ברגע שאנחנו מאפשרים לתאוות הנקם להוביל אותנו, אנחנו מוותרים על מוסריותנו והופכים לכל מה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. ולכן בפער הזה שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותה המוסרית של החברה בישראל.

בפרשת קו 300 מספיק אנשים הבינו כי לאפשר לתאוות הנקם להוביל – זה ויתור על מוסריותנו והפיכה למה שאנחנו מאשימים בו את אויבינו. לכן בפער שבין התגובות לתמונות אז והיום מגולם תהליך התפרקותנו המוסרית

עכשיו יטענו מי שיטענו כי מול אויב אכזר אסור לגלות מוסריות. לשם כך, יתעטפו בתירוצים מוסריים עצלים מהסוג של "מי שמרחם על אכזרים סופו שיתאכזר לרחמנים". אך מה שהם אינם מבינים הוא, שהמטרה הסופית של טרור אינה להרוג או לפצוע; זהו רק האמצעי.

המטרה היא לעורר פחד וחוסר ודאות, שבתורם גורמים לחברות דמוקרטיות לפעול בצורות המנוגדות לערכים ולאידיאלים שבבסיסן – עד להתפרקותן. לכן מי שמזדעק לנוכח יחס אנושי כלפי בני אדם שביצעו מעשים נוראיים, משחק לידי הטרור ומעניק לו את ניצחונו על מגש של כסף.

יואב גרובייס הוא פסיכולוג קליני. בעל תואר שלישי מאוניברסיטת בר-אילן. מרצה בתכנית לפסיכולוגיה קלינית במרכז האקדמי רופין. כותב על פוליטיקה וחברה. חי, נושם ומתגורר בתל אביב.

כמה מחשבות על מותה הטרגי של העיתונאית האיקונית של אל-ג'זירה, שירין אבו עאקלה, עת שסיקרה את פעולת צה"ל בג'נין בגדה המערבית.

האומץ של עיתונאים שמסקרים אזורי מלחמה מדהים. למה הם עושים את זה? זה רלוונטי במיוחד היום באוקראינה, בבירור. ובקביעות עצובה זה עולה שוב ושוב. מסכן פרנסיס פוקויאמה! ההיסטוריה ממש לא הסתיימה, והיא לובשת צורה של עוונות נוראיים ואכזריות אנושית, לצד קידמה.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מונעים מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים. אם מישהו ירה בה בטעות אז שוב סביר יותר שזה הפלסטינים. ברור שהרשות הפלסטינית מניחה שישראל תואשם גם אם לא בצדק ומנסה לחלוב את העניין.

שירין הייתה אייקון. התקשורת הערבית הייתה חסרת כמעט כל ערך עתונאי עד שאל ג'זירה הופיעה לפני כרבע מאה (כן, קטאר היא דיקטטורה). שירין הייתה הפנים של אל-ג'זירה בישראל, אייקון עיתונאי ופמיניסטי. מותה הוא טרגדיה אמיתית.

הפלסטינים מגוחכים בכך שהם מנעו מישראל חקירה משותפת על מותה של העיתונאית. בושה לכל עיתונאי שמתעלם מזה. אם מישהו ירה בשירין בכוונה, סביר יותר שזה המחבלים הפלסטינים

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא; מי יודע?) אבל מסגור הסיפור בצורה אנטי-ישראלית הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שהיא שולטת בה עבור קבוצה אתנית אחת בלבד (יהודים) כאשר שכניהם (פלסטינים) חיים בתנאים פחותים ולא דמוקרטיים. אם כך תנהג, אך תתפלא שתוצג כקלגס. יש להסתכל במראה – לא לירות בשליח.

תירוציה של ישראל כמעט סבירים בעניין הכיבוש הצבאי. על ההתנחלויות אף אחד לא רוצה לשמוע. טמטום ברמה הזו מעלה את הביטוי הקלאסי באנגלית: You’re on your own.

אם אי פעם ישראל תתעורר ושוב תבחר בממשלה שמציעה לפלסטינים חלוקה (כמו בשנים 2000-1 ו-2008), אז התמונה תשתנה. שוב ייזכרו בכך שהפלסטינים מנהלים משא ומתן קשוח מדי. נראה שהם לא רוצים חלוקה כי הם מעדיפים מלחמת אזרחים שבה הם מקווים לנצח מבחינה דמוגרפית.

ייתכן שישראל צודקת במקרה הספציפי הזה (או שלא) אבל מסגור אנטי-ישראלי הוא בלתי נמנע ומתחבר למעשיה של ישראל. אף מדינה דמוקרטית אחרת לא בונה ערים בטריטוריה שבשליטתה לקבוצה אתנית אחת

ובהלוויה, שתיזכר בשל השתוללות מבישה של שוטרים, ישראל שוב ירתה לעצמה ברגל. נניח שיש אמת בתירוצים (שלא הוצגו באופן משכנע)  כאילו פעילים רדיקליים השטלתו על האירוע, חטפו את הארון, השד יודע מה. זה לא מה שעולה מהמראות בוידאו. מה חשבו שוטרים שהיכו באלות את נושאי הארון? איפה המפקדים בשטח? היכן הרגישות? איך מישהו לא מבין שקריאות, דגלים וססמאות לא ייתפסו כמצדיקים סוג זה של אלימות? יותר מכל דבר, מדהים כאן הטמטום.

משקיפים זרים, עיתונאים מכל הסוגים: אל תהיו תמימים. ואשר לשחקנים על המגרש: נסו למזער את הנזק ולהוריד את הלהבות.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan