אחת השאלות הגדולות של קיומנו במזרח התיכון היא איך לנצח מלחמות, אם הצד השני חי בנרניה (סוג של), ובמציאות שלו לא יכולה להיות תבוסה.

העניין הוא, שתמיד ידענו לנצח – לא שהייתה לנו ברירה אחרת – אבל האויבים שלנו איכשהו לא הפכו למנוצחים. מנהיגי מדינות מובסות ומפקדי צבאות מרוסקים היו יוצאים למרפסת מעל אחת הכיכרות בדמשק, בעמאן או בקהיר, ומכריזים שבעצם הכל בסדר.

העניין הוא, שתמיד ידענו לנצח – לא שהייתה לנו ברירה – אבל אויבינו איכשהו לא הפכו למנוצחים. מנהיגים ומפקדים מובסים היו יוצאים למרפסת מעל כיכר בדמשק, עמאן או קהיר, ומכריזים שבעצם הכל בסדר

הם היו מכריזים: כל הכבוד לנו, השגנו בדיוק את מה ששאפנו להשיג. ישראל הרביצה לנו כל כך חזק, עד שהיא נחלשה. שום דבר לא נגמר, ובפעם הבאה אנחנו עוד נראה להם מה זה. הישג היסטורי ממש, ולא משנה שכל הטנקים שלנו נשרפו, המטוסים הופלו והחי"ר בורח יחף על החול במדבר (נעלי הצבא הכבדות לא מאפשרות לרוץ מהר). לא משנה גם שישראל תפסה נתח מהשטח שלנו. כל הכבוד לנו וזהו.

שוב ושוב ישראל הביסה את אויביה (לעתים קרובות בלי שום התרוממות נפש ובלי להכיר בהישג הצבאי הפנומנלי של עצמה, אך עם עייפות גדולה) – אך הצד השני חגג הישגים דמיוניים והבטיח לשוב.

ואתם יודעים מה? לפעמים זה בסדר. לפעמים, במיוחד בשכונה שלנו, יש הגיון בלתת לאויב מובס לשמור על הכבוד שלו. זה עשוי לאפשר בשלב מאוחר יותר לכונן מצב של אי-מלחמה – שלום זאת מילה גדולה מדי – ויחסים הדדיים.

אבל זה רלוונטי ביחס לשחקנים שמתקיימים בפני עצמם ולמען עצמם, בדומה למצרים שלאחר מלחמת יום הכיפורים. אנואר סאדאת שקל את הבעד והנגד, והחליט שארצו נלחמה מספיק וכי עכשיו הגיע הזמן לחשוב מאיפה להשיג אוכל בשביל המוני העם המצרי.

זה שונה כשמדובר בשחקנים הקיימים רק למען ההשמדה שלך. התנועות האסלאמיסטיות – הסוניות (חמאס, אל-קאעדה, דאעש – אפילו אם לבש חליפה – וכו') כמו השיעיות (הרפובליקה האסלאמית והפרוקסי שלה) – רואות בהשמדת ישראל אידיאל נשגב, הרגע בו תתחיל האוטופיה אליה הן שואפות. זהו מרכיב בסיסי של הקוסמולוגיה שלהם, נקודה בזמן המגדירה את המהות שלהם ונותנת משמעות לקיומם.

לפעמים זה בסדר. לפעמים, במיוחד בשכונה שלנו, יש הגיון בלתת לאויב מובס לשמור על הכבוד שלו. זה עשוי לאפשר בשלב מאוחר יותר לכונן מצב של אי-מלחמה – שלום זאת מילה גדולה מדי – ויחסים הדדיים

וזה לא יעבור. זה לא ישתנה, זה לא יתוקן, זה לא ייעלם. לא ניתן להגיע לפשרה. הם כאן כדי שאנחנו לא נהיה.

כאשר זה מה שיש לך בצד השני, אין כל כך הרבה אפשרויות פעולה טובות. אבל המינימום האבסולוטי זאת השפלה מרבית של האידיאולוגיה, האוחזים בה והמובילים אותה. לא רק לנצח בשדה הקרב, אלא למנוע מהם לא-להפסיד. הרי ממילא אין כאן תקווה שהם ישנו את דעתם ואין מה להפסיד. וכאן, בדיוק כאן, 12 הימים של המלחמה מול איראן לא הסתיימו בהישג המרבי האפשרי.

יכול להיות שהשמדנו את כל מה שתכננו. יכול להיות שהסבנו מספיק אבדות טכניות – מנקודת מבטנו. יכול להיות שמעולם לא הצבנו את מיטוט המשטר כיעד, לפחות בטווח המיידי.

אבל כאשר יפן – הגאה, הפנאטית, הטוטליטרית – חתמה על כניעה מלאה וללא תנאי על סיפונה של אוניית מלחמה אמריקאית, לאף אחד לא היו סימני שאלה. זאת לא הייתה שביתת נשק או הפסקת אש – או כל מונח אחר שממנו משתמע כי מדובר במצב זמני, בו אין מנצחים או מפסידים. לא היו עצרות ענק של יפנים חוגגים או נאומים של הקיסר על כך שהם ניצחו, כיוון שהשמידו שתי פצצות אטום אמריקאיות באמצעות הערים שלהם.

יש מקום לטעון, כי היה זה רק עניין של זמן וחימוש, עד שהמשטר האיראני היה מסכים לחתום על כל נוסח שיוכתב לו. חרד להישרדות הפיזית לו, מאבד את אושיות השליטה באוכלוסייה, שומע את הקולות הגוברים של האופוזיציה ורואה את מטוסי חיל האוויר בשמיים שמעליו – המשטר היה חותם. ובשכונה שלנו, אם נכנעת – האידיאולוגיה שלך מתמוטטת ואתה מתגלה כחלש. וחלשים לא שורדים לאורך זמן.

הם כאן כדי שאנחנו לא נהיה. כאשר זה מה שיש לך בצד  השני, המינימום האבסולוטי זה השפלת האידיאולוגיה, האוחזים בה ומוביליה. לא רק לנצח בשדה הקרב, אלא למנוע מהם לא-להפסיד

ברור שהתמונה מורכבת יותר. מובן כי היו כאן אינטרסים גדולים – בחלקם הגדול אולי, אינטרסים זרים. העורף ספג מהלומות טרגיות, והמשך הלחימה היה מביא לאובדן נוסף. כל זה מובן. אך עבורי, דווקא כאן – באקט הכניעה הפומבית שלא התרחש – מלחמת איראן-ישראל (הראשונה?) לא השיגה את מה שיכלה להשיג, את מה שהיה חיוני שתשיג.

היסטוריון, מורה דרך ואיש חינוך. מחבר הספר "חומת סואץ" – ההיסטוריה המדינית של העימות בין ישראל לברית המועצות ב-1970. מתמקד במעורבות הסובייטית והרוסית במזרח התיכון ובהשפעתה על מדינת ישראל. במקביל, עוסק בעמיות יהודית וחוקר את "הכתמים הלבנים" בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של עם ישראל.