מבלי שרצתה בכך, ישראל נקלעה בעימות הנוכחי לסטגנציה מול הג'יהאד האסלאמי. זה נכון שהג'יהאד שילם מחיר יקר וישראל נותרה עם הישג מבצעי משמעותי – חיסול כל צמרת הארגון – אבל עדיין מהלך פתיחה מוצלח ככל שיהיה לא ייצר מהלך סיום מהיר.
מצב של ירי הדדי לאורך זמן עשוי היה להפוך בשלב מסוים למסוכן מאוד עבור ישראל, עד כדי "היפוך הקערה": ככל שהלחימה נמשכה, מבחינת הג'יהאד הוא צבר הישגים תודעתיים.
הארגון אמנם שילם מחיר יקר, אבל בדברי ימי ההיסטוריה שלו ייכתב כי למרות חיסול כל צמרת הארגון וכתף קרה מחמאס במאמצי הירי, הוא עדיין החזיק מאות אלפי ישראלים כמעט שבוע תחת אש ובמקלטים. מבחינתו, ההישג התודעתי חשוב לא פחות, אם לא יותר, מהישג צבאי. יותר מכך, הוא ירה לתל אביב וגם לירושלים, כלומר גם את אל אקצא הוא לא השאיר רק לחמאס.
הארגון אמנם שילם מחיר יקר, אבל בדברי ימי ההיסטוריה שלו ייכתב כי למרות חיסול כל צמרת הארגון וכתף קרה מחמאס במאמצי הירי, הוא עדיין החזיק מאות אלפי ישראלים כמעט שבוע תחת אש ובמקלטים
בישראל זיהו את המדרון החלקלק. לא בכדי הירי הישראלי היה רק בתגובה לירי של הג'יהאד. הניסיון הזה של "שקט יענה בשקט ורעש ברעש" לא ממש הוביל לסיכום כלשהו במשא ומתן.
כאן המקום לדון שוב באסטרטגיה (שיש טוענים כי היא לא קיימת) מול רצועת עזה. ישראל מתנהלת בשנים האחרונות בצעדים טקטיים בעוצמות משתנות. כל סבב לחימה מסתיים בכמה חודשי שקט במקרה הטוב, וחוזר חלילה.
הניסיון ליצור תג מחיר כלכלי-אזרחי עם יציאת פועלים מרצועת עזה לעבודה בישראל אמנם יצר האטה משמעותית בין הסבבים מול חמאס, אבל לא הצליח לרסן את הג'יהאד. לקראת העימות הבא, ישראל חייבת להכין צעדים נוספים בסל הכלים שלה, שיפעילו לחץ במישורים אחרים על חמאס. במילים אחרות, ידרבנו את חמאס לעצור את הג'יהאד – ועדיף לפני שנורתה הרקטה הראשונה.
לקראת העימות הבא, ישראל חייבת להכין צעדים נוספים בסל הכלים שלה, שיפעילו לחץ במישורים אחרים על חמאס. במילים אחרות, ידרבנו את חמאס לעצור את הג'יהאד – ועדיף לפני שנורתה הרקטה הראשונה
הצעד הגמלוני של הגורם המדיני הבכיר אמש – לעשות את זה דרך הלעג לחמאס והצגת השאלה "מי הריבון האמיתי ברצועה" – היה נראה כמו צעד אימפולסיבי שלא ממש תואם עם מערכת הביטחון. מישהו בדרג המדיני החליט להוריד כפפות מול יחיא סנוואר. אחרי שכמעט שבוע כל שרי הממשלה (למעט ישראל כ"ץ ובצלאל סמוטריץ'), לא אמרו את השם המפורש חמאס, בבת אחת הוא הוחזר לזירה ההצהרתית.
מאחורי הניסיון הזה עמד תסכול ישראלי לנוכח הקשחת העמדות של הג'יהאד האסלאמי במגעים מול המצרים. בישראל הבינו שהמפתח ללחוץ על הארגון נמצא בשני מישורים, עליון ותחתון. מצד אחד נמצאת הנהגת חמאס, שלא אוהבת את הלחימה אבל לא ממש עושה שריר מול הג'יהאד לסיים אותה; ובצד השני נמצא הרחוב העזתי שבישראל סימנו אותו כמנוף לחץ.
זו הסיבה שלהודעת הגורם המדיני קדמה הכרזה של מתאם הפעולות בשטחים כי מעברי הסחורות לא ייפתחו בשל ירי של מרגמות עליהם. ספק אם תנועת המלקחיים הזו עשתה משהו, שכן לא ראינו את הרחוב ברצועה מתעורר, ויחיא סנוואר המשיך לשתוק.
סבב הלחימה הזה מעלה נקודה נוספת: הקושי של ישראל לייצר מנגנוני סיום. הדוגמה הטובה ביותר היא מבצע צוק איתן ב-2014 שארך 55 ימים. לא משנה אם ישראל פותחת במבצע או נגררת אליו, היא תמיד מתקשה בלסגור אותו. במבצע הנוכחי ישראל החזיקה בהישג המבצעי פחות מדקה אחרי שנפתח, ועדיין נלחמה חמישה ימים.
כאן בדיוק ההבדל בין הג'יהאד האסלאמי לחמאס. חמאס הוא מעין ישות מדינתית עם טריטוריה, אחריות אזרחית וצבא; הג'יהאד האסלאמי הוא רק צבא, ללא שני המרכיבים האחרים. לכן, קשה יותר להכריע את הג'יהאד.
חמאס הוא מעין ישות מדינתית עם טריטוריה, אחריות אזרחית וצבא; הג'יהאד האסלאמי הוא רק צבא, ללא שני המרכיבים האחרים. לכן, קשה יותר להכריע את הג'יהאד
בעידן המלחמות המודרניות נקרא המונח הזה "עוצמת החלש". ללא נכסים משמעותיים, קשה להמחיש לג'יהאד תג הפסד. זו הסיבה שבמקרה של רצועת עזה, חייבים מנופי לחץ אחרים מלבד אלה הצבאיים.
ספק אם הפסקת האש שהוכרזה הלילה – ונכון לחצות כבר הופרה – תחזיק מעמד לאורך שנים, כפי שמחזיקה זו מול חמאס מאז מאי 2021. סביר להניח שלג'יהאד לא יהיו נכסים מדינתיים, הוא ימשיך לשמור על רוח הג'יהאד שלו, וללא ספק יחפש נקמה על עריפת צמרת הארגון.
לכן, בישראל חייבים להיכנס לתהליך של חשיבה מחודשת על סבבי הלחימה העתידיים ברצועה. אסור להילחם את המלחמה הבאה בכלים של המלחמה הקודמת – הגם שאף אחד לא מבטיח שחמאס יבחר להישאר שוב מחוץ ללחימה.
אחד הביטויים השגורים בעבר בלחימה מול חמאס, שטבע מפקד חיל האוויר בעבר האלוף אמיר אשל, היה "מפת כאב". יכול להיות שצריך להחיות את המושג הזה מחדש ולשרטט את המפה נכון למאי 2023 – עם האינטרסים, הבטן הרכה והעוצמות של כל אחד מהשחקנים.
אחד הביטויים השגורים בעבר בלחימה מול חמאס, שטבע מפקד חיל האוויר בעבר האלוף אמיר אשל, היה "מפת כאב". יכול להיות שצריך להחיות את המושג הזה מחדש ולשרטט את המפה נכון למאי 2023
בסופו של דבר, נראה שהפתרון תמיד יגיע לפתחו של חמאס, כל עוד הוא הריבון לפני, תוך כדי, או אחרי סבב אלים. שם בדיוק צריכה ישראל לשפר משמעותית את מנופי הלחץ וההשפעה שלה. זה צריך להיות מהלך משולב של מקל וגזר כלכליים ולחץ של העולם הערבי. הגדלת התמהיל של אלה, תרדד את הצורך בפעילות צבאית.
















































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו