את יום הולדתו ה־73 ציין אל פאצ'ינו בתפקיד דוחה במיוחד כמפיק המוזיקלי המיתולוגי פיל ספקטור בסרט בעל אותו שם שכתב וביים דייוויד מאמט, בהשתתפות הלן מירן הבלתי נמנעת.

בשנת 2009 הורשע ספקטור בהריגתה של שחקנית צעירה בשם לנה קלרקסון, אחרי שנקבע כי ספקטור – אספן נשק כפייתי ובעל אוסף אקדחים – הכניס קנה אקדח לפיה (הוא עשה זאת בעבר עם נשים אחרות) ולחץ על ההדק. להגנתו טען ספקטור שאינו יודע כיצד נכנס האקדח לפיה של קלרקסון אבל היא לחצה על ההדק בעצמה.

אלמלא העובדה שספקטור ירה לעברו של ג'ון לנון (אה, האירוניה) כבר בתחילת שנות ה־70, ובהמשך לתקרה באולפן בו הקליט את "הראמונס", אולי ניתן היה להגן עליו. אבל אחיזתו של ספקטור במציאות החלה להתרופף שנים רבות קודם לכן כאשר הסתגר באחוזה שנראית כמו שתוכננה בידי הארכיטקטים של באטמן והאזרח קיין.

במובנים רבים דומה מאמט לפאצ'ינו; הוא מחמיץ יותר מאשר הוא קולע.

אל פאצ'ינו מצטלם בניו יורק לקראת הקרנת הסרט "פיל ספקטור", 7 בדצמבר 2012 (צילום: Victoria Will/Invision/AP,)

"פיל ספקטור" הוא אקורד בודד וצורם ולא הרבה יותר מהזדמנות להניח לפאצ'ינו לעשות מה שהוא עושה טוב יותר מאחרים: לדקלם מונולוגים סהרוריים שמסתיימים בקרשצ'נדו צעקני עם רוק ניתז לכל עבר

"פיל ספקטור" הוא אקורד בודד וצורם ולא הרבה יותר מהזדמנות להניח לפאצ'ינו לעשות מה שהוא עושה טוב יותר מאחרים: לדקלם מונולוגים סהרוריים שמסתיימים בקרשצ'נדו צעקני עם רוק ניתז לכל עבר; לשרך רגליו מחדר לחדר כשהוא ממלמל לעצמו; ובעיקר להגיע לאתר הצילומים, כל אתר, כדי לגלם את פאצ'ינו מגלם מישהו שפאצ'ינו נבחר לגלם.

ההופעות המבעיתות הללו שהולכות ומתרבות בעשורים האחרונים – הוא היה מצוין בתפקיד ד"ר ג'ק קבורקיאן ממית החסד לפני שלוש שנים – הכריחו אותי לנסות ולהיזכר בתחילת הצטברותו של המיתוס. פאצ'ינו כבש אותי ב"סרפיקו", בדיוק לפני 40 שנה, בתפקיד השוטר הניו יורקי הצעיר שיצא לבער לבדו את השחיתות במחלק הסמים שבו שירת וכמעט הוצא להורג בידי עמיתיו.

בניגוד ל"סנדק" שנה קודם לכן, שם שמר פאצ'ינו על הבעה קפואה של מי שקיבל מנה גדולה מדי של תרופת הרדמה מרופא השיניים שלו, ב"סרפיקו" הוא היה דינמו חיוני, אנרגטי וסוחף.

לפני כמה שנים שאלתי, "מתי הפך אחד השחקנים הבולטים של דורנו לצרחן קטן, מתיז רוק, עטור זקן צרפתי ושיער מנופח בצבע ערמוני, שבחירות הליהוק שלו נלעגות ומעוררות רחמים?" אחזתי אז בדעת מיעוט ובתחושת נבגדות של מי שציפה מפאצ'ינו ליותר.

אל פאצ'ינו מקבל את פרס האייקון האמריקאי בטקס פרסי האייקון בבוורלי הילס, 19 במאי 2019 (צילום: KEVIN WINTER / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)

לפני כמה שנים שאלתי, "מתי הפך אחד השחקנים הבולטים של דורנו לצרחן קטן, מתיז רוק, עטור זקן צרפתי ושיער מנופח בצבע ערמוני, שבחירות הליהוק שלו נלעגות ומעוררות רחמים?"

אבל פאצ'ינו היה תמיד בעל נוכחות מתריסה ותגרנית והסביר שהוא עובד כדי להתקיים. ההסבר היה קלוש נוכח הסרטים הגרועים שהלכו והצטברו.

ב"ג'ק וג'יל" עם אדם סנדלר בתפקיד כפול, השתתף פאצ'ינו בתפקיד "עצמו". זאת הייתה תאונת דרכים ללא ניצולים ועדות לתהומות שאליהם מוכן פאצ'ינו לרדת בשביל כסף – ולעובדה שהוא כבר לא שחקן אלא מיתוס חי שניתן ללהק בתפקיד פאצ'ינו.

לקראת "פיל ספקטור" הרפו העיתונים ואתרי האינטרנט מהכבוד השמור בדרך כלל לפאצ'ינו, ושאלו את השאלה המתחייבת: מתי ירדה הקריירה של פאצ'ינו מהפסים? ב"הפינגטון פוסט" הדגים כותב אחד את נטייתו המתגברת של פאצ'ינו לצעקנות פתולוגית באמצעות שזירת קטעי וידיאו רלוונטיים מסרטים שונים. אם זה לא היה כה עצוב, זה היה מצחיק.

ב־Slate ניסו לענות על השאלה. טענו שם שפאצ'ינו החליט לשחק את פאצ'ינו כאשר תקע את אפו בתלולית הענקית של קוקאין ב"פני צלקת" (1983) ואימץ מבטא קובני מפוקפק. בהשאלה מ"הסנדק 3" נכתב כי פאצ'ינו סובל מהמשפט שהגדיר אותו כמייקל קורליאונה בפעם האחרונה: "כאשר חשבתי שאני בחוץ, הם מושכים אותי חזרה".

השחקנים אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו בטקס פרסי האוסקר, 9 בפברואר 2020 (צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)

"בחוץ" זה לא לשחק את פאצ'ינו, ו"חזרה" היא לפאצ'ינו מגלם את פאצ'ינו. פאצ'ינו אינו השחקן היחיד הסובל מתסמונת 'אני זה אני'. רוברט דה נירו עשה ערמת סרטים גרועים לא פחות מפאצ'ינו ובראשה הסדרה המביכה על ה"פוקרס", "להיות פלין" ואחרים.

אבל דה נירו הצליח לעת זקנה להיפטר מהילת הקדושה הקולנועית, הרים את פסטיבל טרייבקה, כשם שרדפורד טיפח את סאנדנס, ולקח אחריות על העיר שבה הוא חי. פאצ'ינו לעולם אינו מתייצב בראש התור של מעשים הומניטריים.

הוא משתעשע עם אישה צעירה ממנו ב־25 שנה, מציג גרסאות שונות של הזקנקן המיותר שלו המזכיר בעיקר ערווה גזומה של חשפנית ב"בדה בינג", חובש תסרוקות שהיו מגרשות מישהו אחר מהעיר ומעניק ראיונות אניגמטיים סתומים.

גם ג'ק ניקולסון, ניק נולטי, סם שפרד, מיקי רורק, הארווי קייטל ואחרים מאותה שכבה גילאית, תקועים רוב הזמן בתפקידי סרק מאמללים. אבל אף אחד מהם אינו חנוט במיסטיקה של פאצ'ינו.

פיל ספקטור (משמאל) בבית המשפט בלוס אנג'לס, 29 במאי 2009 (צילום: AP Photo/Jae C. Hong)

הבעיה עם "פיל ספקטור" היא הבחירה במגלומן לגלם מגלומן. כמו הסאונד הקרוי על שמו, ספקטור השתכנע שהוא גדול מהחיים; כשם שפאצ'ינו לא התקשה לשחק את השטן טוב מהשטן עצמו

אפשר להתווכח האם את סרטיו הגדולים עשה פאצ'ינו עבור קופולה או לומט. טרילוגיית "הסנדק" נותרה מרשימה כשהייתה אף שדה נירו גונב לו את "הסנדק 2". "סרפיקו" ו"אחר צהריים של פורענות" של לומט, הם שניים מסרטיו הגדולים.

שניים מצויינים מעידן אחר הם"Heat" ו־"The Insider", בעיקר משום שיש בהם הלימה בין גילו של פאצ'ינו לתפקיד שהוא מגלם וכנראה בגלל שהבמאי מייקל מאן הצליח להרגיע את ההיבט ההיסטרי של פאצ'ינו.

הבעיה עם "פיל ספקטור" היא הבחירה במגלומן לגלם מגלומן. כמו הסאונד הקרוי על שמו, ספקטור השתכנע שהוא גדול מהחיים; כשם שפאצ'ינו לא התקשה לשחק את השטן טוב מהשטן עצמו.

מצויד בסדרת הפאות המטורללת ביותר שנראתה אי־פעם על ראשו של גבר, כשהוא מנותק מהמציאות, מאמץ את תרבות הנשק משום ש"הם הרגו את לנון" ומזמן לטירתו נשים צעירות שבהן נהג להתעלל, בעיקר פסיכולוגית, ספקטור הוא סטייק קולנועי עסיסי לנעוץ בו שיניים. להזמין את פאצ'ינו לשחק את ספקטור דומה להשליך לכלוב של אריה רעב את המטפל שלו.

השחקן אל פאצ'ינו בהקרנת הבכורה של הסרט "דני קולינס" בבריטניה, 18 במאי 2015 (צילום: Jonathan Short/Invision/AP)

מרשימת סרטיו הבאים לשנתיים הבאות, קשה לנחש לאן מועדות פניו של פאצ'ינו. אבל החשש שהזמן החולף והגיל המצטבר אינם מעידים על שיקול דעת

אין שמח יותר מפאצ'ינו להרכיב שיניים תותבות שיניחו לו לחקות את הדיבור של ספקטור, להעמיד לרשותו חדר מלא פאות, כולל פאת אפרו בלונדינית בגודל של כוכב לכת, ולתת לו ללעוס את התפאורה. יכולתה של הלן מירן לצאת תמיד מירן וגם לזכות במחמאות, גם היא סוג מעורר דחייה של פאצ'ינואיזם.

"פיל ספקטור" הוא בעיקר מונולוג ארוך של פאצ'ינו למירן עם מאמט משחק ברקע את אלוהים. מרשימת סרטיו הבאים לשנתיים הבאות, קשה לנחש לאן מועדות פניו של פאצ'ינו. אבל החשש שהזמן החולף והגיל המצטבר אינם מעידים על שיקול דעת, מעוררים דאגה לעתידו המקצועי של מי שלפני 40 שנה היה שחקן הקולנוע הכריזמטי והמפתיע ביותר בעיר.

השואה, כמו חדשה

בדצמבר ימלאו 20 שנה לבכורת "רשימת שינדלר". לא מישהו כסטיבן ספילברג ימתין עד סוף השנה כדי לחגוג את עצמו. כמו בת עשירים שהבטיחו לה פוני ליום הולדתה, מיהר הבמאי ושחרר למכירה את גרסת הבלו־ריי המשופצת והמחודשת בפברואר. מה הם עשרה חודשים בין ידידים.

השיח המינורי שהתעורר בתקשורת האמריקאית לא שב חלילה אל השואה ולקחיה אלא נסוב, רובו ככולו, על צוות המשפצים שעשה לעותק הישן של שינדלר אמבטיה כימית והוציא תחת ידיו פרינט חד כתער וסאונד כמו של פיל ספקטור. למי שלא היו מרוכזים בדצמבר 1993, נדמה היה שלא אוסקר שינדלר הציל אלף יהודים אלא מנהל מחלקת השיפוצים של יוניברסל.

הבמאי סטיבן ספילברג באירוע לכבוד יציאת גרסת ה־DVD של "רשמית שינלדר" בלוס אנג'לס, 3 במרץ 2004 (צילום: Carlo Allegri/Getty Images via AFP)

ב"רשימת שינדלר" בחש ספילברג את הדנ"א שלי, התעמת עם מי שאני, מאין אני בא ולאן אני הולך. אני שמח לבשר ש"רשימת שינדלר" לא שרד את המעט שהיה בו לפני 20 שנה

העותק החדש כה מטופח ומטופל, שעל מסך פלזמה ניתן להתגלח איתו. הייתי סולח לספילברג על הייחום הקולנועי על רקע העובדה שחברי האקדמיה התעלמו ממנו, כהרגלם בשנים האחרונות, ולא העניקו לו את פרס הבמאי עבור "לינקולן".

מצד שני אני מבין אותם; יש גבול כמה אפשר לסבול מבמאי שרמת ההנמקה שלו היא כשל סטודנט לא מצטיין במדעי המדינה שמדי כמה שנים משתמש בכוחו המופלג כיוצר קולנועי ואורז לאמריקאים נתח מדמם מההיסטוריה שלהם.

מכיוון שב"אמיסטד", "הצבע ארגמן", "מצילים את טוראי ראיין", "לינקולן" ואחרים, לא פלש ספילברג לטופוגרפיה הנפשית וההיסטורית שלי, הסרטים האלה לא מרגיזים אותי. עם השניים הראשונים התמודדו פעילים שחורים ועם "לינקולן" מתקוטטים היסטוריונים.

ב"רשימת שינדלר" בחש ספילברג את הדנ"א שלי, התעמת עם מי שאני, מאין אני בא ולאן אני הולך. אני שמח לבשר ש"רשימת שינדלר" לא שרד את המעט שהיה בו לפני 20 שנה.

אחד הטרוריסטים שחטפו ורצחו את 11 הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972 (צילום: ויקיפדיה)

המעשיות חסרות השחר שסיפר ב"מינכן", סרטו על נקמת המוסד במחבלים שעמדו מאחורי טבח הספורטאים הישראלים במינכן – על־פי ספר מצוץ מהאצבע ועלילה ללא קשר מקרי למציאות – הרגיז אפילו את המוסד

במידה מסוימת מעז יצא מתוק, שכן ספילברג, שגילה את אימי השואה בעת העבודה על הסרט, יצא מההפקה מומר ומגויס לנושא ההנצחה וקרן השואה שהקים תיעדה עד היום יותר מ־50 אלף ניצולים והיא עושה עבודה חשובה בימים שבהם – והמלים הן שלי – השואה מגיעה לסופה.

אנחנו מתקרבים לתאריך שבו לא יהיו יותר ניצולי שואה חיים לספר את הסיפור מעדות ראיה, והתיעוד של ספילברג יהיה אחד הכלים החשובים שיעמדו מול מכחישי השואה.

חלפו 68 שנים מתום מלחמת העולם השנייה. זאת אומרת שמי שחווה אותה על בשרו בגיל שבו הוא מסוגל לספר מחוויותיו, נניח בן עשר, הוא היום בן 78 וכך הלאה. חישוב פשוט יבהיר שאנו מתקרבים במהירות אל אחרון הניצולים. את הקרדיט הזה לא אקח מספילברג. קרדיטים אחרים אקח בשמחה.

ספילברג הוא מהבולטים בבמאים האמריקאים הלא אינטלקטואלים שעובדים היום. חשיבתו מוגבלת. לעתים הוא אינו מכיר בחשיבות החומרים ההיסטוריים שבהם הוא מטפל.

השחקן ליאם ניסן, מתוך "רשימת שינדלר" (צילום: Pictorial Press Ltd / Alamy Stock Photo)

בצפייה נוספת ממרחק של 20 שנה, נפרשת במלואה תפישתו האינטלקטואלית המוגבלת. זהו ספקטקל הוליוודי נוסף שאינו מתמודד עם השאלה החשובה באמת – למה, ומתעמק בתיאור פשטני של המעשה

המעשיות חסרות השחר שסיפר ב"מינכן", סרטו על נקמת המוסד במחבלים שעמדו מאחורי טבח הספורטאים הישראלים במינכן – על־פי ספר מצוץ מהאצבע ועלילה ללא קשר מקרי למציאות – הרגיז אפילו את המוסד, גוף חשאי הבוחר בדרך כלל בשתיקה.

"מינכן" כה קומם את המוסד, שבאופן נדיר נתן רשות למפיק נעם שלו ולי, גישה אל בוגרי יחידת "כידון" שחיסלה במהלך שנות ה־80 את "ספטמבר השחור".

גם אם יש מי שמחוברים ל"רשימת שינדלר" בכל נימי נפשם ורואים בו תיעוד דרמטי נדיר של עידן אפל בתולדות האנושות והיהדות, הבחירות הקריאטיביות שספילברג עשה בו מקוממות עד אין קץ.

בצפייה נוספת ממרחק של 20 שנה, נפרשת במלואה תפישתו האינטלקטואלית המוגבלת. זהו ספקטקל הוליוודי נוסף שאינו מתמודד עם השאלה החשובה באמת – למה, ומתעמק בתיאור פשטני של המעשה.

אוסקר שינדלר במהלך ביקור בישראל, 1 במאי 1962 (צילום: AP Photo)

עני מרוד, אלכוהוליסט ורודף נשים, גבה שינדלר מניצוליו כסף שנאסף במאמץ רב במגביות שנתיות. הוא היה מגיע לישראל לפחות פעם בשנה עד מותו, השתכן במלון נוח, סעד ושתה כמלך ומעולם לא שלח יד לכיסו

הסרט אינו עוצר, ולו לרגע, כדי לנסות ולעסוק ברקע, בכוחות ובזיקוק של הרשע שהיו אחראים לשואה. ספילברג מטיח בפנינו את המראות שכיהודים וישראלים ראינו בבית ספר יסודי, אבל מזניח לחלוטין את הרובד ההכרחי: כיצד זה קרה?

לא פחות מרגיזה היא העובדה שסיפורו של שינדלר שלו מסתיים בסוף המלחמה ומדלג – בגימיק נרטיבי זול – אל הסצנה האחרונה שבה ניצולי שינדלר האמיתיים, בחברת השחקנים שגילמו אותם בסרט, נקבצים בהר הזיתים כדי להניח אבן על קברו של שינדלר, חסיד אומות העולם.

טרם בכורת "רשימת שינדלר" בישראל הצעתי לאנשי התוכנית של רפי רשף לצלם עבורם סרט תיעודי בן חצי שעה שיספר את סיפור יחסי שינדלר וניצוליו מסוף המלחמה ואילך. עבור ספילברג להתעלם מהסיפור הזה היה כמו לצלם את "לינקולן" ללא ההתנקשות בו.

ישראלים כמו השופט העליון משה בייסקי, סרבן ראיונות מושבע, הסכימו לדבר איתנו. אילו חשבו שאנחנו יוצאים להבאיש את ריחו של המציל הגדול, מן הסתם היה מגלגלים אותנו מהמדרגות. אבל הניצולים דיברו כמי ששיוועו לספר על יחסו הנצלני כלפיהם של שינדלר ועל חוסר יכולתם לסרב לדרישותיו.

ניצול השואה המפיק ברנקו לוסטיג ליד כרזה של "רשימת שינדלר" בטקס ב"יד ושם", 22 ביולי 2015 (צילום: NIR ELIAS / POOL / AFP)

הניצולים קיבלו את ההחלטה היחידה שיכלו לקבל ושילמו את המחיר. בדיעבד הסתבר ששינדלר לא הציל יהודים לשם שמיים – והעץ שניטע לזכרו בשדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם", מצריך דיון נוסף

עני מרוד, אלכוהוליסט ורודף נשים, גבה שינדלר מניצוליו כסף שנאסף במאמץ רב במגביות שנתיות. הוא היה מגיע לישראל לפחות פעם בשנה עד מותו, השתכן במלון נוח, סעד ושתה כמלך ומעולם לא שלח יד לכיסו.

דרישותיו היו קפריזיות ותובעניות והיוו מעמסה קשה על הניצולים שלא היו ביניהם עשירים מופלגים. אלה קיבלו את ההחלטה היחידה שיכלו לקבל ושילמו את המחיר. בדיעבד הסתבר ששינדלר לא הציל יהודים לשם שמיים – והעץ שניטע לזכרו בשדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם", מצריך דיון נוסף שמעולם לא התקיים.

"רשימת שינדלר" העצים את המיתוס לממדים מפלצתיים ולניצולים נותר רק לשתוק. כאשר ניסה רשף לחלץ מספילברג התייחסות למקטע הזה של חיי שינדלר בריאיון שנערך בהוליווד, התפתל הבמאי בכיסאו כמי שנתפס, פעם נוספת, בקימום האגדה על חשבון האמת.

סיבה זאת ואחרות, ו"מינכן" בראשה, הן שהמאיסו עליי את האיש החזק ביותר בהוליווד. ספילברג קפץ ראש לשלולית הדם של מלחמות העולם לא פעם אחת.

הבמאי סטיבן ספילברג עם שני פרסי האוסקר על "רשימת שינדלר", מרץ 1994 (צילום: DAN GROSHONG / AFP)

ספילברג מבין בחייזרים ובדינוזאורים יותר מאשר באנשים, לכן "רשימת שינדלר" כה רדוד בטיפולו בשואה. 20 שנה לא הוסיפו לו קמט אחד של תבונה

ב"רשימת שינדלר" ליאם ניסן מציל יהודים; ב"מצילים את טוראי ראיין", טום הנקס מציל את מאט דיימון; ב"1941" ג'ון בלושי מציל את אל.איי; ב"סוס מלחמה" סוס מציל לוחמים; במיני־סדרה "אחים לנשק" אמריקאים משחררים את אירופה; במיני־סדרה "הפסיפיק" אמריקאים מאבדים צלם אנוש מול יפן.

ספילברג מבין בחייזרים ובדינוזאורים יותר מאשר באנשים, לכן "רשימת שינדלר" כה רדוד בטיפולו בשואה. 20 שנה לא הוסיפו לו קמט אחד של תבונה.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2013