דוד אוהנסיאן, האיש ששינה כמעט לבדו את פניה של ירושלים, הגיע לעיר כפליט כמעט חסר כול בדצמבר 1918, לאחר ששרד בקושי את רצח העם הארמני.

אוהנסיאן, אשתו וילדיהם שוכנו בחדר קטן במנזר הארמני בעיר העתיקה. כמו אלפי משפחות ארמניות אחרות שנלקחו לרובע הארמני, הם לבשו בגדים מארגוני צדקה והתקיימו מארוחות שהוגשו להם על שולחנות ארוכים משותפים.

שנתיים לאחר מכן, אוהנסיאן ייסד את סדנת "אריחי כיפת הסלע" בוויה דולורוזה.

בתוך עשור, האריחים הארמניים שינו את פניה של ירושלים: הם קישטו את רחובותיה, את הבניינים שלה ורבים מסימני הנוף המפורסמים שלה בעבודת קרמיקה מזוגגת בגוני כחול, אדום וירוק עדינים שהפכו לסמל מסחרי של העיר.

עד מותו בביירות ב-1953, אוהנסיאן הספיק לקשט בתים ומבנים ציבוריים בטורקיה, בלבנון, בסעודיה, בבריטניה, בצרפת ואפילו בהוליווד.

אמן הקרמיקה הארמני דוד אוהנסיאן (צילום: Wikimedia commons/CC-SA-3.0/Lantuszka)

חיים יוצאי דופן

100 שנים לאחר שאוהנסיאן הפך מפליט לאיש חזון אמנותי, נכדתו סאטו מוגליאן פרסמה לאחרונה ביוגרפיה מקיפה תחת הכותרת "חגיגה של אפר: חייו ואמנותו של דוד אוהנסיאן", שמספרת לראשונה את סיפור חייו יוצא הדופן.

האריחים הארמניים הפכו כה מזוהים עם ירושלים, עד שמפתיע לגלות כי מסורת הקרמיקה של העיר – להוציא מבנים מונומנטליים כגון כיפת הסלע – היא רק בת מאה, וכי היא קיבלה את השראתה מעבודתו של אמן טורקי-ארמני בודד.

היום, הקערות, הלוחיות והתכשיטים הקרמיים הצבעוניים המוכרים לנו מעבודתם של אוהנסיאן ושל שמונה משפחות טורקיות-ארמניות אחרות, מוצעים למכירה כמעט בכל דוכן שני בשוק של העיר העתיקה.

אפשר לראות את עבודתה של אותה קבוצה באריחים המצוירים המעטרים וילות בשכונות כמו טלביה ושייח ג'ראח, בשלטי הרחובות התלת-לשוניים בעיר העתיקה, באריחים העדינים המקשטים את הלובי של מלון אמריקן קולוני ובמזרקות ובתנורי האח של הכנסייה הסקוטית, בית המושל ומוזיאון רוקפלר.

מוצרים למכירה בסדנת אריחי כיפת הסלע בשנות ה-20 (צילום: באדיבות סאטו מוגליאן)

אוהנסיאן היה אמן, יזם עסקי וגולה שעזר למשפחתו לנווט דרך זוועות רצח העם הארמני בידי הטורקים, עד שבני המשפחה מצאו מקום מבטחים בירושלים.

הם שרדו את צעדות המוות, את המרת הדת בכפייה, את בגידתה של טורקיה מולדתם וגירושם ממנה, בעודה נסחפת בטירוף של לאומנות עם קריסתה של האימפריה העות'מאנית לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה.

אוהנסיאן הוזמן לירושלים על ידי הבריטים, כדי לשקם את האריחים השבורים שעיטרו את כיפת הסלע. הוא לא קיבל את החוזה, אבל האמן – שסייע מגיל 15 לפרנסת משפחתו הענייה באמצעות מכירת ביצים – ראה את הפוטנציאל.

אוהנסיאן הוזמן לירושלים ע"י הבריטים, כדי לשקם את האריחים השבורים שעיטרו את כיפת הסלע. הוא לא זכה בחוזה, אבל האמן – שסייע מגיל 15 לפרנסת משפחתו באמצעות מכירת ביצים – ראה את הפוטנציאל

ירושלים הייתה אז עיר אצילית שניזוקה מהמלחמה, מרעידות אדמה ומהזנחה, שהבריטים גמרו אומר להשיב לזוהרה, ואוהנסיאן ניצל את ההזדמנות לשיקום הקריירה האישית שלו. בעזרת כישורים שרכש בקוטהיה, מרכז הקרמיקה הטורקית-ארמנית, הוא בנה את הסדנה שלו בלב התעשייה של ירושלים החדשה.

משפחת אוהנסיאן הפסיקה את הייצור שלה בירושלים ב-1948, אבל משפחתו של מגרדיש קרקשיאן – אחד האמנים המקוריים שאוהנסיאן הביא עמו לעיר ב-1919 – המשיכה לייצר קרמיקה בסדנה ברחוב הפטריארכיה היוונית בעיר העתיקה.

עיטור קרמיקה על וילה בשכונת טלביה בירושלים, מעשה ידיו של אמן הקרמיקה דוד אוהנסיאן (צילום: באדיבות סאטו מוגליאן)

ברחו מישראל

"ידעתי שסיפור חייו של סבא שלי – האיש שעבודתו הונעה מערכים אסתטיים גבוהים יותר ויותר, ושהוא שרד תהפוכות יותר מפעם אחת – היה מרתק. והסיפור הזה לא סופר", אמרה לי מוגליאן במהלך ביקור שערכה לאחרונה בירושלים.

"ידענו שהאמנות של קוטהיה עברה לירושלים, אבל לא ידענו איך בדיוק. ידעתי שסבא שלי היה גורם מרכזי במעבר הזה של האמנות ממקום אחד לאחר.

"חשבתי שאם אחפור עמוק, אפשפש בארכיונים ואחפש חומרים ממקור ראשון, אוכל לחלוק לו היום כבוד באמצעות הצגת סיפור חייו וסיפורה של האמנות שלו".

"אימא הייתה מתארת לנו את הילדים שהיא שיחקה איתם, שבאו ממקומות שונים ודיברו שפות שונות. לפעמים הם לא יכלו להחליף ביניהם מילה, אבל הם בנו יחד עפיפונים והעיפו אותם. כאב לה מאוד לעזוב"

אמה של מוגליאן הייתה בתו של אוהנסיאן. היא נולדה בירושלים אבל עזבה אותה כשהייתה בת 20. רוב בני המשפחה נמלטו מדירתם הנוחה בדרך בית לחם בשכונת בקעה ב-1948, כשהאזור נקלע לאש צלפים ולהפגזות של היהודים.

אוהנסיאן ומשפחתו, שנאלצו לגלות מביתם בשנית, מצאו מקלט תחילה בקהיר ולאחר מכן בביירות, שם אוהנסיאן הלך לעולמו ב-1953.

"בני המשפחה, שהיו מאוד קרובים, התפזרו, הפכו לחסרי מדינה ולעולם לא הצליחו לשוב ולהתאחד לגמרי", אומרת מוגליאן, חלילנית ידועה שגדלה בניו ג'רזי.

"זה מדהים בשבילי להיות כאן, היכן שאמי נולדה. האמנות של סבא שלי נמצאת בכל העיר. אחי ואני היינו שומעים כל יום על ירושלים, היא תמיד הייתה מסביבנו"

"אימא הייתה מתארת לנו את הילדים שהיא שיחקה איתם, שבאו ממקומות שונים ודיברו שפות שונות. לפעמים הם לא יכלו להחליף ביניהם מילה, אבל הם בנו יחד עפיפונים והעיפו אותם. היו לה חיים יפים שם. כאב לה מאוד לעזוב".

שלט באנגלית ובעברית המייחס את עבודת הקרמיקה שלידו לדוד אוהנסיאן (צילום: ויקישתוף/CC-SA-3.0/Lantuszka)

הכרה עולמית

אוהנסיאן זכה להכרה עולמית: עבודת הקרמיקה שלו זכתה במדליית זהב בתערוכת האימפריה הבריטית באצטדיון ומבלי בלונדון ב-1924, בתערוכה העולמית לאמנות בפריז ב-1925 ובתערוכה העולמית של שיקגו ב-1933.

אבל את המיומנויות הראשונות שלו הוא למד כחניך בסדנה בקוטהיה באנטוליה שבמערב טורקיה, מרכז המסורת הקרמית. "החניכים ישבו בסטודיו לצד המאסטרים, ולמדו את כל היסודות והשלבים – מערבוב החמר, השבחתו והעברתו דרך מסננים, דרך יצירת הזיגוג ועד השרפה בתנור עצים מיוחד", מספרת נכדתו.

מפגש מקרי עם דיפלומט בריטי צעיר בעל חיבה לאוריינט העלה את אוהנסיאן הצעיר על המסלול לתהילה. מארק סייקס הגיע לאיסטנבול ב-1911 בשליחות הממשלה הבריטית, אבל עשה עיקוף דרך קוטהיה בחיפוש אחר עבודות קרמיקה.

Feast of Ashes (צילום: עטיפת הספר)

אחוזת סלדמר, בית משפחתו של סייקס ביורקשייר, נשרפה, וסייקס רצה להוסיף בשיפוץ חדר אוריינטלי מעוטר באריחי קרמיקה. הוא הפקיד את המשימה בידי אוהנסיאן. האריחים הוכנו בקוטהיה והובלו לבריטניה, שם הותקנו ב-1914.

בין אנשי החברה הגבוהה שביקרו באחוזה נמנה חברו הטוב של סייקס, רונלד סטורס, שמונה ב-1918 למושל הצבאי של ירושלים, והקים בה את "האגודה למען ירושלים", ששמה לה למטרה לשקם ולייפות את העיר בעזרת מלאכות מסורתיות.

בינתיים, סייקס, המומחה הבריטי למזרח התיכון שייצג את בריטניה בהסכם סייקס-פיקו, נסע לדמשק כדי לחפש אריחים ארמניים לשיקום כיפת הסלע.

"סייקס שכר ארמני לחפות עבורו חדר בביתו ביורקשייר באריחים מודרניים, שמהווים חיקוי מוצלח של האריחים הדמשקאיים העתיקים", כתב סר ויליאם אורמסבי-גור, חבר בממשלה הבריטית, בדוח של משרד החוץ על כיפת הסלע. "אם הוא לא נטבח בינתיים, אולי הוא יוכל לספק את האריחים הדרושים".

צלחות בסגנון ארמני בירושלים (צילום: הדס פרוש פלאש 90)

בדרך נס, אוהנסיאן שרד. הוא פגש את סייקס בדצמבר 1918 לאחר שנמלט מזוועות רצח העם והגיע לדמשק. סייקס ועמיתיו הסדירו את נסיעתו של אמן הקרמיקה לירושלים, וזמן קצר לאחר מכן אוהנסיאן חזר לקוטהיה, כדי לגייס אמני קרמיקה נוספים להצטרף אליו לירושלים ולהתחיל בשיקום כיפת הסלע.

הבריטים הזמינו ממנו שלטי רחוב באנגלית, בערבית ובעברית עבור 46 רחובות, שכל אחד מהם עשוי מ-12 אריחים. אוהנסיאן צייר אותיות שחורות על אריחים לבנים, שסביבם מסגרת בצבעי כחול וטורקיז

אולם האדריכל הטורקי שהוביל את הפרויקט החליט שאמני קרמיקה מוסלמים הם שצריכים לייצר את 45,000 האריחים שנדרשו לשיקום המבנה המונומנטלי, אז אוהנסיאן פיתח מלאכה אחרת: הבריטים הזמינו ממנו שלטי רחוב באנגלית, בערבית ובעברית עבור 46 רחובות, שכל אחד מהם עשוי מ-12 אריחים. אוהנסיאן צייר אותיות שחורות על אריחים לבנים, שסביבם מסגרת בצבעי כחול וטורקיז.

בעקבות זאת הגיעו הזמנות נוספות לעבודות, ובתוך כמה שנים, האריחים שייצרו אוהנסיאן והמשפחות האחרות מקוטהיה הפכו לחלק מהמארג של העיר.

סאטו מוגליאן (צילום: צילום: Courtesy)

דרישת שלום מסבא

לדברי מוגליאן, במשפחתה כמעט לא דיברו על רצח העם, אבל זה "טען את האווירה" בבית ילדותה והיה מקור לשתיקות כואבות. כמי שגדלה בניו ג'רזי לצד יהודים רבים, היא החלה להבין כיצד זוועות מועברות מדור לדור.

"רצח העם לא רק קרע אותנו מהאדמה שהזינה אותנו, אלא גם שלל מאיתנו את החומרים הילידיים שמהם עיצבנו את המוצרים הייחודיים שלנו", היא כותבת בספר שלה. "הרגשתי תחושה הולכת ומעמיקה של אהבה וכבוד למסירות הנחושה של סבי למסורת שלו ולדרך שבה הוא יצר מחדש את האמנות שלו בסביבה גאולוגית שהיו חסרים בה כמעט כל החומרים שהיו נחוצים ליצירתה".

שולחנות בסגנון ארמני בחצר מלון אמריקן קולוני, 2003, ארכיון, למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: פלאש 90)

"הרבה מהסיפורים המשפחתיים נמסרו בעל פה מדור לדור, לפעמים על פני מאות שנים. זה היה לפני שהמשפחה שלי הייתה אוריינית", היא אומרת.

מוגליאן מעולם לא פגשה את סבה, אבל לקראת סוף המחקר שהיא ערכה עבור הספר היא גילתה שאחת מעבודותיו בארצות הברית נמצאת בכנסייה בניו יורק.

"הופעתי באקדמיה למוזיקה בברוקלין אינספור פעמים במהלך הקריירה שלי כמוזיקאית. בכל פעם שיצאתי מהתחתית, צעדתי במרחק כמה מטרים מעבודת האמנות של סבא. היא הייתה ממש מעבר לקיר, מבלי שידעתי"

בתום שנים של מחקר היא מצאה אותה לבסוף על המזבח של קפלת בית לחם בכנסייה המתודיסטית המאוחדת המרכזית בהנסון פלייס שבברוקלין – מבנה שהיא חלפה על פניו כמעט מדי שבוע בדרכה להופעה באזור.

"כיפת הסלע" והאריחים המכסים את המסגד (צילום: Sliman Khader/Flash90)

"הופעתי באקדמיה למוזיקה בברוקלין אינספור פעמים במהלך הקריירה שלי כמוזיקאית. בכל פעם שיצאתי מהתחתית, צעדתי במרחק כמה מטרים מעבודת האמנות של סבא. היא הייתה ממש מעבר לקיר, מבלי שידעתי", אומרת מוגליאן.

"כשהסבים וההורים שלנו מתים, אנשים אומרים דברים כמו, 'הם תמיד יהיו איתך'. לא הבנתי עד כמה זה נכון", היא אומרת.