ההפתעה שחווינו בפיטוריו של יואב גלנט, ולנוכח האיום בפיטורים צפויים נוספים של בעלי תפקידים מרכזיים, אינה רק בהחלפתו במישהו חסר ניסיון ביטחוני, אלא בעיתוי המדהים שבו ישראל נאבקת על קיומה וקוברת את מיטב בניה. בזמן כה רגיש, מי שתופס את הכותרות ומניע את סדר היום הם שוב, נציגים ממגזר שאינו שותף לגורל הישראלי.

לפני כמה חודשים נאמתי בעצרת בירושלים ושיתפתי את סיפורם של הלוחמים האמיצים בגדוד שלי, שכבר 200 יום אומרים "הנני". דיברתי בכבוד ובכנות על הצורך הפשוט לעוד אנשים במערך המילואים, כדי למנוע שחיקה ועייפות אצל אותם לוחמים שממשיכים לשאת בעול. לא האמנתי שבישראל של היום, תחת הממשל ה"ימין מלא מלא", אפשר להפוך מגיבור לבוגד ברגע. ממילואימניק מסור לאדם שמואשם בשנאת תורה ומגזר – רק כי העזתי לבקר תופעה שמחלישה את האנשים המסורים ביותר במדינה שלנו.

כשחברים טובים (לשעבר) ובני משפחה שלחו לי הודעות חמות בתחילת המילואים, זה לא ריגש אותי. השינוי התחיל כשהם הביעו את דעתם על הביקורת שלי על תופעת ההשתמטות. לאט לאט שמתי לב שאני מוצא מקבוצות ווטסאפ, שההזמנות לארוחות שבת פסקו, ושחלקם – קרובי משפחה שמעולם לא שירתו יום אחד בצבא – שלחו לי הודעות קוליות מוזרות: "זה לא הזמן", "זו לא הדרך", "חבל שאתה מעודד שנאה", ועוד שלל תירוצים עלובים ומתחמקים ששמעתי כבר אינספור פעמים.

לא האמנתי שבישראל של היום, תחת ה"ימין מלא מלא", אפשר להפוך מגיבור לבוגד ברגע. ממילואימניק מסור לאדם שמואשם בשנאת תורה ומגזר – רק כי העזתי לבקר תופעה שמחלישה את האנשים המסורים ביותר

לצערי, המפלגות החרדיות, בתחכום פוליטי ציני, הצליחו לשכנע חלקים גדולים בעם שאברכים הם אלו שמצילים את המדינה – ושעלינו להקל עליהם. האבסורד הוא שבתקופת השלטון הנוכחי, הדרישה להרחיב את שורות המגויסים הפכה לפתע את מי שמעז לבקש זאת לבוגד ומפלג. בישראל 2024, מותר להילחם, אך אסור לבקר. מותר לסכן את החיים למען המדינה, אך אסור לבקש ממנה תמיכה.

כדי להבין את גודל האבסורד, תארו לעצמכם שרק רבע מהגברים החרדים בגילאים 20-49 – כ-220,000 איש – היו מצטרפים למערך המילואים. התמונה הייתה נראית אחרת לגמרי. כל אחד מאתנו, אנשי המילואים, היה יכול ליהנות מהפחתה משמעותית בימי השירות לכדי חודש אחד בשנה בלבד.

*  *  *

כשהייתי נער, נחשפתי לראשונה לאבולוציית השקר שהשתרשה סביב הצדקת ההשתמטות סביב התורה. ראיתי איך טומי לפיד ז"ל – האיש שדיבר על גיוס ושוויון בנטל, איש ציבור שנלחם למען צדק בסיסי הופך לאויב בעיני ציבור שלם למטרה ואיך שמו נרמס על ידי פוליטיקאים שידעו איך לשמר את ההפרדה ואת תחושת ה"אנחנו מול הם" בכל פעם שמישהו העז להעביר עליהם ביקורת.

פעמים רבות הצבעתי למפלגת הליכוד, עד שהבנתי שחלק מחבריה עוסקים במסע נקמה ושכחו את ערכי המפלגה. אני זוכר היטב את אותו יום בכנסת, 11 ביוני 2024 – שבוע שבו נהרגו 13 לוחמים בעזה, והכנסת הצביעה בעד פטור גורף לחרדים. ליל הבגידה.

פעמים רבות הצבעתי למפלגת הליכוד, עד שהבנתי שחלק מחבריה עוסקים במסע נקמה ושכחו את ערכי המפלגה. אני זוכר היטב השבוע בו נהרגו 13 לוחמים בעזה, והכנסת הצביעה בעד פטור גורף לחרדים

אחריו הגיע אביגדור ליברמן שמשום שהעז להעלות את הדרישה לשוויון בנטל, הושמץ בשמות "המן הרשע, אביגדור האיום, הצאר הרוסי" ועוד שלל כינויי גנאי.  היה בזה משהו פרדוקסלי; הרי הוא לא דיבר נגד התורה ולא נגד הדת אבל הדמוניזציה של אותם חברי כנסת "חרדים" הייתה מהירה וחדה. עד היום.

בהמשך הגיח יאיר לפיד, בנו של טומי והפעם, ההאשמות החריפו יותר; תיארו אותו כמחריב עולם התורה, כאויב מספר 1 של המגזר החרדי. קריקטורות רבות לעגו לו שאינו יודע תנ"ך וכשהעז כן לצטט משם, לעגו לו על השימוש.

ואז הגיע נפתלי בנט ועבור משה גפני וחבורתו, זה היה בלתי נסבל – שלוחם, ציוני עם כיפה קטנה, מייצג את הציבור הדתי-לאומי ומדבר על שוויון בנטל הגיוס. "ההוא עם הכיפה הקטנה," הם אמרו, "לא יכול לדרוש מאיתנו דבר".

ברגע שבנט הפך לראש ממשלה, הם הפכו אותו לשנוא התורה הגדול ביותר, ובאחד הקמפיינים הנבזיים שנראו הצליחו לשכנע חצי עם שבנט הוא לא פחות מאויב הישיבות. החברה הישראלית עדיין משלמת מחיר כבד על הקמפיינים של גפני וישראל אייכלר, שממשיך להכתים כל אדם או ארגון שמעז לקרוא תיגר על הממשלה הכושלת והבוגדנית ביותר מאז קום המדינה.

אני חושב על המשפחה החרדית הממוצעת – על אלו שלבם עוד נותר פתוח במעט. כיצד האימהות החרדיות מצליחות להעלים עין, ואיך ליבן נאטם כל כך. הן פורצות קדימה בכל תחום שרק רוצות – בעבודה, בתארים מתקדמים, בעולם ההייטק והעסקים, בקולנוע – אך כשזה נוגע לצבא, הן שותקות. אני רואה אותן במסעדות, בטיסות לארה"ב, בקניונים, ומנסה לשמור על איפוק לא לכעוס.  ברור לי שהישועה לא תבוא מהגברים החרדים שרובם בתרדמת עמוקה ושבויים בקסם של עצמם. אבל האימהות, איפה אתן? לשתיקתכן המביכה אין מחילה. איך אינכן דורשות מהבנים שלכם, שמסתובבים להנאתם בביליארד, בבאולינג, בקניון, באילת – להתייצב למלחמת הישרדות?

עבור גפני וחבורתו, זה היה בלתי נסבל – שלוחם, ציוני, מייצג את הציבור הדתי-לאומי ומדבר על שוויון בנטל הגיוס. "ההוא עם הכיפה הקטנה," אמרו, "לא יכול לדרוש מאתנו דבר"

אני מהרהר גם על המנהיגות הדתית בישראל ששחיתות סיגרים ורכבי יוקרה הפכו לערכי יסוד שלהם. על "רב" ראשי שמבזה את הלוחמים, מעודד השתמטות המונית וקורא לעזוב את הארץ בעת מלחמה. איך רב ראשי, אדם שאמור להיות בעל לב ושכל ישר, מסוגל לדבר בכזו בוטות ולסרב לפגוש אמהות שכולות? זה לא ניתוק – זו רשעות. זו התנהגות של מי שאיבד את ליבו, וגם על כך אין מחילה.

פיטורי גלנט הבהירו לי – ולרבים מהישראלים – שנותרנו לבד. המנהיג האחרון במפלגת "הימין" שעמד לצד המילואימניקים סולק, ואין בשלטון הכביכול ציוני והרקוב שלנו אדם אחד שמסוגל להסביר איך הצביע בעד חוק שפוגע במילואימניקים.

אני קורא לנשים החרדיות להתעורר מהתרדמת והאדישות, מספיק להגיד שזה לא קשור אלינו. עייפנו, אנחנו כואבות ומותשות. הגיע העת שלכן לקחת אחריות ולהילחם למען העתיד שלנו, ולדרוש מהמנהיגים שלכם שאיבדו את ליבם, להצטרף לשותפות הישראלית האמיתית. זו הדרך להתחיל את מסע הריפוי שלנו. כי אין אחדות בלי שותפות, ובלי גיוס – לעולם לא יהיה כאן פיוס.

יהודה לפיאן נואם בעצרת, 2024 (צילום: באדיבות המצולם)

יהודה לפיאן הוא יזם חברתי ומנהל בעמותת "מסע שחרור" תוכנית המלווה לוחמים בתהליך החזרה לשגרת החיים האזרחית. מתגורר בתל אביב, גדל בירושלים בבית דתי-ציוני, וכיום מגדיר את עצמו כמסורתי. לאחר שסיים 151 ימי מילואים בדרום ובצפון, ממשיך לשרת בגאווה ומקדיש את מרצו לשיפור תדמית ישראל בזירה הבינלאומית ולבניית גשרים בין מגזרים שונים בתוך החברה הישראלית. בעברו שימש כיועץ פוליטי וניהל ארבעה קמפיינים ארציים. בזמנו הפנוי, הוא חובב קולנוע ואוהב לשחות בים בחורף.