שר המשפטים גדעון סער שיגר לפני ימים אחדים סוכריה קטנה לעבר ציבור עורכי הדין. החל מפברואר 2023, הוא הודיע, תבוטל האגרה שהוטלה על הגשת בקשות במסגרת הליכים אזרחיים המתנהלים בבתי המשפט.
האגרה הזו, בסך כמה עשרות שקלים, עצבנה מאוד את ציבור עורכי הדין וגם את לשכת עורכי הדין. סער השתכנע שמאז נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין החדשות, פחת ממילא מספר בקשות הסרק שעורכי הדין מגישים, ולכן אין הצדקה להמשך הטלת האגרה.
האגרה הזו, לצד הוצאות משפט המוטלות בהליכים אזרחיים, משקפים היטב את אחד ההבדלים הבסיסיים שבין הליכים אזרחיים לפליליים: תביעות אזרחיות הן תביעות שאזרחים או תאגידים יוזמים נגד אזרחים או תאגידים אחרים, בעוד שתיקים פליליים הם תיקים שאזרחים (או תאגידים) נקלעים אליהם בעל כורחם, לאחר שהמדינה מחליטה להגיש נגדם כתב אישום.
זו גם הסיבה שבהליכים פליליים לא נהוג להטיל הוצאות, שכן העיקרון הוא שאדם הנאשם בפלילים זכאי עד אשר תוכח אשמתו, ולא צריך לשאת בשום מחיר אך בשל היותו נאשם. משהורשע, ממילא נגזר עונשו – וזה עשוי לכלול, לצד תקופת מאסר בפועל או על תנאי, גם תשלום קנס לקופת המדינה, פיצוי לנפגע העבירה או חילוט רכוש או כספים שהושגו בעבירה.
בהליכים פליליים לא נהוג להטיל הוצאות, שכן העיקרון הוא שאדם הנאשם בפלילים זכאי עד אשר תוכח אשמתו, ולא צריך לשאת בשום מחיר אך בשל היותו נאשם
ועם זאת, גם לעיקרון היסודי הזה, שלפיו לא מוטל תשלום הוצאות בהליכים פליליים – יש חריגים. זה היה נושא פסק הדין שניתן בתחילת השבוע בבית המשפט העליון, ושבו התגלעה מחלוקת בין השופטים נעם סולברג, דוד מינץ ואלכס שטיין בשאלה האם ראוי להטיל על נאשם תשלום הוצאות, ובאילו נסיבות.
סמכותו של בית משפט להטיל הוצאות בהליך פלילי קבועה בתקנות סדר הדין הפלילי, המאפשרות לבית המשפט להטיל הוצאות במקרים שבהם נדחה מועד דיון "בשל מעשה או מחדל של בעל דין".
התקנה קובעת כי ההוצאות ישולמו "לטובת הצד שכנגד" ולא לאוצר המדינה או לקופת בית המשפט. הוראות חוק אחרות מקנות לבית המשפט סמכות להטיל הוצאות משפט על נאשם שהורשע, וכן על נאשם שלא התייצב לדיון.
עניין של תזמון
בשנת 2015 הועמד כליפה כהן לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת, בעבירות כלכליות שונות, ויחד עמו הועמדה לדין גם חברה שנטען כי הוא ניהל אותה.
סנגורו של כהן הציג עמדה משתנה בשאלה האם כליפה אכן ניהל את החברה. בתחילה טען שלא, אחר כך חזר בו ואמר כי אינו מבקש לטעון שכהן לא היה אחראי על החברה, ובדיון מאוחר יותר חזר בו גם מעמדתו זו.
כתוצאה משינוי העמדה, נאלץ בית המשפט המחוזי לבטל יום הוכחות שנקבע מראש ולשלוח הביתה את העדים שהוזמנו לאותו יום. בעקבות זאת, השופט חייב את הנאשם לשלם לקופת בית המשפט סך של 30 אלף שקל, כדי לכסות על ההוצאות שנגרמו. על ההחלטה הזו ביקש כהן לערער, והסוגיה התגלגלה עד להרכב של שלושה שופטים בבית המשפט העליון.
כתוצאה משינוי העמדה, נאלץ בית המשפט המחוזי לבטל יום הוכחות שנקבע מראש ולשלוח הביתה את העדים שהוזמנו לאותו יום. בעקבות זאת, השופט חייב את הנאשם לשלם לקופת בית המשפט סך של 30 אלף שקל
השופט מינץ קבע, בדעת רוב, כי לא ניתן לערער על החלטה של בית משפט במסגרת משפט פלילי, להטיל הוצאות על נאשם, בערעור נפרד מייד לאחר הטלת ההוצאות – אלא רק כחלק מהערעור שנאשם רשאי להגיש, ככל שהורשע, בתום משפטו.
הסנגוריה הציבורית, שהצטרפה להליך זה כידידת בית המשפט בשל המשמעויות העקרוניות הגלומות בו, טענה כי יש לראות את ההחלטה בעניין הוצאות כמעין "פסק דין", מאחר שהוא סיים את המחלוקת בסוגיית ההוצאות, בנפרד מהנושא העיקרי שבו מנוהל ההליך הפלילי. אולם מינץ קבע שאין בהחלטה זו משום "סגירת דלת" בית המשפט בפני הנאשם.
תוצאת עמדתו זו של השופט מינץ, היא כי לנאשם שהוטל עליו תשלום הוצאות במהלכו של משפט פלילי, אין זכות לערער על החלטה זו. וככל שבתום משפטו הוא זוכה בדין, אין לו בכלל זכות ערעור – גם לא על ההחלטה לחייבו בהוצאות במהלך המשפט.
מינץ מסכים שמדובר בסיטואציה בעייתית, ולכן הוא נכון לקבוע כי נאשם שזוכה בדין יהיה רשאי לערער על החלטה שעניינה הטלת הוצאות עליו במהלך המשפט, אף אם אין לו זכות שבדין לערער על תוצאת המשפט. "כל מסקנה אחרת", הוא כתב, "תביא לשלילת זכות הערעור מבעל דין".
השופט שטיין, שהסכים עם התוצאה של מינץ, חידד את המסקנה הזו: לדידו, כאשר נאשם מזוכה בדין אך בהכרעת הדין המזכה אין ביטול של החלטה קודמת של בית המשפט להטיל על הנאשם הוצאות, הרי שיש לראות את הכרעת הדין כמעין החלטה סופית להטיל הוצאות, וחלק אינטגרלי מהכרעת הדין.
לפיכך, ההלכות השיפוטיות הוותיקות – שקבעו כי נאשם שנקבע לגביו שהוא "זכאי" אינו רשאי לערער – אינן חלות במצב כזה. "הלכות אלה", התפלפל שטיין, "לא התייחסו לפסק דין פלילי ששורתו התחתונה היא – זכאי בדינו, אך חייב בהוצאות".
הניתוח הזה לא היה מקובל על השופט סולברג. "לגבי דידי, אין צורך להמתין עד אשר יקום המחוקק ויעשה מעשה", כתב. לשיטתו, ניתן לפרש את הוראות החוק הנוכחיות כך שקמה לנאשם זכות להגיש ערעור על החלטה בדבר הטלת הוצאות, מיד לאחר שזו ניתנה, עוד במהלך המשפט.
לשיטתו של סולברג, ניתן לפרש את הוראות החוק הנוכחיות כך שקמה לנאשם זכות להגיש ערעור על החלטה בדבר הטלת הוצאות, מיד לאחר שזו ניתנה, עוד במהלך המשפט
הדרך הפרשנית לעשות זאת, מבחינתו של סולברג, היא לראות בהטלת ההוצאות כעניין בעל אופי אזרחי ולא פלילי, ולכן ניתן לעשות שימוש בהוראות חוק בתי המשפט, המאפשרות לבעלי דין בהליכים אזרחיים להגיש בקשות רשות ערעור על החלטות ביניים.
לדעתו של סולברג, בית המשפט המחוזי הטיל תשלום הוצאות על הנאשם לא מכוח תקנות סדר הדין הפלילי, אלא מכוח "סמכותו הטבועה" של בית המשפט, וכאשר זה המצב – אין חשיבות לשאלה האם מדובר בבית משפט אזרחי או פלילי, והזכות להגיש בקשת רשות הערעור נתונה בכל מצב.
גם התוצאה שאליה הגיע השופט סולברג מייצרת אנומליה וגורמת לכך שאילו דעתו הייתה מתקבלת, הרי שבהליכים אזרחיים לא רשאי בעל-דין לערער על החלטה של בית המשפט להטיל עליו הוצאות, ובהליכים פליליים כן.
הסוגיה הטכנית של הטלת הוצאות על נאשם בפלילים, מקבלת בסופו של יום גם משמעות מהותית. היא עשויה להרתיע נאשמים מלשנות במהלך משפטם את קו ההגנה שלהם, בעוד שהמחוקק ובתי המשפט מבקשים לשמר את הגמישות הנתונה לנאשמים לבחון את קו ההגנה שלהם במהלך משפטם, ולבחור לשנות אותו בהתאם לצורך.
אף לא אחד משופטי העליון, שנחלקו בדעותיהם, לא הצליח למצוא פתרון מניח את הדעת לבעיה. זהו אכן נושא שהמחוקק יצטרך להתמודד איתו – לאחר שובה של הכנסת לפעילות ממשית, אחרי הבחירות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו