העימות בחדר הסגלגל בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, שנערך לעיני כל כלי התקשורת; הצהרת שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו שלפיה "אוקראינה היא לא המלחמה שלנו"; והסכמתו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין לסיפוח אמריקאי של גרינלנד – כל אלה הגבירו את הספקולציות שלפיהן ארצות הברית נוטשת את המודל בן עשרות השנים שהתבסס על בעלי ברית ושותפים, ובמקומו מאמצת גישה אסטרטגית עולמית המבוססת על אזורי השפעה.

אותות אלה קיבלו חיזוק בנאומו האחרון של טראמפ בערב הסעודית, שבו דחה הנשיא את נטייתם – לדעתו – של קודמיו "להביט אל נשמתם של מנהיגים זרים ולהשתמש במדיניות האמריקאית כדי לחלק צדק על חטאיהם".

ההבטחה הגדולה של גישת אזורי ההשפעה היא הפחתה, ואולי אף ביטול, של הסיכון למלחמה עולמית. כשהמעצמות מחלקות ביניהן את העולם קטנים הסיכויים להתגלעות סכסוכים ועימותים, או כך טוענת הגישה

ההבטחה הגדולה של גישת אזורי ההשפעה היא הפחתה, ואולי אף ביטול, של הסיכון למלחמה עולמית. ככל שהמעצמות מחלקות ביניהן את העולם, מגבילות את תחומי העניין המוגדרים שלהן, ומכבדות זו את אזוריה האחוריים של זו – כך קטנים הסיכויים להתגלעות סכסוכים, וממילא קטן גם הסיכון לעימותים. או כך לפחות טוענת הגישה.

אין להקל ראש בהבטחה הזו. בעידן הגרעיני וההיפרסוני, מלחמות בין מעצמות מהוות אחד האיומים הקיומיים על האנושות. העולם של ימינו מסוכן יותר במובנים רבים מהשלבים המאוחרים של המלחמה הקרה.

נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד אאל נהיאן ונשיא ארה"ב דונלד טראמפ באבו דאבי, 15 במאי 2025 (צילום: Giuseppe CACACE / AFP)

בשנים האחרונות גדלו הסיכונים להתנגשות ישירה בין רוסיה לנאט"ו באוקראינה, הידרדרו היחסים הביטחוניים עם סין סביב טאיוואן וים סין הדרומי, ונוספו מתחים מוגברים עקב מעורבות המעצמות באזור הסאהל ובמזרח התיכון.

בקרת הנשק תלויה על בלימה, ודעיכתה של החד-קוטביות מדירה שינה מעיניה של וושינגטון. אם אזורי השפעה מפחיתים באופן משמעותי את הסיכוי למלחמה עולמית – מדובר, לכל הדעות, בהתפתחות חיובית.

בשנים האחרונות גדלו הסיכונים להתנגשות ישירה בין רוסיה לנאט"ו באוקראינה, הידרדרו היחסים הביטחוניים עם סין סביב טאיוואן וים סין הדרומי, ונוספו מתחים מוגברים עקב מעורבות המעצמות בסאהל ובמזרח התיכון

אך בסופו של דבר, אזורי השפעה אינם יכולים להוות פתרון בעידן שלנו. התפיסה של וושינגטון לגבי האזור שלה עצמה רחבה מדי ולא תהיה מקובלת על סין; בעולם מקושר, חלוקה גיאוגרפית היא אתגר כמעט בלתי אפשרי; והדרום הגלובלי כבר איננו מה שהיה, והוא עלול להתנגד למבנה כזה – בדרכים ישירות ועקיפות כאחד.

אזורי השפעה הם סוג של סידור בין מעצמות גדולות לעיצוב הסדר העולמי. באופן מסורתי מדובר בחלוקה טריטוריאלית מובלעת בין מעצמות גדולות, המלווה בהבנה משותפת של הדרכים לשמירה על ההסדר ופתרון מחלוקות. (החלוקה נוגעת בקביעת אזורי שליטה, לא רק אזורי השפעה – ולכן אולי נכון יותר לכנות זאת "אזורי שליטה").

יורש העצר מוחמד בן סלמאן (מימין) מקבל את נשיא סוריה אחמד א-שרע, בעוד נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מביט מהצד, ריאד, 14 במאי 2025 (צילום: Bandar AL-JALOUD / Saudi Royal Palace / AFP)

המונח שימש לראשונה בהקשר של "המשחק הגדול" – המאבק מהמאה ה-19 בין האימפריות הבריטית והרוסית – כאשר ב-1869 הבטיח הדיפלומט הרוסי אלכסנדר גורצ'קוב לשר החוץ הבריטי דאז, הלורד קלרנדון, שאפגניסטן "שוכנת לחלוטין מחוץ לאזור שבו ייתכן שרוסיה תידרש להפעיל את השפעתה".

שורת התייעצויות בין המעצמות החלה עוד בקונגרס וינה ב-1814–1815, והמשיכה בוועידת ברלין הידועה לשמצה של 1884–1885, שבה חולקה אפריקה בין מעצמות אירופה. קונצרטים של מעצמות כאלו נועדו להשיג איזון כוחות ביבשת אירופה, וכן לקבוע גבולות שליטה באזורים שמעבר לה.

חלוקה בין שלוש המעצמות הגדולות תראה בערך כך: וושינגטון תהיה דומיננטית באמריקות, אירופה, חלק מהמזרח התיכון, יפן ואוסטרליה; מוסקבה תשלוט במה שמכונה "הקרוב לרוסיה"; ובייג'ינג במזרח אסיה

בהקשר הנוכחי, אפשר לדמיין חלוקה מובלעת בין שלוש המעצמות הגדולות – ארצות הברית, רוסיה וסין – בערך כך: וושינגטון תהיה דומיננטית באמריקות, אירופה, חלק מהמזרח התיכון, יפן ואוסטרליה; מוסקבה תשלוט במה שמכונה "הקרוב לרוסיה"; ובייג'ינג, אולי, תחזיק בהשפעה על חלק ממזרח אסיה ועל מרבית דרום-מזרח אסיה. אפשר להעלות על הדעת גם סידורים אחרים.

למען הסר ספק, לארצות הברית אין מדיניות רשמית של אזורי השפעה, וסביר שלא תפורסם מדיניות כזו בעתיד הנראה לעין, אם בכלל. אבל קיימים סימנים רבים לכך שמנוסה כיום אסטרטגיה עולמית שונה מאוד מזו שננקטה במהלך עשרות שנות החד-קוטביות מאז תום המלחמה הקרה.

נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, נואם על הפסקת האש בין ישראל לחזבאללה בלבנון, בגן הוורדים של הבית הלבן, ב־26 בנובמבר 2024 (צילום: SAUL LOEB / AFP)

ממשל ביידן נאבק בעוז כדי לשמר את העליונות האמריקאית. אף שלעתים הרים גבה רטורית כלפי רב-קוטביות, המדיניות שלו בפועל נועדה לשמר שליטה אמריקאית עולמית בכל ממדי הכוח – הצבאי, הכלכלי והמוסדי. ההכרה הברורה יותר של הממשל החדש במציאות הרב-קוטבית היא התחלה מבטיחה לרפורמה במדיניות החוץ האמריקאית.

מעבר לרטוריקה ברורה יותר, מדיניות ממשל טראמפ עולה בקנה אחד עם ההבנה הזו של עולם רב-קוטבי. הספקנות כלפי רב-צדדיות וגלובליזם, חיסול כמעט מוחלט של הסיוע החוץ-אמריקאי, אימוץ רעיון ההתרחבות הטריטוריאלית בחצי הכדור המערבי, והנכונות להותיר לרוסיה אזור השפעה משלה – כל אלה הם פרידה חדה מהעבר.

ממשל ביידן נאבק כדי לשמר את העליונות האמריקאית בכל ממדי הכוח – הצבאי, הכלכלי והמוסדי. לעומתו, ההכרה של הממשל החדש במציאות הרב-קוטבית היא התחלה מבטיחה לרפורמה במדיניות החוץ האמריקאית

לאחר מלחמת סחר קצרה, ארצות הברית וסין הודיעו כעת על הסכם שנראה כמו פריצת דרך. בעבר, טראמפ עצמו הביע ספקות באשר להגנה על טאיוואן, והפגין נכונות להגיע לעסקת חבילה גדולה עם נשיא סין שי ג'ינפינג. טראמפ אף הראה פתיחות להסכם לצמצום הנשק הגרעיני עם רוסיה וסין, במסגרתו ייחתכו תקציבי הביטחון של כל הצדדים בחצי.

ובזמן שהנשיא לשעבר ג'ו ביידן נקט גישה זהירה וסירב לשוב להסכם הגרעין עם איראן שנחתם בתקופת אובמה, טראמפ פתח בשיחות משמעותיות עם טהרן, שעשויות להסיר את איום המלחמה האזורית במזרח התיכון ולהכיר דה-פקטו באיראן כשחקן לגיטימי.

שער של עיתון בדוכן עיתונים בטהרן המציג את שיחות הגרעין בין ארה"ב ואיראן, 19 באפריל 2025 (צילום: ATTA KENARE / AFP)

על אף הסימנים לעסקאות במוקדים אחרים, ממשל טראמפ מיקד את מאמציו בחצי הכדור המערבי; רוביו כינה אותו "בית משותף". הרצון המובע לרכוש את תעלת פנמה, גרינלנד וקנדה מעיד שארצות הברית ממקדת את תשומת לבה באמריקות בעוצמה שלא נראתה זה עשרות שנים.

צעדים אלה רומזים על חזרה לדוקטרינת מונרו, ואולי אף לתוספת שלה מ-1904 שהוסיף הנשיא רוזוולט, ולפיה שמרה וושינגטון לעצמה את הזכות להתערב בענייני האמריקות.

הרצון מצד ממשל טראמפ לרכוש את תעלת פנמה, גרינלנד וקנדה מעיד שארצות הברית ממקדת את תשומת לבה באמריקות בעוצמה שלא נראתה זה עשרות שנים

נוסף על כך, מדיניות המכסים הגבוהים של וושינגטון נקטה קו מתון יחסית כלפי מדינות אמריקה הלטינית – רמז למודל של "מבצר האמריקות", שיוצר גם מקום לשותפות אזורית למדינות אמריקה הלטינית וגם חוצץ מפני חדירה סינית.

אם ארצות הברית הייתה מגבילה את אזור השליטה שלה ל"חצר האחורית" ולמערך של בעלי ברית ושותפים באירופה ובאסיה, ייתכן שרוסיה וסין היו מקבלות זאת בשקט. אך מבטה של וושינגטון מתגלה כרחב בהרבה.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נפגש עם נשיא דרום אפריקה סיריל רמפוסה בחדר הסגלגל בבית הלבן, 21 במאי 2025, בוושינגטון (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

נאומו של טראמפ לנשיא דרום אפריקה סיריל רמפוסה בחדר הסגלגל, שבו הטיח טענות שקריות על רצח עם של לבנים בדרום אפריקה, היווה חדירה עמוקה לריבונות של המעצמה האפריקאית הבכירה.

ממשל טראמפ גם תקף את קבוצת BRICS והחליט להחרים את פסגת ה-G20 הקרובה ביוהנסבורג. והאפשרות לשליטה על עתודות קובלט יקרות כנראה מסבירה את העניין הפתאומי של ארצות הברית בתיווך דיפלומטי ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו.

לאחרונה, ארצות הברית לוחצת על מדינות העולם להוציא את סין מהכלכלה שלהן בהמשכיות עם מדיניות ממשל ביידן, שהתמקדה בריסון סין בסביבתה. הפיליפינים וטאיוואן הן מוקד קריטי באסטרטגיה הזו

לאחרונה, ארצות הברית מפעילה לחץ על רוב מדינות העולם להוציא את סין ממערכות הכלכלה שלהן – תוך שימוש במדיניות המכסים ככלי. ביקורו האחרון של שר ההגנה האמריקאי פיט הגסת' בפיליפינים וביפן הדגיש את ההמשכיות עם מדיניות ממשל ביידן, שהתמקדה בריסון סין בסביבתה. מנילה הופכת כעת למוקד קריטי באסטרטגיה הזו, הכוללת גם התמקדות בטאיוואן.

ולבסוף, טענותיה של וושינגטון לזכויות כרייה במשאבים יקרי ערך בקרקעית האוקיינוסים – באזורים בינלאומיים שמעבר למים הטריטוריאליים – בניגוד לנורמות הבינלאומיות, מצביעות על כך שארצות הברית אף עשויה להכפיל את מאמציה לשליטה ב"נחלת הכלל" העולמית.

Philippines US Hegseth (צילום: AP Photo/Basilio Sepe)

ברור אפוא שאזור ההשפעה הרצוי לארצות הברית נרחב הרבה מעבר לחצי הכדור שלה ולבריתות הליבה שלה. ייתכן שאיננו עדים לחלוקה מאוזנת פחות או יותר של העולם בין המעצמות הגדולות – אלא למערכת של ויתורים גיאוגרפיים ואחרים מוגבלים לרוסיה (ואולי גם לסין, כפי שמעידים הוויתורים בהסכם הסחר האחרון) – הכול במסגרת רדיפה אחרי שליטה אמריקאית מוגברת במינרלים גלובליים, בשרשראות אספקה ובגאוגרפיות מפתח ברחבי הדרום הגלובלי, וכן שליטה מחוזקת בנחלת הכלל של העולם כולו.

האם מוסקבה ובייג'ינג ייאותו לתרחיש כזה? אם המכירות שלה באנרגיה וביטחונן לא ייפגעו במידה רבה, ואם תושג הבנה עם וושינגטון על האזור הארקטי – סביר שרוסיה תהיה די מרוצה. אחרי הכול, מוסקבה היא החלשה מבין שלוש המעצמות הגדולות, עם אופק ביטחוני מוגבל.

ייתכן שאיננו עדים לחלוקה מאוזנת פחות או יותר של העולם בין המעצמות הגדולות – אלא למערכת של ויתורים גיאוגרפיים ואחרים במסגרת רדיפה אחרי שליטה אמריקאית מוגברת במינרלים גלובליים

אך סין הפכה ליריבה שקולה של ארצות הברית כמעט בכל תחום. בייג'ינג היא כיום שחקן בעל נוכחות עולמית ממשית בכל הנוגע לסחר, השקעות, טכנולוגיה ושרשראות אספקה. עם עלייתה המהירה של סין, התרחב גם היקף האינטרסים הביטחוניים שלה. בייג'ינג מסתייגת כבר זמן רב מהניסיונות האמריקאיים לכלוא אותה בתוך מה שמכונה "שרשרת האיים הראשונה", וספק אם תסכים לאזור השפעה מוגבל רק למימיה החופיים.

התחרות בין המעצמות, שארצות הברית אימצה בגלוי כבר בקדנציה הראשונה של טראמפ, גם הפכה את הסחר וההשקעות הגלובליים לסוגיה ביטחונית. בכך נדחתה תזה ה"עולם השטוח" של שנות התשעים – ימי השיא של תקופת החד-קוטביות.

US China Tariff Strategy (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

התזה, שאותה הובילו בין היתר פרשנים גיאופוליטיים כמו תומאס ל. פרידמן, גרסה כי עתידנו יהיה מבוסס על תנועה חופשית של סחורות, אנשים ורעיונות. הגבולות יהיו חדירים, תחרות מחירים תכתיב את הכלכלה, ביטחון יהיה קולקטיבי, והתערבויות צבאיות מערביות יהיו בעיקר הומניטריות. במקום זאת, נקמת הגיאופוליטיקה – שהחלה עם כהונתו הראשונה של טראמפ ב-2017 – חשפה עולם גבשושי, לא שטוח. הסתבר כי לגיאוגרפיה, לאומיות וריבונות יש עדיין חשיבות אדירה.

אך תהיה זו טעות לפצות יתר על מחדלי תזת העולם השטוח על ידי אימוץ השקפה הפוכה – שלפיה מדינות חזקות יכולות לפרק ולשנות תלות הדדית עולמית כרצונן ובעלויות נמוכות. הסחר, ההשקעות ושרשראות האספקה הפכו לגלובליים לעומק במאה ה-21, עד שקשה לדמיין אפילו את מלחמת המכסים הנוכחית מחלקת אותם מחדש בצורה מסודרת. בכל הנוגע למשאבים קריטיים ומוצרים תעשייתיים – אין ולו מדינה אחת הקרובה לעצמאות מלאה.

תהיה זו טעות לפצות על מחדלי תזת העולם השטוח על ידי אימוץ השקפה הפוכה. פירוק, עיצוב מחדש וייצוב של שרשראות אספקה חדשות עשוי לארוך שנים רבות, אולי עשורים, ולגבות מחיר של מחסור ואינפלציה בדרך

פירוק, עיצוב מחדש וייצוב של שרשראות אספקה חדשות על פי קווים מועדפים גיאופוליטית עשוי לארוך שנים רבות, אולי עשורים, ולגבות מחיר של מחסור ואינפלציה בדרך. וחלק ניכר משרשראות האספקה הללו עובר בדרום הגלובלי, שגם הוא השתנה בצורה דרמטית בעשורים האחרונים.

פרויקט אזורי ההשפעה של המאה ה-19 עוצב מעל ראשיו של דרום גלובלי שהיה ברובו קולוניאלי – ללא קול או השפעה על החלטות המעצמות שנגעו לגורלם של עמים שלמים. לעומת זאת, קונצרט של מעצמות בעידן הנוכחי שיבקש לחלק את העולם ביניהן ייתקל בהתנגדות עזה מרחבי מדינות מתפתחות – ממקסיקו סיטי ועד מנילה. וההבדל הגדול הוא שכיום, כמה מהן מסוגלות גם לפעול נגדו.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מציג את המכסים החדשים, 2 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Mark Schiefelbein)

למעלה מחמישים שנה לאחר תהליכי הדה-קולוניזציה, המעצמות הבינוניות של הדרום הגלובלי גאות מאוד בעצמאות שהשיגו במאמץ רב. הן התנסו והתמקצעו בזכות תהליכי הגלובליזציה, ורובן מחזיקות היום גם בהשפעה אזורית משמעותית. הן אינן מסוגלות לעצב את הסדר העולמי כולו לפי ראות עיניהן, אך כן מסוגלות להקשות מאוד על יוזמות של אזורי השפעה. וסביר להניח שכמה מהן, גם אם יתקשו בטווח הקצר בעקבות השינויים האסטרטגיים של וושינגטון, ייצאו בטווח הארוך עמידות יותר.

בטווח הקצר, אין ספק שהשינויים בוושינגטון הם חדשות רעות עבור הדרום הגלובלי – גם באזורים הדינמיים ביותר שלו. מדינות איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN) עלולות לאבד כרבע מהצמיחה החזויה שלהן בשנתיים הקרובות בגלל מחסומי סחר חדשים של ארצות הברית. המדינות המכונות "הפחות מפותחות", שרובן באפריקה, עלולות לסבול ממשברים הומניטריים חריפים יותר ומחוסר יציבות גובר.

המעצמות הבינוניות של הדרום הגלובלי גאות מאוד בעצמאות שהשיגו במאמץ רב. רובן מחזיקות היום גם בהשפעה אזורית משמעותית. בטווח הקצר, אין ספק שהשינויים בוושינגטון הם חדשות רעות עבורן

לכאורה, מדינות הדרום הגלובלי – ממקסיקו ועד וייטנאם – מגיבות לפנייתה של אמריקה נגד הגלובליזם באופן אינדיבידואלי, לא קולקטיבי. אך שטף המשלחות הממשלתיות שממהרות לוושינגטון איננו סימן לכניעה אלא ביטוי לפרגמטיזם העמוק של הדרום הגלובלי החדש. המדינות הללו מבקשות למזער את הנזקים מהגל החדש של פרוטקציוניזם.

מן העבר השני, העולם של ימינו ערוך הרבה יותר לעמוד מול מרד הסחר של וושינגטון בהשוואה לשנות התשעים; הסדר הסחר העולמי כבר רב-קוטבי, והופך רב-קוטבי עוד יותר. כך למשל, חלקה של ארצות הברית ביצוא של ASEAN ירד באופן עקבי מאז שנת 2000 – מכ-24 אחוזים לפחות מ-15 אחוזים כיום. באפריקה, ארצות הברית מהווה רק חלק זעיר מהייצוא של היבשת, במיוחד ביחס להיקף הייבוא שלה.

וועידת ASEAN–מועצת המפרץ–סין, לאחר הפסגה ה-46 של איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה (ASEAN) בקואלה לומפור, 27 במאי 2025 (צילום: Jam STA ROSA / AFP)

וושינגטון נתפסת כיום כשותפה לא אמינה, והחישובים ארוכי הטווח של עלות-תועלת מצד מדינות הדרום הגלובלי השתנו בתכלית. חוסר אמינות וחוסר יציבות מדרבנים מטבעם גישות של גיוון אסטרטגי. האטרקטיביות של קטבים כלכליים חדשים – ASEAN, הודו, טורקיה, ומדינות המפרץ, בין היתר – עלתה בצורה דרמטית, וזאת בזמן שמעצמות בינוניות ותיקות כמו האיחוד האירופי, קנדה ויפן ממשיכות לפעול כמייצבות של מערכת הסחר העולמית.

מדינות הדרום הגלובלי אינן תומכות במלחמה קרה חדשה בין המעצמות, וגם לא בחלוקה לעולם של אזורי השפעה. האסטרטגיה שלהן לאורך השנים הייתה זהירות ואיזון בין כוחות. אך כעת וושינגטון עושה שימוש בכלי המכסים כדי לכפות על מדינות להוציא את סין מהמשוואה.

האטרקטיביות של קטבים כלכליים חדשים, כמו ASEAN, הודו, טורקיה ומדינות המפרץ, עלתה בצורה דרמטית, בזמן שמעצמות בינוניות ותיקות כמו אירופה, קנדה ויפן פועלות כמייצבות של מערכת הסחר העולמית

תגובה אפשרית אחת למבחן הזה היא "יישור קו עם החזק" (bandwagoning). מדינות הדרום הגלובלי עשויות לבחור בארצות הברית או בסין (או ברוסיה, במקרים מסוימים) כעוגן הגיאופוליטי העיקרי שלהן. אם גישה זו תהפוך לטרנד, הדבר יחזק את רעיון אזורי ההשפעה. אך ייתכן שארצות הברית לא תצא נשכרת ממנו.

למרות החשדנות של חלק ממדינות הדרום הגלובלי (במיוחד באסיה) כלפי בייג'ינג, רבות מהן עשויות לבחור בסין כברירת מחדל – כל עוד הן נאלצות לבחור. בייג'ינג כבר עכשיו מהווה אחת מהשותפות הכלכליות המרכזיות של מדינות אלו, והיא יכולה גם להציג את עצמה כיציבה ואמינה יותר מארצות הברית.

מסך טלוויזיה בחדר עסקאות מט"ח של בנק האנה בסיאול מציג את הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ואת נשיא סין שי ג'ינפינג, קוריאה הדרומית, 16 באפריל 2025 (צילום: AP Photo/Lee Jin-man)

ישנה גם אפשרות מסקרנת: שמדינות הדרום הגלובלי לא יבחרו בפטרון יחיד מבין המעצמות – אלא יפנו להעמקת הקשרים ביניהן עצמן. הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בחיזוק מבנים אזוריים.

צ'ילה וברזיל מובילות את המהלך הזה באמריקה הלטינית. אך באסיה טמון הפוטנציאל האמיתי לאזוריות משגשגת, ו-ASEAN היא כבר דוגמה מוצלחת לכך. בשבועות האחרונים הודיעו ASEAN, סין, יפן ודרום קוריאה על חיזוק מנגנון היציבות הפיננסית האזורי שלהן – יוזמת צ'יאנג מאי.

ישנה גם אפשרות שמדינות הדרום הגלובלי לא יבחרו בפטרון יחיד מבין המעצמות אלא יפנו להעמקת הקשרים בין עצמן. הדבר עשוי לבוא לידי ביטוי בחיזוק מבנים אזוריים. צ'ילה וברזיל מובילות את המהלך הזה באמריקה הלטינית

הפיליפינים, המאוימת מהפרות סיניות בלתי חוקיות, ממשיכה לראות בארצות הברית בעלת ברית מרכזית, אך במקביל מעמיקה את שותפויות הביטחון שלה עם מעצמות אסייתיות אחרות, כהיערכות ארוכת טווח מול חוסר היציבות האמריקאי.

שילוב בין-אזורי, שכיום כמעט ואינו קיים, עשוי אף הוא לקבל דחיפה. קבוצת BRICS, שמתפתחת במהירות ומהווה קואליציה אינטרסנטית בין רוסיה, סין וקבוצת מדינות דרום גלובלי, עשויה לשמש בסיס לכך. ההתפשטות המהירה של BRICS והמשיכה ההולכת וגוברת שהיא מעוררת הן עדות לדרישה הגוברת למענה לכשלים החריפים במערכת הבינלאומית.

נשיא סין שי ג'ינפינג (במרכז), נשיא ברזיל לואיס אינסיו לולה דה סילבה (שני משמאל), נשיא צ'ילה גבריאל בוריץ' (משמאל) ונשיא קולומביה גוסטבו פטרו (מימין), בפורום סין–מדינות אמריקה הלטינית והקאריביים (CELAC) בבייג'ינג, 13 במאי 2025 (צילום: FLORENCE LO / POOL / AFP)

BRICS איננה, ולעולם לא תהיה, מועדון ביטחוני. אך על רקע התפיסה שלפיה ארצות הברית היא שותפה לא אמינה, שיתוף פעולה גיאופוליטי החורג מסוגיות כלכליות צרות הולך ומתברר כעניין משותף למעצמות הבינוניות של BRICS.

בעוד שאזורי השפעה שמרו ברוב המאה ה-19 על שלום באירופה, הסדר הזה לא שרד לאורך זמן. כאשר מדינות קמות, האינטרסים שלהן מתרחבים. כאשר מדינה חדשה – גרמניה – קמה וביקשה להפוך למעצמה גדולה, בריטניה וצרפת לא יכלו להשלים עם כך.

בעוד שאזורי השפעה שמרו ברוב המאה ה-19 על שלום באירופה, הסדר הזה לא שרד לאורך זמן וקריסתו הובילה למלחמת עולם אכזרית ב-1914. ההבטחה לשלום בעולם של אזורי השפעה עלולה להתברר כאשליה

הסכסוכים שנבעו מכך, שהתמקדו באימפריות קולוניאליות, שימשו זרזים לערעור הסדר. עסקאות מבישות כמו ועידת ברלין דחו את הסוף הבלתי נמנע – אך לא לאורך זמן. קריסת הקונצרט של המעצמות הובילה למלחמת עולם אכזרית ב-1914.

אם שליטה טריטוריאלית וחלוקה גיאוגרפית יהפכו שוב לאמות מידה לכוח והצלחה, כל הבנות מוקדמות בין המעצמות הגדולות של ימינו עשויות להיות קצרות מועד. ישנן כיום לא מעט מעצמות בינוניות ששאיפותיהן יתרחבו ככל שיתעצמו. חלקן אף עשויות לרצות לעצמן אזורי שליטה מוגברים. לפיכך, ההבטחה לשלום בעולם של אזורי השפעה עלולה להתברר בסופו של דבר כאשליה.

סאראנג שידורה הוא מנהל תוכנית הדרום הגלובלי במכון קווינסי. הוא מתמקד בגיאופוליטיקה של הדרום הגלובלי, אסיה ושינויי אקלים.