במאי 2021, ברקע מבצע "שומר החומות" בעזה, ישראל נרדפה בתקשורת וברשתות החברתיות האמריקאיות. מחאות פרצו ברחבי ארה"ב ויהודים הותקפו ברחובות ניו יורק ולוס אנג'לס.
אף על פי שזה היה סבב הלחימה הנרחב הרביעי מאז 2008, התגובה הפעם הייתה שונה, אומר דיוויד ברנשטיין, מנהיג ותיק של הקהילה היהודית האמריקאית. לישראל לא ניתן מרחב התבטאות כלשהו כשהעימות פרץ – אלא היא מייד עברה, לדבריו, דמוניזציה כמדינה דכאנית.
"העימות בעזה היה קריאת השכמה", אמר ברנשטיין בריאיון לזמן ישראל. הוא מאשים את "האידיאולוגיה החדשה" כמניע לסיקור העוין של העימות. "ידעתי שאם החברה שלנו תמשיך במסלול הזה, נצטרך להתמודד עם קיטוב מתמשך, שלילת זכויות מהקהילה היהודית ועוינות גוברת בשני הצדדים של הקשת הפוליטית".
אותה אידיאולוגיה נמצאת בבסיס המחשבה של תנועת ה"ווק" (Woke, "ערות": מודעות לצדק חברתי) הפרוגרסיבית. התגובה לעימות דרבנה אותו לכתוב ספר הפורש את השקפותיו בנושא.
הגישה הזו מחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים, תולה את חוליי החברה בחוסר האיזון העמוק ביחסי הכוחות ומעניקה סמכות מוסרית לדלי האמצעים מתוקף מעמדם בלבד
הספר, "אנטישמיות ה'ווק': איך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית פוגעת ביהודים" ("Woke Antisemitism: How a Progressive Ideology Harms Jews"), שפורסם באוקטובר, פורש את השקפתו של ברנטשיין על מה שנודע כפרדיגמת ה"ווק" ומשרטט את שורשיה האינטלקטואליים, את המניפסט הנוכחי שלה ואת האופן שבו קהילת יהודי ארה"ב צריכה להתייחס אליה לדעתו.
הספר טוען כי אידיאולוגיית ה"ווק" ממקמת את יהודי ארה"ב בצד הלא נכון של פוליטיקת הזהויות, קושרת בין ישראל לגזענות בארה"ב ומונעת דיון, זאת בזמן שארגונים יהודיים אמריקאים רבים תומכים בהשקפותיה.
כראיה לכך ברנשטיין מביא את ניסיונו בארגונים הקהילתיים היהודיים שהותקפו על ידי האידיאולוגיה; יחסה של התקשורת לישראל; אווירה עוינת כלפי הציונות בקמפוסים; פגיעה בחופש הביטוי; תוכניות ארגוניות לגיוון אנושי שמוציאות מהכלל יהודים; ארגוני שמאל שאוסרים השתתפות של יהודים ועוד.
ברנשטיין מגדיר את ה"ווק" כאידיאולוגיה בעלת שני עקרונות ליבה. הראשון הוא כי דעה קדומה ודיכוי מוטמעים במבנים ובמערכות החברתיים ואינם רק עניין של גישה אישית – והשני הוא כי רק אלה שחוו דיכוי יכולים להגדיר אותו עבור השאר.
![פעילי "בלאק לייבס מאטר" מפגינים במיניאפוליס, לאחר שהשוטרים טואו תאו, תומאס ליין וג'יי אלכסנדר קואנג, שעמדו מנגד כשחברם הביא למותו של ג'ורג' פלויד, הורשעו, 25 בפברואר 2022 (צילום: Christian Monterrosa, AP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/02/AP22056003575611-1024x640.jpg "פעילי "בלאק לייבס מאטר" מפגינים במיניאפוליס, לאחר שהשוטרים טואו תאו, תומאס ליין וג'יי אלכסנדר קואנג, שעמדו מנגד כשחברם הביא למותו של ג'ורג' פלויד, הורשעו, 25 בפברואר 2022 (צילום: Christian Monterrosa, AP)")
הגישה הזו מחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים, תולה את חוליי החברה בחוסר האיזון העמוק ביחסי הכוחות ומעניקה סמכות מוסרית לדלי האמצעים מתוקף מעמדם בלבד. "האידיאולוגיה הזאת, שגורסת שבעולם יש מדוכאים ומדכאים, באמת תפסה בהרבה מוסדות.
"הבינאריות הזאת של מדוכא לעומת מדכא מגדירה את היהודים יותר ויותר כמדכאים ואת ישראל כמדכאת – ובעיניי זה בעייתי מאוד", הוא אומר. על פי ברנשטיין, חסידי אידיאולוגיית ה"ווק" רואים את מסגרת החשיבה הזאת כהסבר הקביל היחיד לחוסר השוויון ומשתיקים נקודות מבט מנוגדות כחסרות לגיטימציה.
"אני חושב שלקהילה היהודית האמריקאית יש חלק עצום בהגנה על מה שאני מכנה ערכים מסורתיים ליברליים של חופש הביטוי ושיח פתוח", הוא אומר. "יהודים מסתדרים טוב יותר בסביבות פתוחות, ליברליות, ופחות טוב בסביבות סגורות ולא ליברליות", הוא מוסיף.
"אין משהו מהותי בחוסר ליברליות שמוליד אנטישמיות, אבל יש בזה – בהינתן ההיסטוריה היהודית – משהו בלתי נמנע". ברנשטיין גדל באוהיו, מוקף במשפחת אמו היהודית־עיראקית – משפחה שמרנית מבחינה פוליטית – ובאביו, ממוצא אשכנזי, שדגל בחירויות האזרח.
בצעירותו הוא צידד באביו ובאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות, שהגנו על זכותם של הניאו־נאצים לקיים צעדה בסקוקי, אילינוי, ב־1977, למרות האוכלוסייה הגדולה של שורדי השואה בעיר. הוא מגדיר את עצמו כליברל מבחינה אידיאולוגית, שתומך בחופש הביטוי והדיבור ובחירויות אזרחיות במסגרת שלטון החוק.
הוא עמד בראש המועצה היהודית לענייני ציבור, הוביל את פרויקט דויד – ארגון סטודנטיאלי פרו־ישראלי שכבר אינו פעיל – ושימש בתפקיד בכיר בוועד היהודי־אמריקאי. הוא פרש בשנה שעברה כדי להקים את המכון היהודי לערכים ליברליים אחרי שמאס במוסדות הזרם המרכזי.
לדבריו, מטרת המכון היא לקדם ערכים ליברליים קלאסיים ולחזק את גיוון הדעות בקהילה היהודית בד בבד עם הצבת התנגדות לאנטישמיות של השמאל הרדיקלי (הוא גם כותב בזירת הבלוגים של The Times of Israel).
בשלושת העשורים האחרונים ברנשטיין ראה כיצד אידיאולוגיית הצדק החברתי מתפתחת מתחום מחקר אקדמי מרוחק בעל שורשים פוסט־מודרניסטיים לכדי תנועה פוסט־קולוניאליסטית בינלאומית ואופנתית בקמפוסים. לדבריו, המושג "ווק" שימש בהתחלה ככינוי מזלזל בפי מבקרי התנועה.
ברנשטיין התחיל לחבר את הנקודות בין האידיאולוגיה הזאת לאנטישמיות בעקבות ועידת האו"ם נגד הגזענות בדרבן, דרום אפריקה, שהתקיימה ב־2001 והתאפיינה בביקורת חסרת רחמים כלפי ישראל
מסגרת החשיבה הזאת נמצאת כיום בלב התוכניות הארגוניות לגיוון אנושי ומהווה אידיאולוגיה שלטת בהרבה מוסדות אמריקאים מהזרם המרכזי, לרבות יהודיים. ברנשטיין התחיל לחבר את הנקודות בין האידיאולוגיה הזאת לאנטישמיות בעקבות ועידת האו"ם נגד הגזענות בדרבן, דרום אפריקה, שהתקיימה ב־2001 והתאפיינה בביקורת חסרת רחמים כלפי ישראל.
נציגי ישראל וארה"ב נטשו בטענה שההתקפות גלשו לאנטישמיות. לטענתו, במובנים רבים, אידיאולוגיית ה"ווק" היא התפתחות של הפוסט־קולוניאליזם בזירה הפנימית של ארה"ב. בספרו הוא מציין כי האידיאולוגיה קנתה לה אחיזה בארה"ב עם עלייתה של תנועת "חיי שחורים נחשבים" באמצע העשור השני של המאה הנוכחית.
חלק מהפעילים הפרוגרסיביים קישרו בין הגזענות בארה"ב לסכסוך הישראלי–פלסטיני ואימצו רטוריקה רדיקלית, כמו קריאות לפירוק המשטרה ולבניית מוסדות המדינה בארה"ב מחדש – שהוא תפס כבעייתית.
האידיאולוגיה הזאת החלה לצבור אהדה בזרם המרכזי עם הרצח המזעזע של ג'ורג' פלויד בידי שוטר במיניאפוליס, מינסוטה, ב־2020. לטענתו, גזענות היא מכת מדינה, אבל ההתמקדות הגורפת של תנועת ה"ווק" בנושא כמקור לחוליי החברה היא מסוכנת ומחטיאה את המטרה.
"אולי פעם הבעיות היו פונקציה של גזענות מערכתית, אבל לא כולן כאלה היום. יכולים להיות גורמים רבים שיסבירו למה יש פערים, אבל אם מתעקשים שיש רק גורם אחד – גזענות מערכתית" – שוללים פתרונות טובים
"אולי פעם הבעיות היו פונקציה של גזענות מערכתית, אבל לא כולן כאלה היום. יכולים להיות גורמים רבים שיסבירו למה יש פערים, אבל אם מתעקשים שיש רק גורם אחד – גזענות מערכתית – אז שוללים כמה פתרונות טובים", הוא אומר.
"אנחנו צריכים להיות כנים לגבי זה, או שלא באמת נפתור את הבעיות האלה. אני לא חושב שהליכה לקיצוניות בנושא הזה תביא את הציבור הרחב. אני חושב שתנועות השינוי הטובות ביותר במדינה הזאת הן מאוד מכלילות.
"זה לא אומר שאין בעיות אמיתיות שצריך לטפל בהן", הוא מוסיף. האידיאולוגיה גם מתיימרת לדעת את האמת המוחלטת על פערים חברתיים, ולכן תוקפת דיונים וחונקת את חופש הדיבור.
תקיפת הדו־שיח האינטלקטואלי לא תואמת את הליברליזם הקלאסי, שאין לו תיאוריית־על אך שואף לעזור למי שלא שפר עליהם גורלם בדרכים מגוונות. היא גם חותרת תחת מרכזיות הוויכוח במסורת היהודית, הוא אומר.
"אידיאולוגיית ה'ווק' רואה את עצמה לא רק כתנועה חברתית למיגור הגזענות אלא כהשקפת עולם שלמה שמחליפה את הסדר הקיים של העליונות הלבנה. לאידיאולוגיה יש היגיון פנימי משלה, אוצר מילים משלה, היסטוריה, פילוסופיה ותפיסת חוק ומוסר משלה.
"אידיאולוגיית ה'ווק' רואה את עצמה לא רק כתנועה חברתית למיגור הגזענות אלא כהשקפת עולם שלמה שמחליפה את הסדר הקיים של העליונות הלבנה"
"כמו כל הדתות, אידיאולוגיית ה'ווק' מגלמת בתוכה דוֹגמה של תוכחה כלפי כל האתגרים", הוא כותב. "אידיאולוגיית ה'ווק' מצווה על קול אחד ולפיכך כופה שתי אפשרויות: אמצו את האידיאולוגיה או שתהיו חלק מהבעיה".
בהקדמה לספר, המנהיג היהודי מסורב העלייה נתן שרנסקי משווה את אידיאולוגיית ה"ווק" בארה"ב ל"אידיאולוגיית הטוטאליזציה של ברית המועצות לשעבר, שסחפה את השמאל האמריקאי בסערה.
"אני חושש שרבים מחבריי הטובים בקהילה היהודית בארה"ב, שמכל הסיבות הנכונות רוצים להיות חלק מתנועות למען זכויות אדם וצדק חברתי של זמנם, לא מזהים את מלוא הסכנה של האידיאולוגיה הזאת", כתב שרנסקי בהקדמה.
ברנשטיין חוזה כי התנועה תמשיך להתעצם, וכותב, "דוֹגמה מולידה צורות קיצוניות יותר של דוגמה", שכן לדבריו המאמינים מנסים להתעלות זה על זה כדי להשיג יתרון חברתי. הרטוריקה המסלימה בשמאל מלבה עוד יותר את הקיצוניות בימין במעגל קסמים.
ברנשטיין לא ממעיט בערכה של האנטישמיות בימין, אבל הוא טוען שרוב היהודים האמריקאים, כמוהו, חיים בצד השמאלי של הקשת הפוליטית
ברנשטיין לא ממעיט בערכה של האנטישמיות בימין, אבל הוא טוען שרוב היהודים האמריקאים, כמוהו, חיים בצד השמאלי של הקשת הפוליטית – ולדמויות ימניות קיצוניות, כמו חברת הקונגרס הרפובליקאית מרג'ורי טיילור גרין ולאידיאולוגיה שלה אין אחיזה בקרב רוב הקהילות היהודיות בארה"ב.
השליחה המיוחדת של משרד החוץ האמריקאי למאבק באנטישמיות דבורה ליפשטדט השוותה את שנאת היהודים של הימין הרדיקלי לסופת טורנדו ואת האנטישמיות של השמאל הרדיקלי לשינוי האקלים, והכירה בכך שהסכנה האלימה מגיעה כעת בעיקר מהימין הרדיקלי.
היא ופרשנים אחרים הצביעו על כך שכל מחנה פוליטי ממהר לזהות אנטישמיות בצד השני, אבל לא בקרב שורותיו שלו. "גם אם האיום על הדמוקרטיה רציני יותר בימין מאשר בשמאל, זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להידרש לאיום הזה בשמאל.
"מישהו צריך לתקן את הבור שנפער ברחוב שלך גם אם יש התפוצצות רצינית של צינור מים ראשי בצד השני של העיר", אומר ברנשטיין.
פיטר ביינרט, פרשן יהודי פרוגרסיבי בולט, אומר כי הרבה מההבדל טמון באופן הגדרת האנטישמיות. בימין האנטישמיות נפוצה יותר ולעתים קרובות מתאפיינת בסטריאוטיפים האנטי־יהודיים המסורתיים, כמו האמונה שהיהודים מחזיקים בידיהם יותר מדי כוח. השמאל לעומת זאת לדבריו מתרכז יותר בציונות ובישראל.
"אף שאנשים בשמאל ביקורתיים יותר כלפי ישראל, הרבה פחות סביר שהם יאמינו בסטריאוטיפים שליליים על יהודים מאשר אנשים בימין"
"אף שאנשים בשמאל ביקורתיים יותר כלפי ישראל, הרבה פחות סביר שהם יאמינו בסטריאוטיפים שליליים על יהודים מאשר אנשים בימין, כך לפי המחקר שערך איתן הרש באוניברסיטת טאפטס ומחקרים נוספים", אומר ביינרט, שלדבריו מכיר את ברנשטיין אך לא קרא את ספרו.
הטיעון נגד אנטישמיות פרוגרסיבית "מבוסס על הרעיון שיש הרבה אנטישמיות בשמאל. אלא אם אתה מגדיר אנטי־ציונות כאנטישמיות – ואני לא – אתה למעשה לא מוצא הרבה אנטישמיות בשמאל, בהשוואה לכמות שאתה מוצא בימין", הוא אומר.
לדבריו, האנטישמיות קיימת בשמאל, כמו דעות קדומות אחרות שקיימות בשמאל ובכל מקום אחר, אבל באופן יחסי התופעה קטנה יותר מאשר בימין, מחוץ לאנטי־ציונות. הוא מוסיף כי כשם שהאנטי־ציונות יכולה לגלוש לאנטישמיות, כך גם הציונות יכולה להיות מלווה בסטריאוטיפים אנטי־יהודיים.
"תסתכל על דונלד טראמפ. דונלד טראמפ, שהוא ציוני בבירור, הוא גם סוחר סדרתי בסטריאוטיפים אנטישמיים. אז אתה לא יכול לשאול את השאלה 'מתי אנטי־ציונות גולשת לאנטישמיות' בלי לשאול את השאלה 'מתי ציונות גולשת לאנטישמיות'", אומר ביינרט.
הוא קורא לערוך הבחנה ברורה יותר "בין יהדות לבין מדינת ישראל": "זה בסדר להפגין מול שגרירות ישראל. זה כמובן לא בסדר להפגין מול בית כנסת, מפני שהאנשים בבית הכנסת אינם אחראים.
"הבעיה היא שלעתים קרובות הארגונים היהודיים האמריקאים בעצמם וממשלת ישראל לא עושים את ההבחנה הזאת בין יהדות כדת וכזהות אתנית – לבין ישראל כמדינה"
"אבל הבעיה היא שלעתים קרובות הארגונים היהודיים האמריקאים בעצמם וממשלת ישראל לא עושים את ההבחנה הזאת בין יהדות כדת וכזהות אתנית – לבין ישראל כמדינה", אומר ביינרט.
ברנשטיין גם טוען כי התנועה הפרוגרסיבית מהווה איום על היהודים בשל ההשקפה הבינארית, של סכום אפס, על הפערים החברתיים בין הקבוצות השונות, שמחשיבה את היהודים כלבנים ולמי שנהנים מעליונות ומפריבילגיה לבנות, למרות מעמדה של הקהילה כמיעוט בעל גוונים שונים.
קבוצות "כמעט לבנות" אחרות, כמו האמריקאים האסייתיים, נמצאות באותה סירה. התפיסה של התנועה לגבי שוויון, במקום שוויון הזדמנויות, תובעת ייצוג שווה בכל התחומים, במקום הזדמנות שווה, מה שלדבריו יפגע בקבוצות מיעוט מצליחות.
"אם מדברים על שוויון, אז כל קבוצה שנמצאת מתחת לממוצע היא בהכרח קורבן של דיכוי וכל קבוצה שנמצאת מעל הממוצע היא שותפה לדבר עבירה – אז יהודים נתפסים כשותפים לדבר עבירה", אומר ברנשטיין.
אבל יהודים, שבאופן כללי מצאו הצלחה באמריקה למרות הדיכוי ההיסטורי, מאיימים על התפיסה הזאת. "הם רואים אותנו כפריבילגים ובעלי ייצוג־יתר, אז במובן מסוים אנחנו אתגר חי לדוֹגמה עצמה – וזה ככל הנראה מעורר טינה".
לדבריו, הנוסחה של האידיאולוגיה הזאת לאפליה היא "גזענות = חוסר סובלנות + כוח", כלומר, אם יש לך כוח אתה לא יכול להיות קורבן לגזענות
לדבריו, הנוסחה של האידיאולוגיה הזאת לאפליה היא "גזענות = חוסר סובלנות + כוח", כלומר, אם יש לך כוח אתה לא יכול להיות קורבן לגזענות – ואם אין לך כוח אתה לא יכול להיות גזען.
לכן הקבוצה מתייחסת בביטול להתקפות אנטישמיות, אף שיהודים הם המטרה מספר אחת לפשעי שנאה אנטי־דתיים בארה"ב, על פי ה־FBI. דוגמה בולטת להשקפה הזאת היא הסערה שעוררה מגישת הטלוויזיה וופי גולדברג מוקדם יותר השנה כשאמרה שהשואה לא הייתה עניין של גזע, אלא שתי קבוצות של אנשים לבנים ש"נלחמו אלה באלה".
תפיסת היהודים כלבנים פריבילגים גם פוגעת בהם בתוכניות ארגוניות לגיוון, שוויון והכללה. על פי רעיון השוויון, כל הקבוצות צריכות להיות מיוצגות באופן שווה, כך שיהודי ארה"ב, שמהווים 2% מהאוכלוסייה צריכים להיות מיוצגים באותו יחס בארגון, במקצוע או באוניברסיטה.
הספר מביא לדוגמה חבר יהודי של ברנשטיין שגדל בעוני, איבד את אביו, סבל מאפליה, נאבק בדיסלקציה – ועדיין הצליח לטפס בסולם התאגידי. למרות השתתפותו בהפגנות על רצח ג'ורג' פלויד, המעסיק שלו פיטר אותו בעקבות ארגון מחדש למטרות גיוון, שוויון והכללה בחברה.
"תפיסת השוויון של ה'ווק' יכולה להאשים יהודים בדיכוי מיעוטים אחרים", הוא אומר. "אידיאולוגיית ה'ווק' טוענת שהיהודים לא רק נהנים מהשליטה הלבנה אלא הם גם שותפים לה".
ביינרט אומר כי יהודים אמריקאים רבים אכן נתפסים כלבנים, אבל זה לא שולל את האנטישמיות. "אם אתה נהנה מפריבילגיה לבנה זה לא אומר שאתה לא יכול לחוות גם אפליה. גבר לבן שהוא הומוסקסואל יכול ליהנות מפריבילגיה לבנה, אבל הוא גם יכול לסבול מאפליה בגלל היותו הומוסקסואל. שני הדברים לא סותרים זה את זה.
"אם אתה נהנה מפריבילגיה לבנה זה לא אומר שאתה לא יכול לחוות גם אפליה. גבר לבן שהוא הומוסקסואל יכול ליהנות מפריבילגיה לבנה, אבל הוא גם יכול לסבול מאפליה"
"רוב היהודים המזרח אירופאים, אם הם הולכים ברחוב ומישהו מסתכל עליהם, אולי הוא לא ידע שהם יהודים, אבל אותו אדם יראה אותם כלבנים – ולזה יש השלכות בארה"ב. אני לא חושב שלומר שרוב היהודים־האמריקאים נתפסים כלבנים זה אנטישמי", הוא אומר.
באשר לישראל, האידיאולוגיה הפרוגרסיבית רואה את הפלסטינים כקורבנות הנצחיים ואת הישראלים כמקרבנים, בלי מקום לניואנסים, אומר ברנשטיין. ההצטלביוּת הביאה את הסכסוך הישראלי–פלסטיני הביתה עבור יהודי ארה"ב, שכן פעילי שמאל רדיקלי דוחפים את הנרטיב הפלסטיני ומדירים יהודים ציונים.
הדוגמאות רבות: סטודנטיות ציוניות סולקו מקבוצות תמיכה אוניברסיטאיות לנפגעות תקיפה מינית; פעילי שמאל רדיקלי תקפו יהודים ברחובות העיר; חוקרים של האו"ם מפיצים דימויים אנטישמיים ומבצעים דמוניזציה של ישראל כמדכאת קולוניאלית; ופעילים אנטי־ישראליים שבים ומטרידים קבוצות יהודים שחוגגות את החגים או את השבת ועוד.
אף על פי כן, לדברי ברנשטיין, ארגונים יהודיים המשתייכים לזרם המרכזי אימצו את האידיאולוגיה הזאת. ליהודים אמריקאים לא אורתודוקסים – שרובם המוחץ דמוקרטים – יש קשרים ארוכים עם ארגונים פרוגרסיביים והם רוצים לחסות באוהל הפרוגרסיבי, גם אם הם לא מאמינים בכל השקפותיו.
"השמאל הפרוגרסיבי של היום רוצה לסחוט את 'ליטרת הבשר' שלו על ידי דרישה מהיהודים להזדהות כלבנים, ואז לדקלם סיסמאות נגד עליונות לבנה, להודות בשותפות שלהם בה ולוותר על יכולת הביקורת שלהם ועל האופי התרבותי שלהם, כדי שלא 'יבוטלו' או יוטרלו או יסבלו השפלות אחרות", כותב ברנשטיין.
"השמאל הפרוגרסיבי של היום רוצה לסחוט את 'ליטרת הבשר' שלו על ידי דרישה מהיהודים להזדהות כלבנים, ואז לדקלם סיסמאות נגד עליונות לבנה, להודות בשותפות שלהם בה ולוותר על יכולת הביקורת שלהם"
"יהודי הזרם המרכזי שתומכים באידיאולוגיית ה'ווק' – הגיע הזמן להכיר במציאות: הם פשוט לא כל כך בקטע שלכם". בתוך הקבוצות היהודיות, האידיאולוגיה משתיקה את הדיון בדרישתה לקונפורמיות, הוא אומר ומזכיר את המחאה הקשה שקמה נגד שני חוקרי אקדמיה שהטילו ספק בנתונים על מספר היהודים הלא לבנים בארה"ב ב־2020.
לטענתו, הקיבעון של תנועת ה"ווק" על שפה ומינוח גם מעכב את ההתקדמות בוויכוחים אינסופיים על עניינים רטוריים משניים. ברנשטיין קורא לקבוצות יהודיות "לבנות מחדש את המרכז הפוליטי" על ידי יצירת בריתות חדשות ולהכיר בכך שמדובר בתהליך כואב, בדומה ל"מעבר לעיר חדשה ומציאת קבוצה חדשה של חברים".
הוא מאמין שאותו מרכז פוליטי חדש צריך להתמקד בשימור ערכים דמוקרטיים מסורתיים ובמאבק בקיצוניות, ומזכיר ארגונים כמו קבוצת ראות הישראלית ו־Free Black Thought ("מחשבה שחורה חופשית"), שמקדמים חופש דיבור, פלורליזם וזכויות אזרח.
הוא גם קורא למתנגדיה היהודים של האידיאולוגיה להילחם בדחף לקונפורמיות, לבטא את דעתם, לכתוב מאמרי דעה ולהפסיק את התרומות לארגונים שהם לא מסכימים איתם ולומר להם מדוע.
הוא גם קורא למתנגדיה היהודים של האידיאולוגיה להילחם בדחף לקונפורמיות, לבטא את דעתם, לכתוב מאמרי דעה ולהפסיק את התרומות לארגונים
לדבריו, אג'נדת ה"ווק" פחות פופולרית מכפי שהקולות המוגברים שלה גורמים לה להיראות, כך שמספר קטן של מתנגדים יכול להטות את הכף. רק 6% מהאמריקאים – רובם צעירים ולבנים – מזדהים כשמאל פרוגרסיבי, אבל זו הקבוצה הכי פעילה פוליטית בקואליציה הדמוקרטית.
הקבוצות הגדולות יותר והמגוונות יותר מבחינה גזעית במחנה לרוב אינן מסכימות עם דרישות השמאל הרדיקלי לשינוי מבני ועם טענותיו לגזענות מערכתית – והן פתוחות יותר לפשרות, כך על פי סקר של מרכז המחקר פיו מסוף 2021.
רק 6% מהדמוקרטים האפרו־אמריקאים מזדהים עם השמאל הפרוגרסיבי. זה המגזר הפוליטי היחיד בארה"ב שבו הרוב מאמין שמידת הצלחתו של הפרט בחיים היא במידה רבה מחוץ לשליטתו.
סקר שערך המכון היהודי לערכים ליברליים של ברנשטיין ב־2022 מצא כי 78% מהמצביעים הפרוגרסיביים ו־81% מהמצביעים המאוד ליברליים מאמינים כי לאמריקאים לבנים, ובהם יהודים, יש "יתרונות לא הוגנים" שצריך להתייחס אליהם.
רוב המשיבים הפרוגרסיבים ו"המאוד ליברלים" אמרו כי הם "ביטלו" חבר או בן משפחה מסיבות פוליטיות. שאר ציבור המצביעים אמר כי הוא רואה את תרבות הביטול כבעיה
קרוב למחצית מהפרוגרסיבים אמרו כי ישראל היא "כובשת/קולוניאליסטית" ורק 16% ראו בישראל את מולדתם ההיסטורית של היהודים. רוב המשיבים הפרוגרסיבים ו"המאוד ליברלים" אמרו כי הם "ביטלו" חבר או בן משפחה מסיבות פוליטיות. שאר ציבור המצביעים אמר כי הוא רואה את תרבות הביטול כבעיה.
רפובליקאים ועצמאיים פוליטית היו אוהדים יותר כלפי ישראל, ואילו הדמוקרטים תמכו יותר בפלסטינים ב־25%–32%. בסך הכול המצביעים היו אוהדים יותר כלפי ישראל מאשר כלפי הפלסטינים בהפרש גדול, אבל המצביעים הצעירים יותר נטו יותר לעוינות כלפי ישראל, מה שמצביע על מגמה של הפחתת התמיכה במדינה היהודית.
בסקר השתתפו 1,600 מצביעים ביולי ובאוגוסט, וטווח הטעות שלו עומד על 2.5%. ברנשטיין אומר כי המצב משתפר בהיבטים מסוימים ומחמיר באחרים. אידיאולוגיית ה"ווק" השיגה התקדמות מעטה בלבד בקרב המצביעים האמריקאים.
יש גם קולות הולכים ומתרבים של התנגדות, מה שמקל על אנשים נוספים לבטא את דעתם. בו בזמן, לדבריו, האידיאולוגיה קונה לה אחיזה במוסדות רבים ומיושמת באמצעים כמו כללי גיוון, שוויון והכללה
יש גם קולות הולכים ומתרבים של התנגדות, מה שמקל על אנשים נוספים לבטא את דעתם. בו בזמן, לדבריו, האידיאולוגיה קונה לה אחיזה במוסדות רבים ומיושמת באמצעים כמו כללי גיוון, שוויון והכללה בארגונים ובתוכניות לימוד בבתי הספר.
"אנחנו נמצאים כרגע במערבולת א־ליברלית ואנחנו צריכים לחזור לאחור ולמצוא את מרכז הכובד שלנו ולבנות סביבו ציבור בוחרים", אומר ברנשטיין. "אני חושב שזה תפקיד חזק מאוד שהקהילה היהודית בארה"ב יכולה למלא בחברה האמריקאית – לעזור לעורר מחויבות למרכז אמריקאי חדש שהוא גם פלורליסטי וגם פטריוטי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוככל הנראה הווק עובד יחד עם האחים המוסלמים ושניהם מנסים להפיל את היהדות..הווק רוצה שלא יהיה דת יהודית והאחים המוסלמים פשוט רוצה לרצוח יהודים.. ממש מצא מין את מינו!! תודה רבה לבורא העולם ששומר את עמו ואת היהדות למרות שכל ההיסטוריה מנסים להשמידנו