הסערה הפוליטית בישראל הסלימה בצורה דרמטית אחרי שהנשיא יצחק הרצוג הציג את "מתווה העם" למהפכה המשפטית, מה שמשקף את היקף ועומק המשבר השורר בישראל מאז תחילת השנה.
מה שהחל כאי־הסכמה בנושא השינויים במעמד הרשות השופטת, התפתח במהרה לעימות גורף סביב הניסיונות לשינוי היסודות הדמוקרטיים הרעועים ממילא של ישראל – והפך למאבק מקיף על משמעותם העכשווית של עקרונות היסוד של המדינה.
חילוקי הדעות הללו לא ייעלמו על־ידי עריכת שינויים קוסמטיים בהפיכה המשפטית – במעבר מאסטרטגיה של "הכול ועכשיו" לשיטת "הסלמי" – וגם לא על־ידי רטוריקה מרגיעה ללא כל שינוי, תוך התעלמות מההשלכות הכלכליות, החברתיות, הביטחוניות והבינלאומיות של מדיניות ממשלת בנימין נתניהו השישית.
חובה להתייחס לשורשי המחלוקות באופן ישיר, גלויי ואמיץ. המטרה המוצהרת של החרדים, המתנחלים והגורמים הימניים המהווים את עמוד השדרה של הממשלה ה־37 היא לבצע מהפכה מבנית על־ידי השתלטות על מערכת המשפט ועל שומרי הסף.
הממשלה רוצה לרכז את העוצמה הפוליטית בידי הקואליציה תוך כדי נישול הגורמים שאינם מתיישרים עם עמדתם. כל זאת במקביל להחלת עליונות יהודית על כל השטח שבין הים לירדן
הממשלה רוצה לרכז את העוצמה הפוליטית בידי הקואליציה תוך כדי נישול הגורמים שאינם מתיישרים עם עמדתם. כל זאת במקביל להחלת עליונות יהודית על כל השטח שבין הים לירדן. התוצאה של שינויי המדיניות: שינוי משטרי גורף.
ההתנגדות למהלכים האלה, שהתרכזה בתחילה ביסודות החוקתיים, התרחבה במהרה ומקיפה כעת מנעד רחב של אנשים, קבוצות, מקצועות ומגזרים החוששים מפני ההשלכות על זכויותיהם, רווחתם והנורמות המנחות שלהם ושל מדינתם. הדינמיקה הזאת מקבלת ביטוי מזוקק במחאות הנשים.
נשים ממגוון מיקומים חברתיים, גיאוגרפיים, כלכליים, דתיים, ופוליטיים בולטות במיוחד בהפגנות נגד השינוי המשטרי. סקר שערך המכון הישראלי לדמוקרטיה בפברואר 2023 מעיד על פערים מגדריים משמעותיים בגישות להחלשת מערכת האיזונים והבלמים ולריכוז הכוח בידי הרשות המבצעת.
על פי הסקר, 45% מהנשים מתנגדות לפסקת התגברות, לעומת 34.5% מהגברים (רק 19.6% מהנשים אמרו כי יתמכו במהלך כזה, בניגוד ל־33.5% מהגברים). בדומה לכך, 65% מהנשים מתנגדות להגבלת היכולת של בית המשפט לבטל חוקים בלתי סבירים או צווים של הרשות המבצעת, בעוד שרק 23% מהנשים מסכימות עם מהלך כזה (58% מהגברים מתנגדים למהלך; 34% מסכימים).
45% מהנשים מתנגדות לפסקת התגברות, לעומת 34.5% מהגברים. בדומה לכך, 65% מהנשים מתנגדות להגבלת היכולת של בית המשפט לבטל חוקים בלתי סבירים או צווים של הרשות המבצעת
כמו כן, 63% מהנשים מאמינות כי מכלול השינויים שמקדמת הממשלה יגבירו את חוסר השוויון המגדרי (21% בלבד מהנשים העידו כי הן אינן מודאגות במיוחד). רק 53% מהגברים רואים במהפכה איום על השוויון המגדרי, ואילו 30% אינם מודאגים כלל.
ההתנגדות להפיכה בולטת ללא ספק גם בקרב אזרחיה הפלסטינים של ישראל, במרכז ובשמאל, באזור המרכז, ובקבוצות חברתיות ומקצועיות מוגדרות. אבל גם בקרב קבוצות אלו ישנה נוכחות מוגברת של נשים. איך ניתן להבין את התופעה הזאת?
חלק מהתשובה נעוץ בעובדה שרבים מהחוקים והתקנות הננקטים לשמירה על זכויות נשים בישראל הם תולדה ישירה של פסיקות בג"ץ (בין היתר, הגנה מפני אפליה על בסיס מגדרי, קידום ייצוג הולם לנשים, הבטחת שוויון בשוק העבודה, העדפה מתקנת בשירות המדינה, פתיחת תפקידים בצה"ל וכן צמצום סמכויות בתי הדין הרבניים בנושאים אזרחיים).
הסבר נוסף נובע מתפיסה שלפיה ההסכמים הקואליציוניים החדשים – שחלקם אף מעגנים אפליה מגדרית במרחבים ציבוריים ובמתן שירותים – יכולים לשנות בצורה משמעותית את מעמד הנשים ויכולת התמרון שלהן ושל קבוצות מודרות אחרות.
אין עוררין על כך שמאז הקמת המדינה סוגיות ביטחוניות, מחלוקות פנימיות (בעיקר בנושאי דת ומדינה), ושיקולים פוליטיים מידיים בלמו את החתירה לשוויון וחירות מלאים
אך אולי חשובה מכל היא ההכרה כי שחיקה שיטתית בזכויות ובערכי יסוד דמוקרטיים באה קודם כל על חשבון נשים. אין עוררין על כך שמאז הקמת המדינה סוגיות ביטחוניות, מחלוקות פנימיות (בעיקר בנושאי דת ומדינה), ושיקולים פוליטיים מידיים בלמו את החתירה לשוויון וחירות מלאים.
מלכתחילה הנפגעים העיקריים היו ועודם ערביי ישראל ונשים. מזרחים, עולים חדשים, קהילת הלהט"בק וקבוצות מוחלשות נוספות התווספו לרשימה עם השנים. כעת תומכי המרכז והשמאל נכללים גם הם בקטגוריה זו.
אף שרבים בקרב האוכלוסייה המוחלשת זכו לחופש ולשוויון במרוצת הזמן, מדובר עדיין באוכלוסיות הרגישות להשפעות השליליות של המהפכה הנוכחית ושל השיח הארסי הנלווה.
לכן נשים בולטות כל כך בתנועת המחאה. התבגרותן הפוליטית חשובה לא רק מפני שהיא משקפת את ההתעוררות של קבוצות רבות אחרות, אלא משום שמאבקן עשוי להציע אלטרנטיבה להתנגשות הבלתי נמנעת בין המחנות היריבים שמפלגים את ישראל.
ההכרזה על קווי המתאר של הממשלה החדשה הביאה להתגייסות ולהתאגדות מהירה של נשים בודדות ושל שלל ארגונים וגופים פמיניסטיים לכדי קואליציה רחבה המהווה חלק מרכזי של התנועה הפרו־דמוקרטית.
תחילה התמקדה המחאה בכמה נושאים ספציפיים: חשש מהחרפת אי־השוויון המגדרי בשוק העבודה – שהעמיק בימי הקורונה; פחד מריבוי תופעות של אלימות כלפי נשים; ריבוי מקרים של הדרת נשים במרחב הציבורי; מיעוט הייצוג הנשי בממשלה ובמוקדי קבלת החלטות; וטיפוח אווירה כללית המעודדת מיזוגיניה, גזענות והומופוביה.
האימוץ הסמלי של התלבושות האדומות מ"סיפורה של שפחה" מספק ביטוי גרפי לתחושות הללו ולקשר האינהרנטי בין מצב הנשים לבין חוסן המשטרים הדמוקרטיים
האימוץ הסמלי של התלבושות האדומות מ"סיפורה של שפחה" מספק ביטוי גרפי לתחושות הללו ולקשר האינהרנטי בין מצב הנשים לבין חוסן המשטרים הדמוקרטיים. מעמדן המידרדר של הנשים בישראל היום משקף את הנסיגה הדמוקרטית המהירה.
עם התרחבות ההפגנות והתפשטותן ברחבי המדינה (לצד גידול משמעותי ברעיונות וברטוריקה המצדיקים הדרת נשים ואף אלימות), פעילות ופעילים רבים החלו להפנים כי התופעות האלו הן תולדה של הימנעות מהתמודדות עם בעיות העומק המלוות את ישראל מאז הקמתה.
ההבנה הזאת התחזקה עם הצטרפות המילואימניקים וחלקים מהצמרת הביטחונית לקריאה להצלת הדמוקרטיה. הדרת נשים מהשיח המיליטריסטי נובע מהייצוג הדל שלהן בתפקידי פיקוד ומטה, מתפישה ביטחונית ייחודית (הכוללת גם התייחסות לביטחון אישי, משפחתי, ביתי, קהילתי, חברתי וכלכלי) ומהכרה בעובדה שלהחלטות בתחומים האלה יש השפעה דיפרנציאלית על נשים וגברים.
המצב הזה דוחק לאורך זמן את האפשרות למימוש אג'נדה חברתית באופן כללי ושל שוויון מגדרי בפרט. לראייה ניתן להצביע על העלייה המדאיגה במקרי אלימות כלפי נשים המסתיימים ברצח, את חוסר הנכונות לאכוף החלטות קודמות וליישם את התוכנית הבין־משרדית לטיפול באלימות מגדרית – ואת העיכוב של חקיקה קריטית (כדוגמת חוק האזוק אלקטרוני של עברייני מין).
הדומיננטיות של מעוזי דת משיחיים בתוספת הנצחת הדפוסים הפטריארכליים והמשך עידוד תפישות מיליטריסטיות מערערת את הבסיס המבני והערכי של עצם קיומנו
עצם שימת הדגש על נושאים ביטחוניים במובנם הצר תרם רבות להתרחבות המחנה הפרו־דמוקרטי. דגשים אלה גם עלולים לייצר היררכיה בסדרי עדיפויות ולנתק את החוטים המרכיבים את המשבר – ובכך למנוע שינויי עומק מתחייבים.
המאמץ הנוכחי להגיע לפשרה מסוימת כדרך להשיג לפחות מראית עין של יציבות לא פותר דבר. השאיפה הזאת ממעיטה בקשר המובנה שבין אוטונומיה משפטית, התקפה מתמשכת על התקשורת, הנצחת חוסר השוויון החברתי, הגבלת חירויות הפרט – והניסיונות לפגוע בזכויות היסוד לבחור ולהיבחר (ואף לשנות את מועד הבחירות).
הדומיננטיות של מעוזי דת משיחיים בתוספת הנצחת הדפוסים הפטריארכליים והמשך עידוד תפישות מיליטריסטיות מערערת את הבסיס המבני והערכי של עצם קיומנו. הכרזת העצמאות של ישראל נשענת על ארבעה ערכים מהותיים השואבים הן ממקורות יהודיים והן ממקורות אוניברסליים – ויחד מספקים למדינה חזון ערכי מוצק: חירות, שוויון, צדק ושלום.
המילה "חירות", שמוזכרת ארבע פעמים במסמך הקצר, מדגיש מחויבות לא רק להגדרה עצמית במובן המדיני אלא גם במובן האישי (שחרור משעבוד מכבלי העבר) כמו גם, כפי שניסח זאת לאחרונה בצורה רהוטה פרופסור איל חוברס, החופש של כל אחד ואחת לעצב את אופן קיומו וקיומה ולקבוע כיצד להיות נאמנים לעצמם בלי לפגוע בחירותם של אחרים.
עקרון השוויון מניח כי כל בני האדם זהים. על ישראל להבטיח שוויון לכל פרט בפסיפס החברתי המורכב היום, כפי שנכתב במסמך היסוד של מדינת ישראל: "שוויון זכויות חברתי ופוליטי גמור ללא הבדל דת, גזע ומין".
זה יאפשר להם גם את "חופש הדת, המצפון, השפה, החינוך והתרבות". כדי להבליט את הנקודות האלו, צוין בהקשר של החברה הערבית שנותרה במדינה לאחר מלחמת 1948, הזכות הבלתי מעורערת ל"אזרחות מלאה ושווה ונציגות מתאימה", למרות ההבדלים הפוליטיים, התרבותיים והחומריים.
כל זה לא רק מדגיש את ההכרה בהבדלים בין האנשים אלא גם בחובה לכבד אותם. פיתוח תרבות אזרחית מכילה ומכבדת הוא המפתח לחברה צודקת. רצון טוב לצד עיגון וטיפוח עקרונות החרות, השוויון והצדק מספקים בסיס משותף לשלום (שהכרזת העצמאות מביעה תמיכה מפורשת בו שלוש פעמים).
לא ניתן לממש את הערכים המהותיים הללו ללא מערך זהיר של איזונים ובלמים וציות לכללי משחק מוסכמים. כדי להשיג את המטרות הללו לא יהיה די רק בהתמקחות על נושא חוקתי כזה או אחר
לא ניתן לממש את הערכים המהותיים הללו ללא מערך זהיר של איזונים ובלמים וציות לכללי משחק מוסכמים. כדי להשיג את המטרות הללו לא יהיה די רק בהתמקחות על נושא חוקתי כזה או אחר.
ברית אזרחית חדשה ומעודכנת – כפי שהרצוג הדגיש בצורה כה נכונה בהצעותיו – מותנית בתפישה ברורה של אזרחות בסביבה מרובת הפנים של ישראל היום, ועיגונה בחוק זכויות שחל על כל תושבי המדינה.
הניסיון והתובנות שצברו נשים רבות בישראל במהלך השנים, והתעצמותן בחודשים האחרונים, מספקים בסיס אזרחי לעדכון ולמיצוי של נורמות היסוד של החברה הישראלית בשנים הקרובות.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו