אחרי שצפיתי בפרק הראשון של "המקור" על ניר חפץ, חטפתי גועל. ממש. פיזי. בחילה קשה. לא רק מההתנהלות הכוחנית, היהירה והמכוערת של משפחת נתניהו (עליה סופר כבר) ולא רק מאישיותו הבעייתית של חפץ (לא הייתי קונה ממנו מיקרופון משומש). חטפתי בחילה וגועל מההתנהלות הרופסת, הפחדנית והלא מקצועית של עיתונאים, ששיתפו פעולה עם הספינים והשקרים של בנימין נתניהו ושות'.
אחרי שצפיתי בפרק הראשון של "המקור" על ניר חפץ, חטפתי גועל. ממש. פיזי. לא רק מההתנהלות של משפחת נתניהו או מאישיותו הבעייתית של חפץ, אלא מההתנהלות הרופסת והלא מקצועית של עיתונאים
ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
כשנקים ועדת חקירה ממלכתית לחקר מכלול הפשעים העצומים שבוצעו ועדיין מבוצעים, חשוב שהיא תחקור גם את אלו:
כיצד פעל ארגון הפשע בראשות פושע לכאורה כדי למנוע הקמת ועדת חקירה ממלכתית זו (ובינתיים ניסה להשמיד ראיות).
עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.
לפני שבוע פורסם ריאיון שערכו טובה צימוקי ויובל קרני עם חבר הכנסת שמחה רוטמן במוסף ידיעות אחרונות. מאז כבר הספיקה המציאות להתהפך במהירות והריאיון כמעט נשכח.
עם זאת, אני מקדיש לריאיון עם רוטמן את הפוסט הזה, כדי לבחון כמה מהאמירות שהועלו בו מול העובדות בשטח. במיוחד כעת, כשהעסקה לשחרור החטופים נחתמה רק שבוע לאחר פרסום אותו ריאיון.
פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.
לעניינים "כבדים" לוקח זמן להתברר לעומק. בייחוד כך כאשר הם גם נמצאים במצב של שינוי מתמשך. בסיפורה של מדינת ישראל יש שני נושאים עם חשיבות מרכזית לעצם קיומה, כאלו שהצלחה בהם לא יכולה להיות ברורה מלכתחילה.
הראשון הוא הצלחת השתלבותה של המדינה החדשה במזרח-התיכון, בו היא ממוקמת (מעבר ובנוסף ליכולת ההישרדות הפיזית שלה במלחמות בתחילת דרכה). אי אפשר להיות "נטע זר" לנצח.
מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
נביא כבר לא אהיה, לא גורו, בטח שלא רב, ומורה רוחני ממש לא בא לי. ובכל זאת, הנה הנה הקארמה מזיינת את ביבי: מעשה ציפי ליבני שהיה לה ת'מנדט ולא הלך – הנה הנה שוב פעם סמוטריץ זה גפני באותה שינוי עורלת חרמנות נסתרת..
אחרי שנתיים פלוס מאז נחתה כאן הקורונה הבינו רבים את תפקיד התקשורת ובגידתה המתמשכת בתפקידה כ"רשות הרביעית" והפניית העורף לאזרחים.
שנתיים שבהם כולם (למעט אורלי וגיא) הפיצו שקרים ובדותות מבית היוצר של החברה שאסור להגיד את שמה ושהיווני שבראשה קיבל פרס בראשית. התקשורת עברה "נדביציה מואצת" על שם הפוץ נדב איל. האיש שלא מבין כלום בשום דבר כותב ומדבר כאילו הוא איינשטיין. דבר ממה שאמר לא התממש והשטויות נערמו בטוויטר שלו כאות קלון לדראון עולם.
והתקשורת? כולם היו בניו. דיבררו את דברי ההבל של משרד הבריאות והשקרים של "מדעת" כאילו היתה איזו אמת מוחלטת מאחורי הבדותות.
בגידת התקשורת ש"התגלתה" בזכות ניר חפץ מתרחשת כבר שנים רבות ובזכות הקורונה "זכינו" לראות את קריסת הפסאדה של כל העיתונות.