ההתפתחויות הדרמטיות באזור, מאז ה-7 באוקטובר, מצטברות באופן חסר תקדים. הדבר מקשה על האפשרות להבין את השלכותיהן, וכפועל יוצא לזהות את ההזדמנויות (או המשך ההסלמה) שאפשר ומציבות בפנינו.

מדובר במספר זירות מרכזיות, האחרונה שבהן כמובן המלחמה עם איראן, אליה הצטרפה גם ארה"ב. השאלה שעולה על הפרק הינה האם ניתן לרתום את שאירע כדי לנסות ולפתור את הסכסוכים שנותרו, חלקם הוחרפו, בין ישראל ושכנותיה.

ההתפתחויות בזירות המרכזיות, כולל האחרונה עם איראן, אליה הצטרפה גם ארה"ב – מעלות את השאלה: האם ניתן לרתום את שאירע לניסיון לפתור את הסכסוכים שנותרו או הוחרפו, בין ישראל ושכנותיה

המוקד הינו הסכסוך המדמם עם הפלסטינים, אף שראוי יהיה להביט גם על הזירות הלבנונית והסורית, שם מצטייר פוטנציאל חיובי. התקדים ההיסטורי שעולה מייד על הפרק הינו ועידת מדריד, שהתכנסה ב-31 באוקטובר 1991, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. מעניין להיזכר ולהשוות, ככל שניתן, בין הנסיבות דאז עם אלו הנוכחיות על מנת לבחון האם וכיצד ניתן לצעוד בכיוון דומה.

ועידת מדריד הראשונה

התחושה בוושינגטון אצל ממשל בוש (האב) ומזכיר המדינה דאז הדומיננטי ג'יימס בייקר ב-1991 הייתה, שלנוכח הקואליציה הערבית הנרחבת שהתייצבה לצד ארה"ב במלחמה נגד סדאם חוסיין, וההצלחה להותיר את ישראל מחוץ למלחמה – מתבקש מאמץ דיפלומטי לקדם את פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. הממשל האמריקאי חש שהוא "צריך" לאזן את המלחמה אותה הוביל – בעשיית שלום.

באותם ימים ישראל הייתה חתומה על הסכם שלום עם מדינה אחת בלבד, מצרים. המאמץ התמקד בשאר הזירות – הסורית, הלבנונית והירדנית-פלסטינית.

בישראל כיהנה ממשלת ליכוד בראשותו של יצחק שמיר, עם משנה מדינית ניצית ביחס לתהליך המדיני, ולבטח לא התלהבה ממתכונת של וועידה בינלאומית. במקביל, שררה התנגדות מוחלטת לראות באש"ף נציג מקובל על ישראל, מה שהוביל כזכור למשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת. ממשל בוש נדרש על-כן להפעיל לחץ אסרטיבי על ישראל, שהוביל להסכמתה להשתתף, בכפוף להסכמה שמדובר יהא במפגש בינלאומי חד-פעמי – במתכונת זו של ועידה בינלאומית.

המוקד הוא הסכסוך המדמם עם הפלסטינים, אף שראוי להביט גם על הזירות הלבנונית והסורית, שם מצטייר פוטנציאל חיובי. התקדים ההיסטורי הוא ועידת מדריד מאוקטובר 1991, לאחר מלחמת המפרץ

הוועידה לא הביאה לפריצת דרך משמעותית באף אחד מן המסלולים, אולם אפשרה לקיים שיג ושיח חשוב עם סוריה, שאמנם לא הוביל גם לאחר שנים להסכם שלום, אך הוביל מאוחר יותר, תחת ממשלת יצחק רבין, לתהליך אוסלו. זה הוביל כידוע להסכם השלום עם ירדן באוקטובר 1994.

ועידת מדריד השנייה

מדובר אמנם בנסיבות שונות באופן מובהק, אולם בעינו עומד הצורך להתמודד עם שלוש הזירות שנותרו מדממות – הסורית, הלבנונית ובעיקר הפלסטינית. נתוני הפתיחה כעת אולי אף משופרים יותר לנוכח יחסי הכוחות הנוכחיים בזירה האזורית, ובעיקר לאור הקלפים בידיו של הממשל האמריקאי.

בקרב ממשל טראמפ, ובעיקר הנשיא דונלד טראמפ עצמו, שוררת תחושת הישגיות ברורה (אף אם אולי מוקדמת מדי). זאת לנוכח תוצאותיה של "מלחמת 12 הימים" מול איראן, בהשתתפותה של ארה"ב, ולא פחות מכך מול התנאים החדשים בלבנון, לאחר הפגיעה המשמעותית בחזבאללה וקריסת משטר אסד בסוריה. הנשיא טראמפ מקרין נכונות לחתור להישגים נוספים, שאולי אף יעניקו לו פרס נובל לשלום, באמצעות קידום שלום ישראלי-פלסטיני, ו/או הרחבתם של "הסכמי אברהם".

כיום ישראל חתומה על הסכם שלום עם ירדן, בנוסף לזה שיש לה עם מצרים, כמו גם על "הסכמי אברהם", ואף מתקיים דיון ציבורי, שתוחלתו אמנם טרם ברורה, על מוכנות, או אפשרות, למהלכים דומים מול סוריה ולבנון. בהקשר הפלסטיני, בישראל קיימת פרספציה ברורה למדי של כישלון תהליך אוסלו והיעדר "פרטנר" בצד הפלסטיני. לכך יש להוסיף את ה-7 באוקטובר.

בישראל מכהנת ממשלת ימין "על מלא", למעשה הממשלה הקיצונית ביותר בתולדות המדינה, עם אג'נדה שמדברת על סיפוח (בגדה המערבית) ו"ריביירה" (טרנספר) ברצועת עזה. משנתה המדינית מתנגדת לחלוטין לחזון שתי המדינות.

בעינה עומדת ההתמודדות עם 3 הזירות שנותרו מדממות – הסורית, הלבנונית ובעיקר הפלסטינית. נתוני הפתיחה כעת אולי משופרים לנוכח יחסי הכוחות הנוכחיים בזירה האזורית והקלפים בידי הממשל האמריקאי

*  *  *

ובכן, מה נדרש כדי שבוושינגטון יגיעו למסקנה, שעל מנת לייצב את האזור, לאחר כמעט שנתיים של מלחמה אזורית, מתבקש לנקוט במהלך דומה לזה של 1991? מחד גיסא, הנסיבות הנוכחיות מבטיחות יותר, זאת לנוכח חולשתם של השחקנים בצד הערבי; המוכנות בצד הערבי להתקדם בתהליך הנורמליזציה עם ישראל; החולשה הפלסטינית; והפוטנציאל החיובי מול סוריה ולבנון.

מאידך גיסא, בישראל שוררת התנגדות רחבה וסקפטיות עמוקה ביחס לתהליך מדיני מול הפלסטינים והקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. זו מובנת לנוכח ה-7 באוקטובר. לא פחות חשוב מכך, בשנות שלטונו הארוכות של בנימין נתניהו הוא העמיק את החשדנות ואת חוסר האמון כלפי כל תהליך מדיני מול הפלסטינים. אף החולשה והפיצול בצד הפלסטיני, כולל החלשתה של הרשות הפלסטינית על ידי ישראל, ושימור הפיצול הפלסטיני, גם במחיר הותרת חמאס על כנו ברצועת עזה – לא מסייעים ליצירת אמון בכוחה של הנהגה פלסטינית כלשהי לקבל החלטות אסטרטגיות ולעמוד בהן.

מאין אם-כן תבוא הישועה? משלושה כיוונים אפשריים:

1

האחד, מצדו של הנשיא טראמפ. מדובר במנהיג אמריקאי חסר תקדים בהיסטוריה האמריקאית, לטוב ולרע, אולם יש ביכולתו, אם ירצה ובעיקר אם יסבור שסיכויי ההצלחה קיימים – לנקוט במהלך שאפתני לקדם את פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי. בזירות שנותרו לא פתורות, ובעיקר, כאמור בזירה הפלסטינית. בנסיבות הנוכחיות והייחודיות – מרחב התמרון שלו מול ישראל רחב ביותר, ויכולתו ללחוץ על נתניהו משמעותית.

טראמפ הוא מנהיג אמריקאי חסר תקדים בהיסטוריה האמריקאית, לטוב ולרע, אולם יש ביכולתו, אם ירצה ובעיקר אם יסבור שסיכויי ההצלחה קיימים – לנקוט במהלך שאפתני לקידום פתרון הסכסוך הערבי-ישראלי

2

השני, מצד העולם הערבי. מדובר אמנם בקולקטיב ערבי חלש ומפורד יותר, אולם דווקא לנוכח השינויים ביחסי הכוחות לאחר האביב הערבי, חילופי השחקנים המובילים – מדינות המפרץ, וסעודיה בעיקר שעברו לקדמת הבמה – ובתמיכה חשובה מאוד של מצרים וירדן, החתומות על הסכמי השלום עם ישראל – יש ביכולתן ליזום קמפיין מדיני, אסרטיבי וממוקד מול הנשיא טראמפ. קמפיין שיעודד אותו לצעוד בכיוון זה.

מטריה ערבית מעין זו עשויה לחפות על החולשה והפיצול בקרב הפלסטינים. בעינו עומד ההכרח בהנהגה פלסטינית איתנה ואמינה יותר, הזוכה לתמיכה ציבורית רחבה יותר, אולם זו יכולה לפרוח ולהתחזק דווקא בנסיבות של תהליך מדיני, ולא במלחמה, סיפוח וטרנספר.

3

השלישי, הינו הציבור בישראל. הסקפטיות, החשדנות וגילויי האיבה וההקצנה מובנים אולי לאחר ה-7 באוקטובר, אולם אינם מוצדקים כלל ועיקר. הם באים לאחר שנים ארוכות של אינדוקטרינציה נגד כל תהליך הסכמי מול הפלסטינים, והחלשה מכוונת של הרשות הפלסטינית.

יש לקוות לקולות חדשים מקרב האופוזיציה בישראל, שיובילו ויפעלו באמונה ובנחישות בכיוון זה של חידוש האמון בתהליך מדיני, וההכרח לפעול לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. דא עקא, שאין בנמצא קולות עם אומץ לב מדיני, אינטלקטואלי וציבורי ללכת בראש המחנה, אף אם זה כעת שפוף יותר לאחר השנתיים האחרונות.

יש לקוות לקולות חדשים מקרב האופוזיציה בישראל, שיובילו ויפעלו באמונה ובנחישות בכיוון של חידוש האמון בתהליך מדיני, וההכרח לפעול לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני

קיים עדיין רוב שפוי, אמנם שקט מדי, שעם דחיפה קלה, חיצונית כפי שתיארנו לעיל וגם פנימית, יכול להבין, שההישגים בשדה הקרב, גדולים וכבירים אשר יהיו, חייבים להיתרגם בשדה המדיני ובמערכת היחסים בין העמים.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/