בשנתיים האחרונות אני מעביר חלק ניכר מימי ולילותיי אצל בתי המתגוררת ביפו שוק הפשפשים. בתי נכת-צה"ל 100+ הזקוקה מעת לעת לסיוע. מעת לעת פירושו פחות או יותר כל יום, ולשם כך אני נמצא לא מעט במקום הקרוי רשמית "צפון יפו", והכולל את שוק הפשפשים, את השכונה האמריקאית-גרמנית ואת מתחם נוגה.

בתי כבר ותיקה ביפו-שוק-הפשפשים, וזה לה מחזור המגורים השני בעיר ובשכונה. במחזור המגורים הקודם התגוררה במרחק כמה בתים ממקום מגוריה הנוכחי, ועל כן היא מכירה היטב את השוק ואנשיו ולחילופין – האנשים בשוק וסביבותיו מכירים אותה.

מדובר בהיכרות כזו, שכשאני מסתובב איתה בשוק, היא על הקלנועית שלה ואני צועד לידה, אנשים מכל כיוון קוראים אליה "מה שלומך, יפהפיה?" וכן הלאה, מה שגורם לי להרגיש שאני מסתובב עם "סלב".

כשאני מסתובב עם בתי בשוק הפשפשים ביפו, היא על הקלנועית שלה ואני צועד לידה, אנשים מכל כיוון קוראים אליה "מה שלומך, יפהפיה?" וכן הלאה, מה שגורם לי להרגיש שאני מסתובב עם "סלב"

היכרות זו כוללת את סוחרי השוק, אנשיו הקבועים, קבצניו והומלסיו.

אל אלו האחרונים התכוונתי תחילה להתייחס כאן כאל "ההומלסים המתגוררים בשוק הפשפשים וסביבותיו", אלא שנראה לי מוזר לדבר על "מתגוררים" כשמדובר בהומלסים, במיוחד כשהללו שעליהם מדובר כאן הם חסרי-בית של ממש, חסרי-בית לכל דבר ועניין.

שכן כמו בסרטים ובסדרות הטלוויזיה השונות בהם ראיתי דמויות כמותם, מדובר באנשים הלבושים בלבוש מרופט עד מזוהם, אנשים הנושאים עימם את כל תכולת חפציהם האישיים ורכושם עלי אדמות בעגלה מסוג כלשהו, בין אם מדובר בעגלת סופרמרקט שנסחבה מחניון של מרכז חנויות מוכר, או בעגלת תינוק ישנה שמישהו זרק. לפעמים מדובר אפילו בסתם ארגז שהוצמדו לו גלגלים, והוא נגרר בחבל או בחוט משיכה כלשהו או בחגורה.

וגם ראיתי מקרה שבו הומלס גרר בחבל ארגז ללא גלגלים כלל, אבל מדובר היה כנראה בהומלס עני במיוחד, מהמעמד הנמוך של ההומלסים.

כאן המקום לציין שנינה עשתה לה בעבר לנוהג לעזור לכמה מההומלסים שבאזור שוק הפשפשים וטיילת יפו. בהם למשל נכלל מוסטפה, הנוהג לפרוש את שמיכתו בחניון המכוניות הקטן שמאחורי הבלוק, וכשאינו שוכב על השמיכה הוא יושב על גדר הבטון הקטנה וקורא אלי: "שלום אבאל'ה!".

אני מצהיר ומתחייב שאין כל יחס של אבהות או אפילו משפחתיות בין מוסטפה לביני, אבל מאחר שאני אבא של נינה שהוא רואה בה – ובצדק! – מעין ידידה שלו, אומצתי לחיקו בתור אבאל'ה. זה מחייב אותי לא לרדת במענקים הדו-או-תלת-יומיים שאני מעניק לו לפחות מעשרים שקלים למענק, ובמועדים חגיגיים במיוחד שנקראים "יום חול כלשהו באמצע השבוע" אפילו לשטר של חמישים שקלים.

כי האבהות מחייבת.

נינה עשתה לה לנוהג לעזור לכמה מההומלסים באזור שוק הפשפשים והטיילת. בהם למשל מוסטפה, הנוהג לפרוש את שמיכתו בחניון הקטן וכשאינו שוכב עליה, הוא יושב על גדר הבטון הקטנה וקורא אלי: "שלום אבאל'ה!"

וישנו מריו, שמבין שערותיו הסבוכות הכסופות מבצבצות פה ושם שאריות של שיער ג'ינג'י, והוא רציני מאוד והבעת פניו מהורהרת עד שאתה תוהה באיזו מחשבה הוא שקוע עכשיו, ומשהו בהופעתו, למרות בגדיו המרופטים והמזוהמים במידה, אומר לך שאינך יכול לבוא ככה סתם ולהציע לו סיוע כספי שעלול להתפרש כנדבה, כי נדבה יש בה אלמנט מעליב. על כן אני מקפיד לתת את השטר לידי נינה שהיא חברה ומכרה ותיקה של מריו, והיא כבר יודעת איך להגניב אליו את המענק מבלי שאיש מהם יעשה מזה עניין.

עד כדי כך הדבר, עד שפעם בטעות כמעט אמרתי לו תודה על שהסכים לקחת, אבל אז נזכרתי שאני רק אורח בהיכרות בינו ובין נינה ומוטב שאסתום את פי.

אז שתקתי.

וכך, לאחר הקדמה זו, הגענו לסיפור המעשה עצמו.

*  *  *

לפני כמה שבועות יצאנו נינה ואני לסיבוב הרגיל שלנו ביפו שוק הפשפשים וירדנו לטיילת לשתות קפה ב"ויסטה" שליד הנמל ולחזור דרך יהודה הימית.

בדרך ניגש אלינו מישהו שנראה כהומלס לכל דבר ועניין, הביט בי במבע עצוב ושאל אם אוכל לעזור לו.

ההומלס האמור לא היה מאלו המוכרים לנינה ולי, או כמו שאמרתי לנינה "זה לא מההומלסים שלך, נכון?", אבל מחשבה של חצי דקה שכנעה אותי שמה ההבדל לכל הרוחות, אם הוא אחד מהחבר'ה או לא.

הוצאתי שני מטבעות של עשרה שקלים ונתתי לו – לא סכום נדיב במיוחד, אבל זה מה שמצאתי בכיס, ולתת שטר של חמישים שקלים למישהו חדש ולא מוכר נראה לי מוגזם.

הוא הביט במטבעות מופתע, אמר תודה והלך לדרכו, ואנחנו המשכנו בסיבוב.

ההומלס לא היה מאלו המוכרים לנינה ולי, או כמו שאמרתי לנינה "זה לא מההומלסים שלך, נכון?", אבל מחשבה של חצי דקה שכנעה אותי שמה ההבדל לכל הרוחות, אם הוא אחד מהחבר'ה או לא

בערב ירדתי מהדירה של נינה אל הסיטי-מרקט, המינימרקט שלמטה בבניין בהמשך הרחוב. ירדתי לשם כדי להשלים כמה קניות.

כשהגעתי לקופה עמד לפניי מישהו בבגדים מרוטים, גבו אליי. את פניו לא ראיתי. על הדלפק שבינו לבין המוכר היו ארבעה בקבוקי בירה והוא הושיט למוכר שני מטבעות של עשרה שקלים כל אחד.

הבירה בסיטי-מרקט – סטלה ארטואה, קארלסברג והיינקן – נמכרה באותה עת במבצע מתמשך: שני בקבוקים בעשרה שקלים.

הבטתי ביד המלוכלכת המוסרת למוכר את המטבעות, והיא נראתה לי מוכרת. התרחקתי מעט, הבטתי באיש מהצד וזיהיתי את ההומלס שנתתי לו מטבעות בצהרים.

עמאר המוכר התורן בסיטי-מרקט לקח את המטבעות, הכניס אותם לקופה, ושם את הבקבוקים בשקית פוליאתילן.

ההומלס לקח את השקית והלך.

הנחתי את הקניות שלי על הדלפק, עמאר העביר אותן בקופה ואמר: "שבעים ושישה שקלים".

לא בא לי להוציא את ארנק כרטיסי האשראי. פתחתי את מעטפת הסמרטפון, שלפתי ממנה שטר של מאה שקלים והושטתי אותו לעמאר. עמאר פתח את הקופה, הוציא ממנה את שני המטבעות של עשרה שקלים ועוד ארבעה מטבעות של שקל והושיט לי אותם.

כשהגעתי לקופה עמד לפניי מישהו בבגדים מרוטים, גבו אליי. את פניו לא ראיתי. על הדלפק שבינו לבין המוכר היו ארבעה בקבוקי בירה והוא הושיט למוכר שני מטבעות של עשרה שקלים כל אחד

הבטתי במטבעות המונחים בכף ידי הפשוטה.

"בואו חמודים", אמרתי לשני המטבעות של עשרה שקלים, "בואו חזרה לאבא".

ובזאת תחבתי אותם לכיס והלכתי משם.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.