אם לשפוט לפי השיח הנוכחי בישראל, נשיא בית המשפט העליון הוא שופט בדימוס בשם עודד אל-יגון, שרת התרבות היא ודאי כוכבנית-ריאליטי בשם רותם סלע, ראש הממשלה הוא המגיש האיכותי קובי מידן, שר הביטחון הוא הזמר הוותיק יהורם גאון, נגידת בנק ישראל היא השדרנית עירית לינור, נשיא המדינה הוא האמן יאיר גרבוז, שר החוץ הוא אורן חזן ובכירת העיתונאים בכל הזמנים היא אושרת קוטלר.
ומי הרמטכ"ל בקונסטלציה הזו? בטח איזה קצין תחזוקה מכריס, ששכחתי את שמו. אזכר בו כשיגיד משהו באמת שערורייתי. אה, וכמובן בל נשכח את גידי אורשר. מעולם לא הייתה ולא תהיה כאן אישיות שמשפיעה על חיינו באופן עמוק ומשמעותי כל כך כמו גידי אורשר.
ספק אם רבים מאזרחי ישראל יודעים מה כתוב בדוח מבקר המדינה שיצא לא מכבר (ספק אם רבים יודעים שיצא בכלל), מעטים מתעניינים בשימוע-לא-שימוע של ראש הממשלה, ועוד פחות מכך עוקבים אחרי המשאים ומתנים להרכבת ממשלה או דרישות המיליארדים של סיעות הקואליציה. יותר ממיליון מצביעים שמו גנץ בפתק ואיבדו בו עניין שנייה אחרי נאום הניצחון המביך שלו.
אבל רק תנו לנו אמירה מקושקשת של שחקן ליגה ז', ומיד אנו נדרכים ונכנסים לפעולה: ראשית נעלה אותו בדרגה ל"שחקן בכיר מאוד", נתקע משואה לידו, ונכריז על "סערה".
ומהי "סערה" בישראל? רצוי אמירה שקשורה בלאום, מלווה בקורטוב של גזענות מצועצעת, ובשילוב של איזו רוגטקה בעינו של סמל יהודי-לאומי חשוב: הנשיאות, הצבא, ההמנון, הדגל. ואם זה נעשה "בסמוך ל" יום אבל או חג רשמי, אז זה בכלל שיחוק.
פליטות פה או קולמוס, אמירות שערורייתיות של אנשים משועממים או סתם פרובוקציות הן כמובן סוג של תופין תקשורתי. לגיטימי לדון בהם בשולי תכניות המלל ברדיו, ובוודאי בתכניתו של עודד בן-עמי, רגע לפני שמרצינים בשמונה.
נחמד להתקשקש עם אושית התרבות-לרגע "פירה" אסייג (שכמה מחברינו השמאלנים הכתירו כמלכת הביצה, רק בגלל שאמרה משהו שלילי על שרה נתניהו – ללמדך שגם בשכשוך במי-אפסיים יש מדרגות), ובוודאי שמענג לעסוק בחליצת-שד של האחות של מייקל ג'קסון באירוע ספורט המוני.
אלא שבישראל מזמן אבדו הפרופורציות. מאייטמים רכילותיים המשייטים כתלולית קצפת מעל הקומפוט של חיינו, הפכו פוסטים מקריים של נו-באדיז למנה העיקרית, וחלקם מחזיקים במחזור התקשורתי והרשתי הרבה מעבר לכל מבצע בעזה או מדיניות של ראש ממשלה.
לא חשבתי שאזכה ליום שבו הפיד שלי כולו יהיה טבוע בפוסטים (ארוכים! מנומקים! עם מספורים!) על ה"בובו" של לינור אברג'יל, ודומני שאפילו עודד אל-יגון המום מכך שמישהו באמת סופר אותו שנים אחרי שהתרחק מכס השיפוט.
יש מי שיראה בכך סממן חיובי: הציבור מעורב, אכפת לו, כואב לו. הוא באמת מזדהה עם זכותה של אברג'יל לבנות על ראשה מגדל, ובאמת טובל ביגון על עליבותו של אל-יגון. אבל אני לא קונה את ההסבר הזה, ורואה בטפשת-הפליטה בסך הכל הרחבת הגזרות של תכניות הריאליטי, שגם הן נלקחות ברצינות בישראל הרבה יותר מאשר במדינות נורמליות בניכר.
גם ב"אח הגדול" וגרורותיו כל אמירה של אידיוט-ללא-חולצה מנותחת בחשיבות עצמית ובידענות מגוחכת מיד עם תום התכנית, כאילו שהיא עשויה לשנות משהו באורח חייו של הישראלי הממוצע.
יש מי שיראה בכך סממן חיובי: הציבור מעורב, אכפת לו, כואב לו. הוא באמת מזדהה עם זכותה של אברג'יל לבנות על ראשה מגדל. אבל אני לא קונה את ההסבר הזה
התעסקות בשטויות ובנפיחות אינה מסכנת חיים כמובן. אבל היא יוצרת תחושת-כזב כאילו "אמרתי" זהה ל"עשיתי". וכך הרבה יותר קל לדוש בפוסט בפייסבוק מאשר במהלכים, תהליכים, תקציבים או גילויים חשובים וממשיים, מהסוג שנדחק לשוליים. התוצאה היא שיח רעיל, פשטני ופחדני.
ה"זעזוע" המעושה או ההתלהבות המופרזת מכל אמירה שטחית, מגוחכים. קובי מידן רשאי להביע את אכזבתו ממדינת ישראל מבלי שיהפוך לסוכן של החמאס, עירית לינור יכולה לבקר את נשיא המדינה מבלי שתושעה מעבודתה ורותם סלע יכולה להתייחס לראש הממשלה בלי שנכתיר אותה כיורשת של שולמית אלוני.
האמירות המקריות שלהם, שחלקן ודאי נאמרו בהיסח דעת או באינסטינקט של רגע, לא צריכות להכתיב לציבור שלם את סדר היום, והעיסוק המופרז בהן לא מעיד על "אכפתיות" של הציבור, אלא דווקא על כהות חושיו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם