השבוע, בעקבות הצעת החוק של אופיר כץ מהליכוד, שאמורה לאפשר ביתר קלות לפסול מועמדים ערביים מריצה לכנסת (ופוסט מעולה של מאיה מארק בנושא), חזרה שאלת הקול הערבי לדיון הציבורי. להערכתי, השאלה הזו קריטית ממה שרובנו חושבים, או במילים פשוטות יותר, נדמה לי שהבחירות הקרובות יוכרעו על בסיס שאלת הקול הערבי (או הקולות הערבים). אסביר.

‏נדמה לי שזה יהיה הצומת שאליו יתנקזו רבות משאלות היסוד הערכיות והפרקטיות במערכה הזו, שתגיע במוקדם או מאוחר.

שאלת הקול הערבי קריטית ממה שרובנו חושבים. נדמה לי שהבחירות הקרובות יוכרעו על בסיס הקולות הערבים. ‏זה יהיה הצומת שאליו יתנקזו רבות משאלות היסוד הערכיות והפרקטיות במערכה הזו

אני טוען, שהמחנה הדמוקרטי-ליברלי בישראל ובעיקר האגף היותר מתון בו, יהיה חייב הפעם לצאת מגדרו (ומהרגליו) בהקשר הזה, כי אחרת נידונו לעוד ארבע שנים של שלטון נתניהו-בן גביר-חרדים (או הרכב כזה בתוספת נפתלי בנט או אביגדור ליברמן). חד וחלק. וזו בחירה שצריך לעשות עכשיו ובאופן ברור.

‏ברמה ערכית-מוסרית, אין נייר לקמוס ברור יותר לדמוקרטיה מהותית משאלת הייצוג של קבוצות מיעוט בה. מי שבאמת ובתמים נאבק כאן בשנים האחרונות על ישראל הדמוקרטית, חייב לשאול את עצמו האם ייצוג בדמוקרטיה אמיתית מתמצה בזכות ההצבעה, או שייצוג אמיתי חייב לכלול גם את הפוטנציאל לפחות לשבת סביב שולחן קבלת ההחלטות ולהשפיע על גורל הקבוצה שלי ושל כלל החברה.

‏ברמה אינסטרומנטלית, ה-game changer היחיד במגרש הפוליטי בישראל, הוא הבוחר הערבי. בעוד שהציבור היהודי מצביע באופן ממוצע באחוזים של כ-65%-70% (והמעברים מצד לצד של המפה יחסית מוגבלים), אחוז ההצבעה הממוצע בחברה הערבית נמוך בכ-15%-20%, תלוי באיזו מערכת בחירות מדובר. יוצאת דופן הייתה מערכת הבחירות בה רצה הרשימה משותפת באופן מאוחד.

‏המשמעות היא שאם המצביעים הערבים יוצאים להצביע באחוז דומה לזה של החברה היהודית, עשויים להתווסף בין 7-10 מנדטים לגוש שאינו הקואליציה הנוכחית. זה שינוי דרמטי של כלל המערכת המפלגתית בישראל. מצד שני, עוד ירידה קטנה באחוז ההצבעה הערבי, ואף מפלגה ערבית לא עוברת את אחוז החסימה (לא היה רחוק במערכת הבחירות האחרונה).

אם המצביעים הערבים יוצאים להצביע באחוז דומה לזה של החברה היהודית, עשויים להתווסף בין 7-10 מנדטים לגוש שאינו הקואליציה הנוכחית. זה שינוי דרמטי של כלל המערכת המפלגתית בישראל

‏בנוסף, אפשר לצפות לקראת הבחירות הבאות עוד שני תהליכים. ממשלה גזענית שתעשה ככל שביכולתה לפסול מפלגות או מועמדים ערבים, ומשרד לביטחון לאומי ומשטרה שיעשו כל שביכולתם כדי לסכל הצבעה של בוחרים ערבים.

המהלכים הללו ייהנו מרוח גבית של ההקצנה והגזענות העולה כנגד ערבים בעקבות המלחמה. יהיה "קל" מאוד להניח הצדקות לפסילת הצבעה של בוחרים ערבים, בשם הביטחון, ההסתה וכו'. זה אתגר אדיר לדמוקרטיה, והוא ממש מונח לפנינו כעת.

מהצד השני, רבים בחברה הערבית, שלאורך שנים לא הצביעו כי הניחו שאין הבדל מהותי בין ממשלות ימין לממשלות מרכז-שמאל, התפכחו לאחר שחזו בתוצאות הטרגיות עבורם של עליית ממשלת ימין על מלא-מלא.

המחזה הזה אפילו עוצמתי יותר אל מול הצלחות לא מבוטלות, למשל בהקשר של מאבק באלימות בחברה הערבית, שנראו במהלך תקופת ממשלת השינוי. הקונטרסט החד הזה עשוי להגביר את המוטיבציה של רבים מאזרחי ישראל הערבים לצאת ולהצביע.

שינוי בהקשר של אחוזי הצבעה בחברה הערבית תלוי בהמון פרמטרים, ביניהם גם היכולת של המפלגות הללו, או חלקן, להתאחד, אפילו באופן טכני, כדי לייצר עבור הציבור שלהן תחושה של מסה קריטית משמעותית. מסה שיכולה לייצר שינוי וששווה לצאת עבורה מהבית.

אבל לא פחות חשובים בהקשר הזה יהיו שני אלמנטים מהותיים שקשורים לנכונות של הציבור והמנהיגות היהודית המתונה במחנה הדמוקרטי ליברלי לנקוט בפעולות משמעותיות. זה לחלוטין לא טריוויאלי, כי רבים במחנה הזה לכל הפחות גמגמו בשנתיים האחרונות בהקשר של אפשרות לשותפות דמוקרטית יהודית ערבית, בהקשרים של המחאה, המלחמה ועוד. הפעם זה פשוט לא יעבוד, ושוב, זהו מהלך שחשוב לקדם מוקדם ככל שניתן.

אפשר לצפות לקראת הבחירות עוד שני תהליכים. ממשלה גזענית שתעשה ככל שביכולתה לפסול מפלגות או מועמדים ערבים, ומשרד לביטחון לאומי ומשטרה שיעשו כל שביכולתם לסיכול הצבעת בוחרים ערבים

ראשית, נידרש להתגייס למאבק אדיר בכל ניסיון לפגיעה באפשרות של מפלגות ערביות להתמודד בבחירות ושל אזרחים ערבים להצביע בבחירות. הימין הקיצוני ינקוט בכל פעולה אפשרית, ויכול מאוד להיות שללא מאבק נחוש מהצד הדמוקרטי הוא גם יצליח. זה ידרוש פעולות משפטיות, מחאתיות, בינלאומיות ועוד ועוד. לא יכולה להיות פה דמוקרטיה מבלי שלמיעוט הגדול ביותר בה יש ייצוג אמיתי, וזה אולי המאבק הדמוקרטי החשוב ביותר של העת הזו.

שנית, שנים של מחקר שלנו מראים שהציבור הערבי יוצא להצביע (וזה הגיוני מאוד) רק כשהוא מאמין שההצבעה שלו עשויה להוביל להשפעה אמיתית על הממשלה. במילים אחרות, רק כשהוא מאמין שיש פוטנציאל אמיתי לשותפות ממשית בקבלת החלטות במעגלים השונים. את האמונה הזו בקרב האזרחים הערבים יכולים להניע בעיקר המנהיגים המתונים יותר של המחנה הדמוקרטי. למשל, במערכות בחירות קודמות, לגנץ הייתה השפעה מכרעת בהקשר הזה.

עכשיו, ברור שזה מורכב, בעיקר לאור המלחמה והאתגרים האדירים שהיא מייצרת ליחסי יהודים ערבים. אבל זה גם הדבר הנכון ערכית ומוסרית לתומכי המחנה הדמוקרטי (היהודים והערבים), וגם הדרך היחידה לנצח את ממשלת הקיצוניים המשיחיים.

‏אז מה עושים? קודם כל, מפסיקים לפחד מהצל של עצמנו. מציגים אמירה נורמטיבית חדה וברורה בעד שותפות. ואז, חושבים על דרכים יצירתיות לקדם אותה. למשל, שותפות לא חייבת להיות בין כולם בצד הערבי לכולם בצד היהודי (יכולה להיות שותפות עם מנהיגים או מפלגות מסוימים ולא אם אחרים – אבל הפסילה היא לא של כלל המפלגות הערביות). או למשל, כפי ששמעתי לאחרונה את מנסור עבאס אומר: אני רוצה להיות בממשלה, אבל לא רוצה שהממשלה תסתמך עליי או שאהיה הקול המכריע.

זה ידרוש פעולות משפטיות, מחאתיות, בינלאומיות ועוד ועוד. לא יכולה להיות פה דמוקרטיה מבלי שלמיעוט הגדול ביותר בה יש ייצוג אמיתי, וזה אולי המאבק הדמוקרטי החשוב ביותר של העת הזו

‏יש עוד המון פתרונות יצירתיים, אבל בראש ובראשונה, אנחנו חייבים לדרוש מכל מי שרואה את עצמו מנהיג מפלגה ששייכת לגוש הדמוקרטי (מי אמר בני גנץ, יאיר לפיד, נפתלי בנט?), ורוצה לקבל קולות של ישראלים שמגדירים עצמם חלק מהמחנה הדמוקרטי-ליברלי (מעל 60% מהציבור) – להתחייב לכך שסוג מסוים של שותפות פוליטית יהודית ערבית היא בהחלט במסגרת הכלים שהוא ירצה להשתמש בהם.

עירן הלפרין הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה חברתית ופוליטית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. ייסד ומוביל את המעבדה לחקר סכסוכים בין קבוצות ויישובם באוניברסיטה העברית בירושלים. ייסד את מרכז אקורד - פסיכולוגיה חברתית לשינוי חברתי ומשמש כיו"ר השותף והפסיכולוג החברתי הבכיר בארגון. שימש כדיקן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.