טרוניותיו של השופט דוד מינץ כלפי נשיא בית המשפט העליון, השופט יצחק עמית, בנוגע למועד קיום הדיון הנוסף בפרשת מינוי נציב שירות המדינה – אינן מוצדקות.

בית המשפט העליון פועל בהתאם לכללים – חלקם פורמליים הקבועים בחוקי יסוד, בחוקים ובתקנות, וחלקם בגדר תורה שבעל פה – אשר לפיהם נוהגים שופטי בית המשפט מימים ימימה. במבחן הכללים, היה זה השופט מינץ שחרג מהכללים ופלש לגדרי סמכותו של הנשיא.

כידוע, לפני כחודשיים וחצי ניתן פסק דינו של בג"ץ, בעתירות בעניין דרכי מינויו של נציב שירות המדינה הבא. השופטים עמית ודפנה ברק-ארז קבעו בדעת רוב, בהתאם לעמדת היועצת המשפטית לממשלה, כי הממשלה מחויבת לנקוט הליך תחרותי לבחירת הנציב הבא, אף שהדבר אינו מעוגן בחוק שירות המדינה (מינויים). השופט נעם סולברג, בדעת מיעוט, טען כי יש לדחות את העתירות.

בית המשפט העליון פועל בהתאם לכללים – חלקם פורמליים הקבועים בחוקי יסוד, בחוקים ובתקנות, וחלקם בגדר תורה שבעל פה – אשר לפיהם נוהגים השופטים מימים ימימה

הממשלה הגישה עתירה לדיון נוסף בהרכב מורחב על פסק הדין. כאן נכנסים לפעולה גם הכללים הפורמליים החקוקים בנוגע לחלוקת הסמכויות בבית המשפט, וגם הנוהג בין השופטים, הרווח מימים ימימה.

שופט בית המשפט העליון דוד מינץ (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט מעניק את הסמכות לנשיא בית המשפט העליון לקבוע אם לקיים דיון נוסף בהרכב מורחב, בנושא שבית המשפט העליון פסק בו בהרכב של שלושה שופטים. החוק מוסיף וקובע כי הנשיא רשאי להעביר את הסמכות לדון בעניין ספציפי, שבו הוגשה עתירה לדיון נוסף, לשופט אחר.

הנוהג הוא שהנשיא יעביר את ההכרעה בבקשה לדיון נוסף לשופט אחר, אם הוא עצמו ישב בהרכב השלושה שנתן את פסק הדין. כך בדיוק פעל עמית. מאחר שהוא ישב בהרכב שנתן את פסק הדין, הוא העביר את הסמכות להכריע בעתירה לדיון נוסף שהגישה הממשלה לשופט אחר.

נוהג נוסף הוא שהעברת הסמכות הזו נעשית בהתאם לסולם הוותק בעליון. מאחר שפסק הדין ניתן על ידי ההרכב הבכיר של שלושת השופטים הוותיקים, עמית העביר את הנושא להכרעת השופט מספר ארבע בוותק – דוד מינץ.

עד כאן, עמית פעל בדיוק כפי שמתבקש ממנו, בהתאם לכללים הפורמליים והלא פורמליים. האם מינץ השיב לו באותה מטבע? למרבה הצער, לא.

מינץ קיבל לידיו מעמית את הסמכות להכריע אם לקיים דיון נוסף והחליט שכן, אך בהחלטתו הוא בחר לקבוע שתי קביעות נוספות, שלא מקובל שמי שאינו הנשיא קובע אותן

מינץ אמנם קיבל לידיו מעמית את הסמכות להכריע אם לקיים דיון נוסף והחליט שכן, אך בהחלטתו הוא בחר לקבוע שתי קביעות נוספות, שלא מקובל שמי שאינו הנשיא קובע אותן: הוא קבע כי הדיון יתקיים בפני הרכב של חמישה שופטים; והוא קבע כי הדיון הנוסף יתקיים "נוכח דחיפות העניין", עוד לפני ראש השנה.

נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית בדיון בג"ץ בנושא מינוי ראש שב"כ, 1 ביולי 2025 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

הסמכות לקבוע את גודל ההרכבים המורחבים ואת זהות השופטים שישבו בהם, וגם את המועד שבו יידון עניין מסוים, היא סמכותו של נשיא העליון – מכוח סעיף 27 לחוק בתי המשפט, שלפיו "השופט או השופטים אשר ידונו בעניין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט העליון; המועד אשר בו יתחיל בית המשפט לדון בעניין פלוני ייקבע בידי נשיא בית המשפט העליון".

אפשר להתווכח אם עמית העביר את הסמכות הזו בעניין נציב שירות המדינה למינץ, או רק את ההחלטה אם להיעתר לבקשה לדיון נוסף. אך בכל מקרה – מינץ הפר את הנוהג הוותיק בעליון, שלפיו מי שמחליט את גודל ההרכב, זהותו, ואת המועד שבו יתקיים הדיון הנוסף, הוא הנשיא.

זמן ישראל ערך בדיקה בהחלטות שהתקבלו ב-15 השנים האחרונות, על ידי שופט שהסמכות הועברה מנשיא העליון אליו, לקיים דיון נוסף בנושאים שונים. מתוך 18 החלטות שהתקבלו בתקופה זו על ידי מי שאינו הנשיא, להעביר את הנושא להרכב מורחב, ברוב מוחלט של המקרים קבע אותו שופט באותה נשימה כי מי שיקבע את גודל ההרכב, את השופטים שייכללו בו ואת לוח הזמנים לפעולה – יהיה הנשיא עצמו.

מתוך 18 החלטות שהתקבלו בתקופה זו על ידי מי שאינו הנשיא, ברוב מוחלט של המקרים קבע השופט כי מי שיקבע את גודל ההרכב, את השופטים שייכללו בו ואת לוח הזמנים לפעולה – יהיה הנשיא עצמו

יוצא דופן לעניין זה הוא השופט חנן מלצר, ששימש משנה לנשיאה בתקופת נשיאותה של אסתר חיות. ואולם השופט מינץ אינו יכול להיבנות מהתקדים הזה, שכן בין חיות לבין מלצר שררו הבנה ושיתוף פעולה קרוב.

נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות והמשנה לנשיאה חנן מלצר בבית המשפט העליון, מרץ 2019 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

מלצר פעל בסמכותה של חיות, כאשר כלל בשני מקרים גם את גודל ההרכב שידון בדיון הנוסף, לעתים אף את שמות השופטים עצמם, ולעתים גם את לוחות הזמנים. בכל יתר המקרים, הסתפקו השופטים בעצם ההחלטה לקיים דיון נוסף, והותירו את יתר הפרטים להחלטת הנשיא או הנשיאה.

חמורה במיוחד היא העובדה שהאינטרס שעמד מאחורי החלטותיו של מינץ, הוא שקוף וידוע: הוא ביקש להכתיב לעמית כי ההרכב שידון בדיון הנוסף הוא של חמישה שופטים, כך שמלבד ההרכב המקורי יצטרפו הוא עצמו וכן השופט יוסף אלרון.

מינץ יודע מה תאריך פרישתו של אלרון מהעליון – 20 בספטמבר – ולכן קביעתו כי "הדיון הנוסף ייקבע עד תום שנת המשפט תשפ"ה" היא העמדת פנים מלאכותית. ראש השנה הוא ב-23 בספטמבר. מינץ ביקש לקבוע בכוח שאלרון יהיה בהרכב, ובכך פלש לתחומי סמכותו של הנשיא עמית.

אולי כדי להדגיש את אופי ההתנהלות של מינץ בפרשה זו לטובת הממשלה, פנתה אתמול (ראשון) הממשלה לבג"ץ, באמצעות עורך דינה הפרטי דוד פטר, וביקשה כי הדיון הנוסף יוכרע ללא דיון בעל פה באולם, כלומר על סמך כתבי הטענות בלבד. לחילופין, ביקשה הממשלה להקדים את הדיון כך שהשופט אלרון יוכל להיכלל בהרכב.

אתמול פנתה הממשלה לבג"ץ וביקשה כי הדיון הנוסף יוכרע ללא דיון בעל פה באולם. לחילופין, ביקשה הממשלה להקדים את הדיון כך שהשופט אלרון יוכל להיכלל בהרכב

שופט בית המשפט העליון יוסף אלרון, מאי 2023 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

נציגי העותרים מיהרו להגיב, והסבירו כי דרישת הממשלה היא מחוסרת יסוד: תקנות סדרי הדין בדיון הנוסף מחייבים קיום דיון בעל פה בנוכחות הצדדים; ולגבי הקדמת הדיון, מדובר בדיון נוסף על פסק דין של למעלה ממאה עמודים, כאשר השופט מינץ לא תחם את הדיון הנוסף לשאלה משפטית קונקרטית אלא שהוא למעשה פתח את פסק הדין כולו מחדש, וכתבי הטענות בדיון הנוסף טרם נכתבו והוגשו.

בנסיבות כאלה, הדרישה להקדים את הדיון ולפסוק בנושא במהלך פגרת הקיץ, היא לא רצינית.