באיחור לא אופנתי סיימתי לצפות בסרט התיעודי הישראלי "משפט הבנקאים". הסרט מתאר חבורה של פעילים חברתיים המכונים "באים לבנקאים" שירדו למנהלי הבנקים אל תוך חייהם, גם אם המשמעות הייתה להגיע עד לפתח ביתם או להציק להם במרחב הציבורי. זו הייתה יכולה להיות פעולת מחאה ישירה נגד המנהל או לעיתים גם נגד בני משפחתו. הפעילים הגיעו פעם אחת עד לבית הספר של אחת מילדיה של מנכ"לית בנק לאומי דאז וכרזו במגאפון נגד אמה.

פרקטיקה זו, של לפלוש למרחב האישי, נועדה לחקות את המדיניות שהבנקים משתמשים בה ביום-יום כדי לגבות חובות אבודים מלקוחות דרך ההוצאה לפועל. אם עבור הבנק זה לגיטימי להגיע לבית החייב או אפילו להציק למי ממקורביו כדי להפעיל עליו לחץ, מבחינת המוחים אין שום סיבה שזה לא יהיה לגיטימי לנקוט באותה פרקטיקה גם מצידם נגד מנהלי הבנקים ובני משפחתם כדי להפעיל עליהם לחץ הפוך.

כמי שעקב אחרי המחאה בזמן אמת ואף היה מדי פעם בקשר עם כמה מהחברים בה – אני יכול להעיד שהסרט מתאר בצורה מופלאה ומונגשת היטב את עוצמתם של הבנקים והשליטה שיש להם בתקשורת, במערכות החוק והמשפט. בעיקר הוא מדגיש מצוין כיצד ה-D9 המערכתי מוכן בכל רגע לפעול כדי לרמוס כל אדם שרק יעז להפריע לפעילות השוטפת של הבנקים – גם אם זו אינה מוסרית.

מחאת הבנקאים נולדה בעקבות ניסיון בנק לאומי לעקל את רכוש חברתו לחיים של עו"ד ברק כהן אחרי שלא שילם חוב ששייך לו. בעקבות כך קמה קבוצת "באים לבנקאים" בהובלתו.

זו הייתה פעילות מחאה קשה, לא נעימה ולעיתים שנויה במחלוקת – אך בשום שלב חבריה לא הפעילו אלימות פיזית. המנהלים  אשר נגדם מחו לא היו בשום סיכון במהלך המחאה. ואיש מחברי המחאה לא היה בעל עבר פלילי.

פעילויות לא אלימות מסוג זה שמתבצעות נגד אזרחים או שליחי ציבור שאינם נושאים את הטייטל של מנהלי בנקים, לרוב נסגרות על ידי רשויות החוק בלא כלום. במקרים שהמשטרה ומערכות המשפט מתאמצות קצת יותר, זה יכול להסתיים במעצר והוצאת צו הרחקה. בדרך כלל כאן ייגמר הטיפול.

במקרה של מחאת "באים לבנקאים", מי שהתערב אישית במחאה היה ניצב בדימוס מני יצחקי, אז ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל. בשנת 2015 יצחקי וצמרת מחלקת החקירות נפגשו עם נציגי הבנקאים הנפגעים כדי לטפל ב"תופעת ברק כהן" – כך כינו זאת במסמכים שפורסמו בסרט. מדובר ב"כבוד" שלא מקבלים אפילו עורכי הדין של קורבנות הפשע ברמה הכי גבוהה שיש. בנוסף הוחלט על הקמת צוות חקירה מיוחד – אירוע השמור בעיקר לצורך טיפול בראשי ארגוני פשע.

מדובר ב"כבוד" שלא מקבלים אפילו עורכי הדין של קורבנות הפשע ברמה הכי גבוהה שיש. בנוסף הוחלט על הקמת צוות חקירה מיוחד – אירוע השמור בעיקר לצורך טיפול בראשי ארגוני פשע

כהן נלקח מביתו על ידי ניידת לאור יום לחקירה. כמו גם שאר חברי הקבוצה, הוא נחקר כאחרוני העבריינים. הפרקליטות התגייסה במלוא המרץ להגשת כתב אישום תחת רשימה ארוכה של אישומים וביניהם לא פחות מקשירת קשר לביצוע פשע.

ראש אגף החקירות והמודיעין במשטרת ישראל, ניצב מני יצחקי, ב-2017 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

אל החגיגה הצטרפה גם לשכת עורכי הדין, שהחליטה להעניש את כהן ולגזול ממנו את פרנסתו על ידי שלילת רישיון עריכת הדין שלו לשנה וחצי. הכול בגלל שהעז להרים פעילות מחאה נגד בנקים, שלא קשורה בכלל למקצוע עריכת הדין שלו.

בהוראת בית המשפט הוסר גם דף האינטרנט של "באים לבנקאים" מדף החיפוש בגוגל, ומאוחר יותר גם חברת פייסבוק החליטה להסיר את דף המחאה מהפלטפורמה שלה. בקיצור – מחקו את כל ערוצי ההתקשרות העיקריים של הקבוצה עם הציבור.

מי שבאמת היה מעורב בפשיעה חמורה היו דווקא ראשי הבנקים אשר נגד חלקם כהן וחבריו מחו. מדובר במנהלים שהיו אחראים לסיוע להעלמות מס של לקוחות אמריקאיים במשך כעשור. עבור חלקם לפחות הוכח שעשו זאת מתוך ידיעה ברורה שהם עוברים על החוק.

מי שבאמת היה מעורב בפשיעה חמורה היו דווקא ראשי הבנקים, שהיו אחראים לסיוע להעלמות מס של לקוחות אמריקאיים במשך כעשור. עבור חלקם לפחות הוכח שעשו זאת מתוך ידיעה ברורה שהם עוברים על החוק

מדובר בפרשה מהחמורות שידעה מדינת ישראל. את הנזק הגדול ביותר לבעלי מניות הבנק גרמו ככל הנראה ראשי בנק הפועלים ובראשם יו"ר הבנק דאז יאיר סרוסי והמנכ"ל דאז ציון קינן. השניים הכירו היטב את ברק כהן כשפגש אותם פנים אל מול פנים במהלך פעילות המחאה שלו.

המהלכים הלא חוקיים של בנק הפועלים הובילו אותו לשלם סכום שיא של כ-900 מיליון דולר קנס והוצאות משפט לרשויות האמריקאיות – כמעט פי-2 ממה ששילם בנק לאומי באותה פרשה. מן הסתם, חלק מהתשלום גולגל בעקיפין גם על הלקוחות ובעלי מניות הבנק.

למרות שעל פי הכתוב באתר משרד המשפטים האמריקאי פעילויות הסיוע להעלמות המס נמשכו בבנק עד לפחות שנת 2014, כחמש שנים אחרי ששני המנהלים נכנסו לתפקידם, ראש אגף החקירות במשטרת ישראל לא נפגש הפעם עם נציגי הקורבנות של הפרשה (בעלי המניות/פנסיות) כדי לבדוק יחד איתם כיצד להילחם ב"תופעת סרוסי וקינן".

הפרקליטות לא פתחה בבדיקה, שלא לדבר על חקירה בפרשה החמורה הזו. אפילו צוות חקירה פשוט לא הוקם. החקירה היחידה שהפרקליטות ניהלה באותה פרשה הייתה בכלל נגד בנק לאומי, וגם היא נסגרה בטענה ש"ניתן משקל מהותי לעמדת משטרת ישראל, אשר מצאה לאחר בחינת מכלול החומרים שנאספו, כי פוטנציאל מיצוי החשדות הוא נמוך ביותר".

החקירה שהפרקליטות ניהלה באותה פרשה נגד לאומי נסגרה בטענה ש"ניתן משקל מהותי לעמדת משטרת ישראל, אשר מצאה לאחר בחינת מכלול החומרים שנאספו, כי פוטנציאל מיצוי החשדות הוא נמוך ביותר"

המשפט הזה היה הגיוני אילו באמת המשטרה הייתה מועילה לזמן לחקירה ולו אדם אחד מבנק לאומי שהיה מעורב בפרשה, בדיוק כמו שזימנה מספר פעמים את חברי "באים לבנקאים" לחקירות ארוכות ומתישות בגלל מחאה חברתית.

מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן ויו"ר בנק הפועלים יאיר סרוסי ב-2012 (צילום: יוסי זליגר/פלאש90)

אז איך בכל זאת התמודדו במערכות עם פרשה כזו חמורה, שאיש לא מכחיש בה את ביצוע המעשים שהתרחשו במהלכה?

בנק הפועלים החליט להקים ועדת בדיקה "בלתי תלויה" בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנציגר. את שכרו של דנציגר שילם בנק לאומי. דנציגר לא אכזב: הוא נקט בפרקטיקה הידועה של כתיבת דוח קשוח נגד המנהלים כדי להשקיט את מצפונו, וחתם עם שורה תחתונה של כלום ושום דבר שמסתדרת במקרה היטב עם האינטרס של אלה ששילמו לו.

בנק הפועלים החליט להקים ועדת בדיקה "בלתי תלויה" בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנציגר. את שכרו של דנציגר שילם בנק לאומי. דנציגר לא אכזב

בדוח נכתב כי "יש אפשרות מסתברת שנושאי משרה שכיהנו בבנק הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם והתנהלו בצורה לא סבירה ולא כפי שהיה מצופה מהם". כמו כן הובהר שאם בכירי הבנק היו פועלים כמצופה מהם, היה ניתן למזער את הנזק שנגרם לבנק בגלל הפרשה.

בארח פלא החליט דנציגר בכל זאת לפטור את המנהלים מלשלם מחיר אישי על הכשלון שלהם בטיפול בפרשה. סרוסי וקינן לא נדרשו אפילו להחזיר חלק מהבונוסים שקיבלו בזמן כהונתם, בגובה מצטבר של כ–22 מיליון שקל כל אחד.

שופט בית המשפט העליון בדימוס יורם דנציגר ב-2012 (צילום: אורי לנץ/פלאש90)

ביום ראשון נדרשה להחלטת הוועדה גם היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה, במסגרת תביעת נגזרת נגד הבנק שהתבססה על המלצות ועדת דנציגר. אם הוועדה מומנה על ידי כספי הבנק ובעצם הגיעה למסקנה שנוחה לו, הציפייה מהיועמ"שית – שכמי שמקבלת את כספה מהציבור – הייתה שתקבל את ההחלטה הנכונה עבור הציבור.

ציפיות לחוד ומציאות לחוד.

מתברר שבהרב-מיארה אימצה את אותה פרקטיקה של דנציגר. כלומר, היא פרסמה דוח שבו היא מסבירה שוב ושוב ושוב מדוע החלטתה של ועדת דנציגר הייתה בעייתית ולמה היא מסתייגת ממנה, אבל בשורה התחתונה החליטה לפי אינטרס הבנק שלא להתנגד להחלטותיה.

היועמ"שית פרסמה דוח שבו היא מסבירה שוב ושוב ושוב מדוע החלטתה של ועדת דנציגר הייתה בעייתית ולמה היא מסתייגת ממנה, אבל בשורה התחתונה החליטה לפי אינטרס הבנק שלא להתנגד להחלטותיה

ואם נסכם בשפה המשפטית את כל זה – ניתן לומר שיש במקרה דלהלן אפשרות מסתברת שהחלטותיהם של דנציגר וברהב-מיארה היו הפוכות לגמרי אם במקום בנק הפועלים היה מופיע שמם של "באים לבנקאים", ובמקום יאיר סרוסי היה מופיע שמו של ברק כהן.