דניאלה ספקטור. בת 43. מוזיקאית יוצרת. נשואה לבן. אם לשניים. גרה בפרדס חנה.

 לוח הזמנים שלה עמוס בעקבות יציאת האלבום החדש שלה, "לחיות", שאת כתיבתו סיימה לפני שבעה באוקטובר ולא ידעה עד כמה ה"לחיות" יחייב אותה לדקויות נוספות.

אנחנו מדברות על יצירה עצמאית, על היכולת של המוזיקה לסלול דרך, על הכורח שלה לכתוב אמת, על האנשים שאליהם התחברה בראשית המלחמה, דרך השירה – וגם על ההכרח להביט על המציאות באופן מורכב ולא לטבול אותה, בשביל ההגנה, בקערת סוכר.

מה שלומך?
"מצד אחד, מזג האוויר אצלי שמשי. מצד שני, דריכות. אני נמצאת בתוך מסדרון היציאה של האלבום החדש שלי "לחיות", חוצה את הארץ לאורכה ולרוחבה, פוגשת אנשים, מקשיבה לרדיו, מעורבת במה שקורה. בעסקה שהתחילה להתחולל. בשמחה על החטופות שחזרו.

"האוויר, שהיה כלוא בריאות מאז העסקה הקודמת, מתחיל לצאת, ואיתו הבכי. כל כך הרבה זמן ישבתי על קצֵה הכיסא. דאגתי להן. יחד עם ההתרגשות על חזרתן, עולה בי כעס מטורף על כל יום שנדחה"

"האוויר, שהיה כלוא בריאות מאז העסקה הקודמת, מתחיל לצאת, ואיתו הבכי. כל כך הרבה זמן ישבתי על קצֵה הכיסא. דאגתי להן. יחד עם ההתרגשות על חזרתן, עולה בי כעס מטורף על כל יום שנדחה. דווקא עם החזרה, הפצע כואב יותר. אני נחרדת מהפוליטיקה שמשחקת בחיי אדם ומצד שני, מחפשת את החריצים. את המקומות שבהם הפוליטיקה יכולה לבוא בשירות האיחוי. הריפוי.

"אני מרגישה שיש משהו בעסקה הזאת, למרות הוויתורים, שמאפשר לדמיין פיוס". דניאלה ספקטור (צילום: אורית פניני)

"אני קוראת עכשיו ספר מדהים, "על הפיוס", של מיה סביר. היא כותבת על פיוס בתנאים לא אידיאליים, בתנאים של ויתור והשלמה והכרה בסבל של האחר. אני מרגישה שיש משהו בעסקה הזאת, למרות הוויתורים, שמאפשר לדמיין פיוס. בתוכנו, קודם כל.

"אלה הימים. בליל של רגשות, וגם של פריצות דרך".

מה זו פריצת דרך?
"דברים שנפלתי בהם בעבר ואני מצליחה לראות אחרת. למשל, כשאני מתנהלת בצורה שאני לא גאה בה עם חבר ומצליחה להקשיב לו מתאר את החלק הפוגע. להכיל. לא לנסות לשייף את המקומות הגסים. עבורי זאת פריצת דרך.

"מאז שפרצה המלחמה, לצד דפוסי ההישרדות שסיגלנו, יש חוויה ממשית של חיים ומוות. כמות עצומה של אנשים חוו אובדן. הערך שיש לזמן והאופן שבו אנחנו חיים אותו, מקבלים יותר משקל"

"מאז שפרצה המלחמה, לצד דפוסי ההישרדות שסיגלנו, יש חוויה ממשית של חיים ומוות. כמות עצומה של אנשים חוו אובדן. הערך שיש לזמן והאופן שבו אנחנו חיים אותו, מקבלים יותר משקל. מקומות שבהם בזבזנו זמן על פחד, היסוס, שתיקה. התחושה שאין זמן, היא פועל יוצא של המפגש עם שבריריות החיים".

האם לא הבנו עוד קודם את שבריריות החיים?
"הבנו לפרקים, אבל מישהו שיחק עם הכפתור של הווליום והעלה אותו לטופ. אגיד לך משהו: אנחנו נאלצים להכיר במורכבות – איך העולם מסתכל עלינו ואיך אנחנו מסתכלים על עצמנו, איך העולם מסתכל על החיילים שלנו ואיך אנחנו רואים ומחבקים אותם. הזהות של מה טוב ומה רע התערבבו ואנחנו נדרשים למורכבות.

"בכל פעם שחיילים נפלו, קראתי את השמות שלהם ואיפה הם גרו. חתך האוכלוסייה כל כך רחב ואני מוצאת את עצמי אוהבת את כולם, כואבת על כולם, לא משנה איפה גדלו ומה עמדתי הפוליטית ביחס למקום שבו גדלו. ואני רוצה לקחת את זה מהחוץ אל הפנים – לסגל גמישות ומבט בהיר על קולות סותרים בתוכי, חלקם רחבי לב ועדינים וחלקם בחושך, בצל".

כבר הרבה שנים את יוצרת עצמאית: כותבת, מלחינה, מופיעה. התחלת כמעט במחתרת. התעקשת להיות מעורבת בכל שלבי היצירה. פילסת את הדרך בזחילה איטית ומוקפדת.
"כשנכנסתי לעבוד על האלבום הראשון שלי הייתי בת 25. החלטתי להפיק אותו בעצמי. היו לי עקרונות מפתח כמו, תעשי כל מה שאת יכולה בעצמך ואם יהיה משהו שאת זקוקה לו ואין לך – תמצאי פתרון. העיקרון הזה נועד לתת לי את מלוא הקנבס. את מלוא החופש ליצור.

"כשהאלבום הראשון יצא והשירים התנגנו ברדיו, הרגשתי שהעובדה שאני עומדת מאחורי היצירה שלי נותנת לי חוסן. שגם אם יגידו משהו פחות טוב או לא יגידו כלום, אני שלמה"

"עוד עיקרון שהנחה אותי הוא, ייקח כמה שייקח. הדבר החשוב הוא להגיע למשהו שאוהב ואעמוד מאחוריו. כשהאלבום הראשון יצא והשירים התנגנו ברדיו, הרגשתי שהעובדה שאני עומדת מאחורי היצירה שלי נותנת לי חוסן. שגם אם יגידו משהו פחות טוב או לא יגידו כלום, אני שלמה. זאת איכות ששומרת עליי ועל היצירה.

"המוזיקה לא משקרת, היא מלמדת אותי לעבור דרך חישוקי אש שנמנעתי מהם לא פעם".

חישוקי אש?
"למשל, לעשות משהו כי מישהו אחר רוצה. להגיד משהו כדי שמישהו אחר יהיה שמח. המוזיקה מלמדת אותי לתפוס מקום ולמצוא את הדרך שלי, גם אם מישהו לא מרוצה. זה מעבר לשאלה כמה שירים הוצאתי. המוזיקה היא צורת תרגול".

עטיפת האלבום "לחיות" של דניאלה ספקטור (צילום: יח"צ)

את יכולה להגיד על זה עוד משהו?
"דווקא את הדברים המקודשים לנו צריך לבחון. האם אנחנו מוכנים להעביר אותם דרך ביקורת, פופולריות וטרנדיוּת. כשיצא האלבום הראשון כתבו עליו: 'הייפּ תל אביבי מוצדק'. לא זיהיתי את עצמי במילים האלה. יצרתי לעצמי מעין בועה שבה לא הרגשתי לגמרי שייכת לעולם המוזיקה.

"היו אנשים ונגנים שעבדו איתי וגם בן, בן הזוג שלי. עבדנו יחד הרבה שנים וזה היה מורכב ומלהיב עד שזה השיל את עצמו ואפשר לנו לצמוח למקומות אחרים. לא תמיד הוא יודע, אבל כל מיני תובנות שלו מתגנבות לי אל תוך השירים.

"כשפרצה המלחמה הפסקנו לעבוד, אבל מהר מאוד הרגשנו שאנחנו זקוקים לבועה הזאת, לא רק בגלל האלבום. היינו זקוקים לאלבום שיחזיק אותנו במיקרו־מציאות שפויה"

"את האלבום הנוכחי הוא שמע רק כשהוא הסתיים. בן הוא מתכנת ונמצא בעולמות האלקטרוניים. בשנה האחרונה הוא עבד על בניית אפליקציה שמלמדת מוזיקה. כשעבדנו יחד הוא היה טכנאי אולפן, הקליט אותי ומאוד עזר לי".

הוצאת עכשיו אלבום חדש. הוא בשל ויפה ואינטימי, איכות שחוצה את כל היצירות שלך. ואז פורצת מלחמה.
"האלבום נכתב החל מ־2019 וכתיבתו הסתיימה לפני שבעה באוקטובר. כבר היינו כמעט שנה בתוך עבודה באולפן של אלון לוטרינגר בגבעת חן. מסביבנו עצי הדר, תות ואבוקדו.

דניאלה ספקטור מופיעה בבריכת ימק"א הישנה במהלך הקרנה של סרטי אנימציה במסגרת פסטיבל AniNation על רצפת הבריכה הריקה, ירושלים, 27 באוקטובר 2018 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

"כשפרצה המלחמה הפסקנו לעבוד, אבל מהר מאוד הרגשנו שאנחנו זקוקים לבועה הזאת, לא רק בגלל האלבום. היינו זקוקים לאלבום שיחזיק אותנו במיקרו־מציאות שפויה. כל סשן התחיל בשעה של דיבורים – מה קורה איתנו. לישה. היינו צריכים לגעת במציאות כדי להיכנס אל הבועה של המוזיקה. זה היה כמו טיפול במים, כמו תנועה שעוברת דרכי.

"תמיד סבלתי מהקלטות שירה. רציתי שזה יהיה מדויק והייתי חסרת ביטחון ופתאום משהו בפרופורציות השתנה. המוזיקה באמת ריפאה אותי בימים האלה, זאת לא קלישאה. אחרי שבעה באוקטובר ריחפה מעל כולנו השאלה, האם החיים כמו שהכרנו אותם נגמרו, ומשהו בעשייה המוזיקלית מעניק חוויה פיזית ממש, של חיים.

"פגשתי בני משפחות בכל מיני מצבים. אנשים שהפכו בן לילה לפרזנטורים של הכאב הכי גדול. לסמל. הרגשתי שגם אם אני לא באה לשיר, יש ערך בלבוא, לשבת, להקשיב"

"אמרת לי קודם שהחיים שאדם יוצר חי הם הדימוי ליצירה שלו. ואני רוצה להגיד לך שכשהרוקי מורקמי מספר לנו על ריצה, הוא בעצם מספר על היצירה שלו. אנחנו מתייחסים לדיבור על עצמנו כזוטות ולדיבור על היצירה כגבוהות – ואני חושדת שהדברים יותר מחוברים".

לפני כמה חודשים ראיתי הופעה שלך באמפי שוני. אירחת את אהוד בנאי ואת רונה קינן. חזבאללה עוד ירה על ישראל ולא היה ברור אם יגיעו אנשים, אבל האמפי היה מלא, ואני זוכרת שבאמצע ההופעה דיברת על ענבר הימן ז"ל, שנחטפה לעזה ונרצחה.
"נכון. ענבר הייתה אומנית גרפיטי. השיר שלי "כל הדברים היפים באמת" היה שיר שענבר ונועם אלון, בן זוגהּ, אהבו מאוד.

"אחרי שהודיעו שהיא נרצחה הלכתי לשבעה, לבית משפחתו של נועם. ישבתי עם אבא שלו, שהיה מעורב מאוד במאבק משפחות החטופים.

"פגשתי בני משפחות בכל מיני מצבים. אנשים שהפכו בן לילה לפרזנטורים של הכאב הכי גדול. לסמל. הרגשתי שגם אם אני לא באה לשיר, יש ערך בלבוא, לשבת, להקשיב, להיות שם. שאלתי את עצמי מה יש לי לתת בתקופה הזאת וחלק מהתשובה היה להבין מה עובר עליהם. שרתי למפונים, שרתי כמה פעמים בכיכר החטופים וגם בכמה גילויי מצבה שאליהם הזמינו אותי".

"היו ימים בתוך התקופה הזאת שהייתי בסחרור, ורגעים שבהם הרגשתי שאני לא יכולה אבל ידעתי שעבור אנשים מסוימים, אם יש מוזיקאי שמתנגן בבית, אז כשקורה משהו, טוב או רע, הם רוצים את הדמות הזאת"

ונענית מייד?
"הנטייה הייתה להגיד 'כן'. היו ימים בתוך התקופה הזאת שהייתי בסחרור, ורגעים שבהם הרגשתי שאני לא יכולה אבל ידעתי שעבור אנשים מסוימים, אם יש מוזיקאי שמתנגן בבית, אז כשקורה משהו, טוב או רע, הם רוצים את הדמות הזאת. את הפנים מאחורי השיר.

"לפעמים שיר נותן פשר למה שאין לו מילים". דניאלה ספקטור (צילום: ענבל אייל)

"לא תמיד קל לי לגשר בין הקרבה שהם חווים לבין הבן אדם שאני, אבל המלחמה ריככה את הגבולות בין האישי לקולקטיבי והרגשתי זכות. כששרתי באחד מגילויי המצבה של חייל, לא ידעתי אם אוכל לשיר בלי לבכות, וכשהתחלתי לשיר, הם התחילו לבכות.

"פתאום הרגשתי את התוקף הנוסף של השיר, "התשמע קולי" של רחל. יש לי ביצוע שלו עם גבע אלון. התפקיד של השיר באותו רגע היה כמו צינור מפלט. להניע את מה שתקוע בגרון. לפעמים שיר נותן פשר למה שאין לו מילים".

לאלבום החדש שלך קוראים "לחיות". מה זה ה"לחיות" הזה?
"זה כל מה שעליו אנחנו מדברות. המורכבות. אני נמצאת במקום טוב ועטוף. יש לי המון תמיכה גם באומנות שלי וגם במשפחה שלי ואני אומרת על זה תודה.

"בדרך לפה דיברתי עם חברה שלי מתל אביב שסיפרה לי על הלילות שבהם היו להם אזעקות ואנחנו ישנו טוב ובית הספר פעל רצוף והיו לי הופעות ושום דבר לא מובן מאליו.

"אחרי שבעה באוקטובר היה לי קשה להניח הכול בצד ולכתוב שיר. להתפייט. מילים יכולות לקרב לחוויה או להרחיק ולטשטש אותה. העבודה שלי ככותבת טקסטים תמיד הייתה למצוא את השביל הישיר לחוויה האנושית"

"אחרי שבעה באוקטובר היה לי קשה להניח הכול בצד ולכתוב שיר. להתפייט. מילים יכולות לקרב לחוויה או להרחיק ולטשטש אותה. העבודה שלי ככותבת טקסטים תמיד הייתה למצוא את השביל הישיר לחוויה הפנימית האנושית, בלי בולשיט.

"אני לא אוהבת לצבוע את המציאות בצבעי פסטל, וזה אתגר מעניין לכתוב את הדברים בצבעים הנכונים. אחרי שבעה באוקטובר, אנחנו הכותבים נמצאים במלכוד. אם תנסי לכתוב את הדברים כהווייתם הם יהיו קשים מאוד. אף אחד לא זקוק לגלולה המרה הזאת. אם תנסי להרחיק וליפות – תעשי עוול.

אנשים רצים לתפוס מחסה עם הישמע אזעקה המתריעה על טילים שנורו מתימן,  חוף בתל אביב, 28 בספטמבר 2024 (צילום: איתי רון/פלאש90)

"ה'לחיות' של האלבום נוגע בפָּלֵטָה של מאבקים על חיים במובן הכי ארצי, כמו השבלולים על השביל ועץ הפיקוס בחצר, ובמקומות הכי עמוקים ומהותיים. גם וגם. רציתי שמתוך האלבום תעלה תמונה מורכבת של מה הם החיים. זה שונה ממה שקרה בשבעה באוקטובר, שבעקבותיו את צריכה להגיד בקול רם 'אני רוצה לחיות. אני חפצת חיים', כשבחוץ החיים נלחמים, גועשים וחורטים".

ובימים האלה, את כותבת?
"מתחילת המלחמה אני כותבת רק כתיבה אינטואיטיבית. קטעי מחשבות. אני שומרת על קשר עם הכתיבה ועם התת מודע, אבל לאחרונה התחלתי לחשוב שאולי זה תירוץ. הכתיבה מחייבת הסתכנות באי דיוקים ובחשיפה וצריך לעבור דרך זה.

"עם השנים למדתי לשים את עצמי במקום מתמסר, ואני יודעת שמה שעובר דרכי ברגע מסוים נוגע באנשים באופנים שונים שהם מעבר לשליטה שלי"

"הופעה זה עניין שונה. עם השנים למדתי לשים את עצמי במקום מתמסר, ואני יודעת שמה שעובר דרכי ברגע מסוים נוגע באנשים באופנים שונים שהם מעבר לשליטה שלי. השיר יפגוש מישהו במקום כואב, למישהו אחר הוא ירומם את רוחו. אני הופכת להיות צינור שמעביר תנועה של מוזיקה ואני בקבלה מלאה של כל מה שעובר דרכי כולל מבוכה ובושה. בהופעה את On air – וזה מה שזה".

יש הבדל בין ההופעות עכשיו לבין ההופעות לפני המלחמה?
"אספר לך סיפור שאני מספרת גם בהופעות. יום אחד הופעתי למפונים על הדשא באחד הקיבוצים. ישבו שם עשרות נשים ומסביבן ילדים רצים וצועקים ורעש רעש, ואני באה ושרה את השירים העדינים שלי, וברור לי שאם יש אמא אחת שהשירים נוגעים בה ומנעימים את זמנה – עשיתי את שלי. הרצון להיות חלק, להקל, לצאת מהבועה, היה גדול מאי פעם.

"ביום אחר, הזמינו אותי לשיר בגבעת חביבה למפונים. היו שם מפונים מכמה יישובים בעוטף. מי שהזמינה אותי באה ואמרה לי, 'יש פה קהל שלא בטוח שמכיר אותך', וזה הצחיק אותי כי לא באתי עם אג'נדה של מי הקהל. באתי לפגוש אנשים. באתי כלי ריק, בלי משא ומתן ובלי ציפיות.

"שרתי את מה שהיה לי לשיר וקצת דיברתי. בסוף ההופעה ניגשה אליי אישה. אני לא יודעת אם היא הכירה קודם את השירים שלי או לא, אבל היא סיפרה לי את סיפור שבעה באוקטובר שלה. המוזיקה הייתה הגשר למפגש ביננו אחרי ההופעה".

"לקח זמן, אבל הבנתי שהיצירה היא מהותית. היא הדם שזורם בגוף שנקרא 'התרבות הישראלית'. היכולת שלי להיות חזקה וחיונית מאפשרת לי לתמוך, לחבק, להופיע"

בואי נדבר על הספקטרום שבין לשרוד לבין לחיות.
"היה רגע בתחילת המלחמה, בין הנסיעות להופעות בהתנדבות, שבו הרגשתי שאני כמעט נשברת ועלו שאלות: איזה ערך יש לחיים שלי? האם הם מתבטלים אל מול האסון הנוראי? עם הזמן נעשה לי ברור שאנחנו חייבים להמשיך לטפח את חלקת האלוהים שלנו, להיות אנשים כותבים ויוצרים ולהזין את המרחב שסביבנו.

"לקח זמן, אבל הבנתי שהיצירה היא מהותית. היא הדם שזורם בגוף שנקרא 'התרבות הישראלית'. היכולת שלי להיות חזקה וחיונית מאפשרת לי לתמוך, לחבק, להופיע בפני אנשים. זו התפיסה שלי היום את המושג 'לחיות'.

"לקח זמן, אבל הבנתי שהיצירה היא מהותית". המוזיקאית והיוצרת דניאלה ספקטור (צילום: בן פלחוב)

"האומנות היא אמצעי לדבר שפה אחרת, להביא מורכבות של קולות שלא תמיד אנחנו מצליחות להכיל במציאות. נגיד אני, דניאלה מפרדס חנה, שרה שיר שכתבתי ומיכל, שגרה בהתנחלות בדרום הר חברון, מקשיבה לשיר ומזהה בו את עצמה. הנה, יש ביננו חוט שהוא קצת תרופה לנפרדות, אבל לא באופן שעטוף בסוכר.

"אומנות היא כלי של אמפתיה ונראה לי שבמיוחד עכשיו, אמפתיה היא משאב מאוד נחוץ".