הרבה שנים גיא רילוב היה סקרן לגבי איכות המים בבאר שממוקמת בלב החווה שלו, אבל לא הצליח לשים יד על הנתונים. המים בישראל, כידוע, הם משאב לאומי (וטוב שכך), וגם כשהבאר ממוקמת בלב נחלה פרטית הם שייכים למדינה.

הנחלה שבה מדובר מרשימה במיוחד. רילוב הוא אחד החקלאים האורגניים הבולטים בישראל, וחוות מקורה שבבעלותו משתרעת על כ-1,700 דונם באחד האזורים היפים בארץ – פאתי מושב כרם מהר"ל שבמורדות הכרמל.

בצעירותו רילוב היה חקלאי קונבנציונלי והירבה להשתמש בריסוסים, עד שיום אחד לקה בהרעלה בגלל חשיפת יתר לחומרי הדברה.

כשהגיע לבית החולים עם סימפטומים שמזכירים התקפה של גז עצבים (חלק מחומרי ההדברה שמשמשים לריסוס בחקלאות הם בני אותה משפחה של החומרים המשמשים ללוחמה כימית), הרופאים הבהירו לו: או שתפסיק עם החקלאות, או שתחזור אלינו שוב, ובפעם הבאה לא בטוח שתצא מזה.

כשגיא רילוב הגיע לבית החולים עם סימפטומים שמזכירים התקפה של גז עצבים, הרופאים הבהירו לו: או שתפסיק עם החקלאות, או שתחזור אלינו שוב, ובפעם הבאה לא בטוח שתצא מזה

רילוב החליט להמשיך עם החקלאות, אבל אחרת. הוא הסב את המשק הענק שלו לשיטות גידול אורגניות. בחוות מקורה מגדלים בין השאר אבוקדו, ליצ'י, אפרסמונים, ושורה של זני זיתים מהם מייצרים שמן בבית הבד.

בית הבד של חוות מקורה (צילום: עמוד הפייסבוק של חוות מקורה)

לצורך השקיה, משתמשים בחוות מקורה במים ששואבים מהבאר שממוקמת בלב השטח עוד מהתקופה העות'מאנית. תמורת השימוש במים, החווה משלמת למדינה מחיר מלא.

אחת הבעיות הכרוניות של משק המים הישראלי היא זיהום של בארות מים שממוקמות בקרבת שטחים חקלאיים בניטראטים (חנקות) – תוצאה של שימוש בדשנים כימיים עתירי חנקן. אחרי הדישון מגיעים הגשמים או מי ההשקיה ושוטפים את החומרים הכימיים אל תוך הקרקע ולמי התהום.

אחת הבעיות הכרוניות של משק המים הישראלי היא זיהום של בארות מים שממוקמות בקרבת שטחים חקלאיים בניטראטים (חנקות) – תוצאה של שימוש בדשנים כימיים עתירי חנקן

ריכוז גבוה של ניטראטים במי שתייה נחשב מסוכן לבריאות. הוא נקשר לקושי בהובלת החמצן בדם שעלול ליצור אצל תינוקות את תופעת הכחלת (מטהמוגלובינמיה), ונחשד כקשור בכמה סוגים של סרטן. לאור זאת, רשויות הבריאות מגבילות את ריכוז החנקות המותר במים.

ברוב מדינות המערב הריכוז מוגבל לכ-50 מ"ג לליטר. בישראל הריכוז המותר גבוה יותר ועומד על 70 מ"ג לליטר – פשרה שנובעת מהחשש שהחמרת התקן תוביל להשבתת בארות ואובדן כמות מים גדולה.

רילוב זכר שבימים ההם, כשהמשק שלו עדיין התבסס על דישון כימי, ריכוז הניטראטים בבאר המקומית היה גבוה למדי, והסתקרן לדעת מה המצב כעת, אחרי יותר משלושה עשורים של התנזרות מדשנים. אחרי תקופה ארוכה של הפצרות, הוא הצליח להשיג את הנתונים מרשות המים והם בהחלט מאלפים.

גיא רילוב, בעלי חוות מקורה בכרם מהר"ל (צילום: עמוד הפייסבוק של חוות מקורה)

לפי דוחות הניטור השנתיים שבוצעו בבאר שבחוות מקורה, לפני 30 שנה (1993) עמד ריכוז הניטראטים במים על 52 מיליגרם לליטר – עומד בתקן הישראלי, אבל רחוק מלהיות נמוך או אופטימלי.

מאז, משנה לשנה חלה ירידה עקבית בריכוז הניטראטים, עד שבמדידה האחרונה, בקיץ 2021, הוא עמד על 16.9 מיליגרם לליטר – פחות משליש מהריכוז שנמדד לפני 30 שנה, ונמוך גם בסטנדרטים בינלאומיים מחמירים.

"המסקנה שלי ברורה", אומר רילוב, "אין דשנים בחקלאות – אין זיהום במים. אנחנו כבר שנים טוענים שהחקלאות האורגנית משמרת ושומרת על משאבי הטבע והסביבה. הנה ההוכחה. אם היינו עושים הרבה יותר חקלאות נקייה, אולי לא היינו צריכים לבנות כל כך הרבה מתקני התפלה".

"אנחנו כבר שנים טוענים שהחקלאות האורגנית משמרת ושומרת על משאבי הטבע והסביבה. הנה ההוכחה. אם היינו עושים הרבה יותר חקלאות נקייה, אולי לא היינו צריכים לבנות כל כך הרבה מתקני התפלה"

אין חולק על כך שהמשק הישראלי מאבד כמויות נכבדות של מים בגלל השבתת בארות כתוצאה מריכוז גבוה של ניטראטים. על פי דוח שפרסם מבקר המדינה לפני שנתיים, מתוך 217 בארות שהושבתו מאז 1998, 111 נסגרו בגלל ריכוז גבוה של חנקות. כמעט מחצית. מאז המספר עלה וכיום עומד על 123.

שאר מקרי הסגירה נחלקים בין חלחול דלקים בסביבות תחנות דלק, בארות שנמצאות בקרבה לאתרי תע"ש לשעבר, ועוד.

הבאר בחוות מקורה (צילום: חוות מקורה)

חלק מהבעיה, הסביר המבקר, נובע משימוש יתר שעושים בחקלאות בישראל בדשנים. ישראל ממוקמת רביעית בין מדינות ה-OECD בכמות החנקות בקרקע ביחס לשטח (קילוגרם להקטר) אחרי הולנד, בלגיה וקפריסין.

המבקר ציין שברוב מדינות המערב הממשלות נוקטות צעדים אקטיביים כדי לצמצם את התופעה – ביניהם תמריצים למעבר לחקלאות אורגנית, הגבלה של שימוש בדשנים באזורים רגישים והטלת מיסוי על חומרים מזהמים – והבהיר שהוא מצפה מרשות המים וממשרדי הגנת הסביבה והחקלאות לאמץ תכנית פעולה דומה גם בישראל.

אלא שבינתיים, לפי דוח המבקר ומחקר שפורסם באוניברסיטה העברית, ריכוז החנקות הממוצע בבארות באקוויפר החוף דווקא נמצא בעלייה – 0.7 מיליגרם לליטר בממוצע מדי שנה. "אי נקיטת פעולות עלול להוביל להמשך התפשטות המזהמים ולסגירתן של בארות מים נוספות", סיכם מבקר המדינה.

גיורא שחם, יו"ר רשות המים לשעבר, אומר ש"ברור שיש קשר בין החקלאות למצב המים", אבל סבור שבמבט רוחבי ההשפעה על משק המים לא דרמטית.

"רוב הבעיה של סגירת בארות היא באקוויפר החוף ששם מתקיימת רוב החקלאות הישראלית", אומר שחם. "אם נאסוף ביחד את כל הבארות שנסגרו בגלל חנקות, אני לא חושב שנגיע ליותר מכמה עשרות מיליוני קוב בשנה שנגרעו ממשק המים, שזה פחות ממתקן התפלה בינוני.

"אם נאסוף ביחד את כל הבארות שנסגרו בגלל חנקות, אני לא חושב שנגיע ליותר מכמה עשרות מיליוני קוב בשנה שנגרעו ממשק המים, שזה פחות ממתקן התפלה בינוני"

גיורא שחם בעת שהיה יו"ר רשות המים, יוני 2020 (צילום: צילום מסך מיוטיוב, שימוש לפי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

"החקלאים שמשתמשים בדשן נוטים לדשן בעודף, לתת אקסטרות, אבל גם אם מחר הם יפסיקו, זה לא מה שיפתור את בעיית המים של ישראל. אגב, גם בקומפוסט שבו מדשנים בחקלאות אורגנית יש ניטראטים, השאלה אם הם מחלחלים לעומק הקרקע ומגיעים למי התהום".

גורם אחר במשק המים סבור אף הוא ש"גם שימוש בקומפוסט יכול לגרום לעלייה בריכוזי הניטראטים במים". את גיא רילוב הטענה הזו מקוממת: "ההבדל הוא שהשטיפה של קומפוסט לתת הקרקע איטית בסדרי גודל מאשר של הדשן הכימי.

"בנוסף לזה, החומרים הפעילים נמצאים בו בריכוז יותר נמוך ומשתחררים יותר לאט. זה מאפשר לצמחים לנצל אותו ביעילות הרבה יותר גדולה ולצמצם משמעותית את כמות הניטראטים שמגיעה למי התהום". לפחות הנתונים מהבאר בחוות מקורה מגבים את העמדה הזו.

בשנתיים האחרונות פועלת ועדה בין-משרדית בשיתוף רשות המים, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות בניסיון למצוא פתרונות לבעיה. כולם מסכימים שזה אתגר לא פשוט.

בשנתיים האחרונות פועלת ועדה בין-משרדית בשיתוף רשות המים, המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות בניסיון למצוא פתרונות לבעיה. כולם מסכימים שזה אתגר לא פשוט

"תשטיפי חקלאות הם הגורם מספר 1 לזיהום מי תהום בארץ", אומרת ברנדט באור, מומחית בבריאות וסביבה מ"אדם, טבע ודין", "אבל בגלל שהזיהום הוא לא מוקדי אלא מפוזר, בניגוד לתחנת דלק למשל, יש קושי משמעותי לנטר ולמנוע זיהום. זה כמובן לא פותר מהצורך להכין תוכנית להפחתת וייעול השימוש בחנקן בחקלאות".

"דשנים הם לא הסיבה היחידה שעלולה לגרום לריכוז גבוה של ניטראטים במים", אומר ד"ר הראל גל, ראש אגף איכות מים ברשות המים. "זה יכול לנבוע גם מדליפת ביוב, השקיה במי קולחין (שפכים מטוהרים, א"ל), שימוש בקומפוסט או פיזור של צואת בעלי חיים בשדה.

"בכל מקרה, כשקידוח נסגר לשתייה בגלל חריגות בניטראט, יש לנו ארבע אפשרויות: להשבית את הקידוח, להמשיך להפיק את המים לצרכים אחרים – בעיקר חקלאות, למהול את המים עם קידוח שריכוז הניטראטים בו נמוך יותר, או לטייב את המים".

כשד"ר גל מדבר על טיוב מים, הוא מתכוון לשימוש שנעשה בשנים האחרונות במתקני טיהור – מעין מתקני התפלה קטנים שמוצבים בסמוך לבאר, שואבים ממנו את המים, מעבירים אותם במערכת שיודעת לזהות את הניטראטים ולסנן אותם החוצה.

בשנים האחרונות נעשה שימוש במתקני טיהור – מעין מתקני התפלה קטנים שמוצבים בסמוך לבאר, שואבים ממנו את המים, מעבירים אותם במערכת שיודעת לזהות את הניטראטים ולסנן אותם החוצה

כ-30 מתקנים כאלה מופעלים ברחבי הארץ על ידי יזמים פרטיים בתמיכת ובעידוד רשות המים, ולפי גל בדרך הזו מושבים למשק המים כ-35 מיליון קוב בשנה. האתגר הגדול הוא כמובן לצמצם את אובדן המים מלכתחילה – ואז לא יהיה צריך להשקיע כל כך הרבה כסף ומאמצים כדי להחזיר אותם לשימוש.

מרשות המים נמסר בתגובה: "רשות המים מבצעת בקרה מתמשכת על איכות מי התהום, באמצעות מספר רב של קידוחי הפקה וקידוחי ניטור, תומכת ומעודדת טיפול בקידוחים בהם התגלה זיהום לצורך הספקתם כמי שתיה באיכות טובה ומורה על שיקום אתרים בהם התגלה זיהום מי תהום מוקדי מתעשייה ומתקני דלק".