אם רק לא היה נהרג,

הוא היה עשוי להיות יזם הייטק מצליח ולפתח משהו מבריק; הוא היה עשוי לעמוד בראש מפלגה פוליטית או עמותה גדולה; הוא היה עשוי להקים חברת הפקה מוזיקלית; הוא היה עשוי לפתח תכניות לימוד ייחודיות ולשנות את כל צורת הלמידה שלנו; הוא היה עשוי להיות עיתונאי, משורר, פילוסוף או עו"ד לוחם למען חלשים; הוא היה עשוי להקים פרויקט לקידום נוער בסיכון, נזקקים, נכים, או חולים; הוא היה עשוי להיות כל כך הרבה דברים, וכל זה אבד לעד כי הוא נהרג.

אם רק לא היה נהרג, הוא היה עשוי להיות יזם הייטק מצליח ולפתח משהו מבריק; הוא היה עשוי להיות עיתונאי, משורר, פילוסוף או עו"ד לוחם למען חלשים; הוא היה עשוי להיות כל כך הרבה דברים, וכל זה אבד לעד כי הוא נהרג

היה לי אח מיוחד במינו, כל כך מיוחד, שלכל מי שהכיר אותו ברור שמותו הוא הפסד שלנו, של כולנו. כל שנה ביום הזיכרון, אנחנו, כל מי שהכירו אותו, מנסים לנחש מה הוא היה עשוי להיות. לכולם ברור שהוא היה עושה משהו משמעותי לחיינו, לחברה שלנו, למדינה שלנו ואולי אף לעולם כולו.

זיו לוין ז"ל, או כפי שכולם קראו לו – זיוי, נולד בקיבוץ אפיקים. הוא חי כאילו אצה לו הדרך להספיק כמה שיותר, כל מה שאפשר, כי הזמן קצר. ביום הולדתו ה-20, בסיומו של מבצע ליטני, הוא נהרג "מאש כוחותינו" – בתאונת דרכים קשה של התהפכות נגמ"ש ביציאה מלבנון.

זיו לוין ז"ל בילדותו (צילום: באדיבות המשפחה)

זיוי תמיד קפץ על שלבים, בגיל חצי שנה עמד, מבלי לדעת לשבת, בגיל הרך לימד עצמו לקרוא לבד ובגיל 5 כבר קרא חופשי. בבית ספר היה משועמם. המחנכת, שהבינה שיש פה משהו מיוחד, אפשרה לו לשכב בקצה הכיתה על מזרון ולקרוא ספרים בזמן שכולם לומדים.

בגיל 11 סיים לקרוא את לקרוא את כל ספריית הילדים והיה צריך לקבל אישור מיוחד מהספרנית להתחיל לקרוא ספרים בספריית המבוגרים, שגם אותה סיים לקרוא עד גיל 18.

הוא היה בין המחוננים הראשונים המאובחנים בארץ, האבחון העלה ציון IQ 147 והוא נשלח ללמוד מחשבים בטכניון. מגיל 12 ועד גיל 16 הוא נסע לבד באוטובוסים מהקיבוץ ליד הכנרת לחיפה לטכניון. השנה היא 1970 המחשב עדיין בגודל של חדר שלם. בתיכון למד 5 יחידות מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, אבל הצטיין גם במקצועות ההומניים, כתב שירים וסיפורים. המורים היו מאושרים.

זיוי תמיד קפץ על שלבים, בגיל חצי שנה עמד, מבלי לדעת לשבת, בגיל הרך לימד עצמו לקרוא ובגיל 5 קרא חופשי. בביה"ס השתעמם. המחנכת, שהבינה שיש פה משהו מיוחד, אפשרה לו לשכב בקצה הכיתה ולקרוא

הוא התווכח עם כולם על כל דבר, עם בני גילו כמובן, אבל לא רק איתם. מגיל צעיר היה יושב לוויכוחים ושיחות פילוסופיות ואידיאולוגיות עמוקות עם החברים הזקנים של הקיבוץ. הוא שוחח איתם בגובה העיניים, הוא לא הכיר בפערי הגילאים בינו לבין המבוגרים. והם חיכו בשמחה לשיחות, לשאלות, להשגות ולתובנות שלו.

הוא ניגן בחצוצרה וגם בטרומבון; למד מחול מודרני אצל הדה אורן (הבן יחיד בין כל הבנות); רקד ונע בחוש קצב בלתי רגיל; היות שהיה שחקן בנשמה הוא השתתף בהצגות ובמספר סרטי ביכורים; בגיל 14 הוא הרכיב לבדו קיט של פטיפון כי לא היה כסף לקנות ולקח תקליטים בהשאלה מכל מי שנתן. העיקר שמוזיקה תהיה מוזיקה.

כל הזמן היה צריך לפעול, לעשות, ליצור, לבנות, הזמן השקט היחיד היה כשקרא ספרים. הוא לקח סיכונים, עלה או קפץ ממקומות גבוהים ו"פתח את הראש" מספר פעמים. בגיל 13 היה חייב לבדוק ממה מורכב חומר נפץ, אז בחצות הלילה בבית הילדים הוא ניסה לפרק נפץ של קליע בעזרת פטיש.

כמובן שהקליע התפוצץ לו בידיים. הוא עטף את היד המדממת, מלאת הרסיסים במגבת והלך לשומרת לילה לבקש שתקרא לאמבולנס ובינתיים ישב ואכל צ'יפס. הוא אפילו לא חשב שצריך להודיע להורים. באירוע הזה הוא איבד פרק באצבע המורה, וכשהיה צריך לירות ברובה היא הייתה חסרה.

זיו לוין ז"ל בילדותו

הוא אירגן את בני גילו לפעולות יזומות, החליט להקים מועדון לריקודים לבני הנוער בקיבוץ. ואז החליט שלא סביר שרק הצעירים ירקדו, ואירגן מסיבות ריקודים לכל בני הקיבוץ המבוגרים. לשם כך בנה לבד מערכת הגברה, פנס תאורה מסתובב כמו במועדונים, עוד פטיפון מורכב ושלל תקליטים. אחת לחודש בערבי שישי היו חברי המשק מתכנסים למסיבת הריקודים שלו. מערכות ההגברה שהקים שימשו שנים אחר כך את החברים, אבל מסיבות הריקודים לא שוחזרו.

כל הזמן היה צריך לפעול, ליצור, לבנות. הזמן השקט היחיד היה כשקרא ספרים. הוא לקח סיכונים, עלה או קפץ ממקומות גבוהים ו"פתח את הראש" כמה פעמים. בגיל 13 החליט לבדוק ממה מורכב חומר נפץ

הוא אירגן ערבי שירה לחבריו ואסף כאלו מכל הארץ כדי לשיר משירי ארץ ישראל הישנה והטובה, כך, אמר, יאחד צעירים ובני נוער מכל רחבי הארץ שפגש אותם בשלב כזה או אחר ורצה שיכירו זה את זה.

הוא הקים מחדש את קבוצת הכדור מים של קיבוץ אפיקים, מה שהיום מוכר כ"אריות העמק", כי אם לקיבוץ יש בריכה אז בני הנוער צריכים לעסוק בספורט מים. הוא הצליח לשכנע את בני גילו להצטרף לקבוצה והיה לקפטן שלה בעודה עולה ופורחת. כל שנה מתקיים לזכרו ולזכר עוד שלושה בני קיבוץ שנהרגו בצבא, טורניר כדור-מים המשלב גם נציגים מחיילות צה"ל.

בגיל 18 נבחר לתפקיד רשמי, "מזכיר" בני הנוער בקיבוץ, והוביל אותם לעשייה ולתרומה לכלל. לאחר סיום הלימודים הוא הלך לשנת שרות בנוער העובד והלומד, כי צריך לתרום לבני הנוער בארץ ויש לו הרבה ניסיון. חצי שנה בקן נווה שאנן בחיפה וחצי שנה בקן כפר סבא. שתי הקבוצות זוכרות אותו עד היום כמדריך דומיננטי ומשמעותי שהשפיע עליהם מאוד.

הוא נלחם בנחישות למען כל דבר שהאמין בו, בוויכוחיו העקשניים התיש את המורים, התיש את ההורים, התיש את חבריו, אבל כשהשיג את שלו (ובדרך כלל השיג) כולם הבינו שהוא צדק וזה בדיוק מה שהיה צריך לעשות. זה אף פעם לא היה למען עצמו, זה תמיד היה למען הכלל, למען הזולת או למען החלש.

הוא היה פציפיסט. הוא האמין שצריך להגיע עם הפלסטינים להסכמי שלום, אבל הוא התגייס לצבא כי בינתיים צריך לשמור על המדינה, והוא כמו כולם צריך לתרום. הוא שירת בגדוד 50 של בני הקיבוצים. הוא היה עדיין טירון כשהם נשלחו ללבנון, מה חשב לו מוטה גור הרמטכ"ל דאז כששלח טירונים לשדה הקרב?

הוא היה פציפיסט. האמין שצריך להגיע עם הפלסטינים להסכמי שלום, אבל התגייס לצבא כי בינתיים צריך לשמור על המדינה. הוא שירת בגדוד 50 של בני הקיבוצים והיה עדיין טירון כשהם נשלחו ללבנון

וכל זה רק קצת מתוך מה שהספיק הנער המוכשר והייחודי הזה לעשות ב-20 שנות חייו, הוא השאיר רושם חזק על כל מי שפגש בו, הוא היה עדיין יכול לתרום כל כך הרבה, לקהילה, לחברה, לעולם, אם רק לא היה נהרג.

ד"ר אורית יעל (Orit Yaal) חוקרת היסטוריה חברתית ומגדרית. היא משתמשת בתקשורת ההמונים של התקופה כמקור להבנת החברות הנחקרות. להנאתה לומדת כל החיים, לפרנסתה מרצה במכללה אקדמית כנרת, לשלמות נפשה מרצה אקטיביסטית במסגרות אזרחיות (פורום מיכל סלה, מכינות קד"צ), פובליציסטית בעיתונות החופשית ונואמת בכיכרות. בחייה הפרטיים קיבוצניקית, פמיניסטית נשואה ואם לארבעה. מאמינה בשוויון חברתי, כלכלי ופוליטי, כי רוב בני האדם טובים צריך רק ללתת להם את הכלים להראות את הטוב הזה.