"אני לא רוצה שתתאכזב, יותר אנשים מאבדים את התקווה שיום אחד יהיה שלום", הוא אמר.

"הגענו אל דרך ללא מוצא?" שאלתי.

"אני מקווה שלא", הוא ענה.

זו הייתה אחת מההתכתבויות האחרונות שלי עם עודה הד'לין, מי שהיה מעבר לחבר בשבילי.

מעטים יבינו את החברות שנרקמה ביני ובין עודה במשך התקופה בה עבדנו יחד על מיזם תיירותי קטן עם חלום גדול, לחבר אנשים ולתת תקווה. אבל במבט לאחור, דווקא בגלל המקומות מהם באנו, האמנו שאפשר אחרת וזה מה שהפך את החברות בינינו לחזקה יותר.

מעטים יבינו את החברות שנרקמה ביני ובין עודה. אבל במבט לאחור, דווקא בגלל המקומות מהם באנו, האמנו שאפשר אחרת וזה מה שהפך את החברות בינינו לחזקה יותר

ארוחת ערב אצל משחת הד'לין. מימין: עודה הד'לין, חליל אחיו וגילעד שדה (צילום: באדיבות גילעד שדה)

הכל התחיל ב-2017. יובב קליפון מקבוצת "טיול-ריחלה" – שהוציאה טיולים משותפים לישראלים ופלסטינים במטרה להכיר את הנרטיב של כל צד – פנה אליי ושאל אם הוא יכול לחבר אותי עם בחור פלסטיני מהפזורה הבדואית בדרום הר חברון שרוצה לפתוח עסק תיירותי.

כמובן שהסכמתי. באותה התקופה הפעלתי את אכסניית התרמילאים Dead Sea Adventure Hostel אותה פתחתי בערד, ואת חברת התיירות שלי.

לא עבר הרבה זמן והגעתי אל הכפר של עודה, אום אל ח'יר. דיברנו על החלום שלו לפתוח מיזם תיירותי, החששות והרצון שלו שהמיזם יביא תקווה אל הכפר, וכבר בסוף השיחה אמרתי לו שאני בפנים.

לא עבר הרבה זמן והגעתי אל הכפר של עודה, אום אל ח'יר. דיברנו על החלום שלו לפתוח מיזם תיירותי, החששות והרצון שלו שהמיזם יביא תקווה אל הכפר, וכבר בסוף השיחה אמרתי לו שאני בפנים

בשביל ילדים באזור, עודה היה מורה לאנגלית. בשביל אחרים, הוא היה איש של תקווה. ובשבילי הוא היה כמו אח.

עודה הד'לין ׁ(מימין) משחק כדורעף עם ילד הכפר אום אל-ח'יר. ברקע ההתנחלות כרמל (צילום: גילעד שדה)

התחלנו לעבוד על סיורים מיוחדים והכנו את הקרקע והתשתית להלנת מטיילים. הבאנו בלוגרים, אנשים שעסקו בתיירות וחברים מכל העולם כדי להפיץ את הבשורה.

רבים היו בשוק, לא האמינו שזה יצליח, והיו גם את אלו שהיו ביקורתיים על עצם הרעיון. למרות שהסתרנו ככל האפשר את השותפות בינינו, קיבלנו איומים וגידופים. אבל זה רק חיזק את הרעיון

רבים היו בשוק, לא האמינו שזה יצליח, והיו גם את אלו שהיו ביקורתיים על עצם הרעיון. למרות שהסתרנו ככל האפשר את השותפות בינינו, קיבלנו איומים וגידופים. אבל זה רק חיזק את הרעיון.

תמיד אמרנו שאם עודה ואני יכולים להיות חברים, אז כנראה שיש סיכוי שיבוא השלום. ותמיד דיברנו על החלום לחיות בשלום.

בשונה מהרבה אנשים שביקרו בכפר, הכרתי את האזור טוב, גם כטייל ובעיקר כנער גבעות שהעביר שנים במאחזים של דרום הר חברון.

עודה הד'לין מצלם קרוב משפחה בשלג בדרום הר חברון (צילום: גילעד שדה)

עודה ואני טיילנו המון, דיברנו על הכול, בלי מחסומים, על תה – או כמו שהייתי קורה לזה, כוס סוכר עם תה – בלב המדבר, ארוחת צהריים בלב חברון, נסיעה לבית כנסת עתיק בלב כפר פלסטיני, טיול שלנו לערד והאזור ממנו משפחתו גורשה ב-1948, קפיצה אל יטא לקנות בקלווה למטיילים. בטיול משותף שלנו, הוא ראה שלג בפעם הראשונה.

הסכמנו על הרבה דברים, אבל לא הסתרנו את אי ההסכמות. זה דווקא היה העוגן של החברות בינינו: היכולת להביע את מה שאנחנו חושבים ולדבר על הכול, להסביר את הנרטיב של כל אחד, ולהסתכל למציאות בעיניים

הסכמנו על הרבה דברים, אבל לא הסתרנו את אי ההסכמות. זה דווקא היה העוגן של החברות בינינו: היכולת להביע את מה שאנחנו חושבים ולדבר על הכול, להסביר את הנרטיב של כל אחד, ולהסתכל למציאות בעיניים – כי ככה האמנו שנביא עתיד טוב יותר.

חשבתי הרבה על ההתכתבות הזו מ-2024 שכללתי שבתחילת הטקסט, על אובדן התקווה שהמלחמה הזו הביאה, על ההתנכלויות הרבות של מתנחלים שהופכים את חיי הפלסטינים בכפרים כמו אום אל-ח'יר לבלתי נסבלים.

עודה הד'לין (שלישי משמאל) וילדי הכפר אום אל ח'יר מתחממים באחד מהאוהלים בכפר (צילום: גילעד שדה)

וחשבתי על הציטוט הזה של עודה עליי, שיום אחד נתקלתי בו בכתבה של זמן ישראל:

"אני בוטח בו היום יותר משאני בוטח בפלסטינים. למרות שהוא כבר לא גר בארץ, הוא עבר לאירופה, אני עדיין מתייעץ איתו בכל פעם כשקורים לנו דברים רעים. ואם גילעד שדה יכול להיות כמו אח שלי, זה אומר שיכול להיות פה יום אחד שלום בין הישראלים לפלסטינים".

אם לפני 20 שנה היו מספרים לי – נער גבעות שגר באוהל ללא חשמל בחוות מעון – שיום אחד מתנחל יירה למוות בפלסטיני שהוא חבר כמו אח והשותף שלי לחלום, הייתי צוחק בקול ואומר שמדובר בסיפור דמיוני ומופרך לחלוטין. אבל שום דבר לא הגיוני במציאות בה אנחנו חיים היום.

עודה, האיש עם החיוך התמידי, חבר, ושותף לחלום שיום אחד יהיה טוב לכולנו, איננו. הלב שבור, מסרב להאמין – אבל מסרב לאבד את התקווה.

אחי עודה, תמיד אשמור לך מקום בלב.

עודה הד'לין וגילעד שדה בכפר אום אל-ח'יר (צילום: באדיבות גילעד שדה)