"מי יודע איזה פירות הם בצבע לבן?" שואלת המורה. משתררת שתיקה, והיא זורקת כדור נייר למוחמד. הוא שולף את התשובה: "בננה, אננס, אגס, תפוח". המורה יורה שאלת המשך: "איזה פרי הוא לא עגול אלא ארוך?" היא זורקת את הכדור לנעים, שעונה מייד: "בננה".
"אבא חזר מהשוק והביא איתו?" שואל המורה בכיתה סמוכה, והילדים עונים בהתאם לפרי או לירק שהוא מחזיק ביד. בכיתה שלישית מתקיימת וריאציה דומה על נושא דומה: המורה מחזיקה מגרדת ושואלת, "מה מגרדים איתה?" – "ג'זאר… אהמ… גזר… גבינה", עונה אחת התלמידות. וכך הלאה, עם מזלג, צלחת, קרש חיתוך ושאר כלי המטבח.
השעה 10:00, ובני העשרה שיושבים בחצי עיגול, מכיתות ז' עד ט', נראים דרוכים וקשובים לשיעור עם המורות, שמדברות איתם בעברית בלבד. הטלפונים שלהם נאספו לשקית שנמצאת בחדר המורים, כדי להפחית הסחות דעת. חלק מהבנות בכיסוי ראש וחלק בלי. מדד הביישנות – או היעדרה – מתפלג באופן שווה יחסית בין הבנים לבנות, שכולם בקושי מדברים עברית.
הטלפונים שלהם נאספו לשקית שנמצאת בחדר המורים, כדי להפחית הסחות דעת. מדד הביישנות מתפלג באופן שווה יחסית בין הבנים לבנות, שכולם בקושי מדברים עברית
סושי בג'סר א־זרקא
אחרי ההפסקה הכיתות כבר רועשות הרבה יותר. מהמסדרון נשמעות דפיקות חזקות על השולחנות. הם לא מאבדים ריכוז – רק דופקים את הביסקוויטים בשקית כדי להכין כדורי שוקולד. בכיתה נוספת הילדים מועכים אורז על אצות ים ומגלגלים אותן לרולים של סושי. הבנות, וחלק מהבנים, סותמים את האף בגלל הריח של הצמח הימי ולא מסוגלים להשתתף בהפעלה.
"זה מסריח? אתם ליד הים ודווקא הריח הזה מפריע לכם?" תוהה המורה, ובצדק. אנחנו בחטיבת הביניים "אלסלאם" בג'סר א־זרקא. הילדים האלה ראו, נשמו והריחו את הים מלידה, בכפר הקטן שבין קיסריה למעגן מיכאל. בית הספר נמצא בקצה הצפוני, ואפשר לראות מכאן את בריכות הדגים של מעגן מיכאל ואת נחל התנינים, שעליו היה הגשר המקורי עם המים התכולים שנתנו ליישוב את שמו.
בסוף היום הם התיישבו לאכול שיפודי פירות, סלט ירקות, סושי וכדורי שוקולד – ולדבר. כ־50 בני נוער בכיתות ז' עד ט' הגיעו השבוע לקייטנת העברית, שנמשכת חמישה ימים מלאים, ללא עלות ובלי סינון. שיעורים עם הפעלה כיפית שאמורה לשכך את התחושה של לימודים בחופש הגדול. השבוע כולל גם ימי ביקור בעין שמר ובגבעת חביבה, שמפעילה את הקייטנה במסגרת פרויקט "שפה משותפת".
הקייטנה הראשונה בחופש הזה נערכה בג'דיידה־מכר, והיו אמורות להתקיים עוד – אלא שהמלחמה עם איראן סיכלה את התיאומים והסגירה הסופית. בחורף הקרוב צפוי לפעול גם מחנה עברית לנוער לתיכוניסטים. המורים, שמתפקדים כאן גם בכובע של מעין מדריכים בקייטנה, עובדים במהלך השנה כמורים מן המניין לעברית בבתי ספר ערביים.
המורים מוכשרים ומקבלים ליווי להוראת עברית ב"גבעת חביבה", אבל מעבר למנהיגות ולידע הפדגוגי, הם כנראה נולדו עם אמונה פנימית שמאפשרת להם להחזיק את הקבוצות האלה בקשב ובעניין – גם בחופש הגדול
הילדים שהגיעו לקייטנה הם ברמת עברית של מתחילים. המורים שעומדים מולם הם כנראה היהודי הבוגר הראשון שהם פוגשים באופן אישי בימי חייהם, ובמהלך היום אפשר לראות שמתחיל להיווצר קשר אישי ורגשי – עם סיכוי טוב שהם יזכרו את המפגש הזה לשנים. בתקופה של חשדנות ועוינות הדדית, זה לא מעט.
המורים מוכשרים ומקבלים ליווי להוראת עברית ב"גבעת חביבה", אבל מעבר למנהיגות ולידע הפדגוגי, הם כנראה נולדו עם אמונה פנימית שמאפשרת להם להחזיק את הקבוצות האלה בקשב ובעניין – גם בחופש הגדול. הם לא חוששים לצאת לרגע מהכיתה בזמן שהילדים חותכים סלט ומועכים את המצרכים על השולחן, וזה עובר בשלום.
ילדים הם ילדים, ואי־אפשר לראות עליהם שאנחנו באחד היישובים העניים בארץ. בג'סר א־זרקא יש קצת יותר מ־3,500 תלמידים, שכ־34% מהם מסיימים תיכון עם בגרות, וכמחצית מהם מתקבלים לאוניברסיטאות.
התושבים עובדים בעיקר מחוץ ליישוב, שבתוכו כמעט שאין ממשק עם השפה העברית. הילדים מתאמצים מאוד לענות על השאלה מתי דיברו לאחרונה את שפת הלאום הרשמית במדינה. חלקם ענו שקצת עם ההורים, או בקניון באור עקיבא, ושהם מכירים את עדן בן זקן ועוד כמה שירים מיוטיוב ו… זהו בערך.
ילדים הם ילדים, ואי־אפשר לראות עליהם שאנחנו באחד היישובים העניים בארץ. בג'סר א־זרקא יש קצת יותר מ־3,500 תלמידים, שכ־34% מהם מסיימים תיכון עם בגרות
היישוב נראה קצת מוזנח, והכבישים הצרים זקוקים לטיפול דחוף. בקו ראשון לים בוהק פרויקט מגורים חדש, שאליו נכנסו התושבים היהודים הראשונים. הוסטל שנפתח לפני כמה שנים במרכז היישוב ולימד גם עברית הפך למכולת. ביום שני השבוע, המסעדה שעל החוף ובמרכז היישוב היו סגורות, ולבסוף מצאתי בצד הכביש פלאפל טעים, שבעליו הגיע במיוחד מהבית כדי להכין אותו.
בבית הקפה שבמרכז היישוב סיפר בחור צעיר שהוא עצמו למד עברית כשיצא לעבודה עם אביו. חבריו לומדים באוניברסיטאות בישראל, בגדה המערבית, בירדן ובארצות אחרות.
"הרבה פעמים הם מגלים שהם יודעים"
"הילדים של נצרת הם לא הילדים של ג'דיידה, ושונים מאוד מאלה שאנחנו פוגשים פה היום בג'סר א־זרקא. החברה הערבית היא מניפה עם שונות בין האוכלוסיות, כמו החברה היהודית, ואנחנו צריכים לעשות את ההתאמה", אומר איתי כהן, בן 41 מרמת דוד, שמדריך כאן בקייטנה ובמהלך השנה מלמד בנצרת ובג'דיידה.
"בבית ספר אני מלמד בצורה יותר פרונטלית, ופה מעבירים את התכנים בצורה מצומצמת – בעיקר רוצים לגרום להם לדבר כמה שיותר. הדגש הוא על שפה מדוברת. הרבה פעמים הם עושים סוויץ' בראש ומגלים שהם יודעים. השימוש בשפה נחות פה בכפר כי הערבית יותר נגישה, וברגע שמתרגלים עברית – הם מגלים שהם יודעים. אתמול הייתה היכרות, היום זה אוכל, ומחר – יום ספורט.
"הרבה פעמים הם עושים סוויץ' בראש ומגלים שהם יודעים. השימוש בשפה נחות פה בכפר כי הערבית יותר נגישה, וברגע שמתרגלים עברית – הם מגלים שהם יודעים"
"למדנו מילים ותכף נבשל, נחתוך בננה על קרש חיתוך, ניישם ונדבר את המילים. זה יותר שימושי מאשר לקרוא בספר, כמו שעשו לנו. כשמדברים אותה שפה – יכולים להבין אחד את השני, לדבר על קשיים או סתם שיחת חולין. זה באמת עובד, והנוכחות שלי פה נותנת גם חשיפה לתרבות אחרת – וההיפך", הוסיף.
עברית היא מכשול משמעותי לתלמידים מהחברה הערבית, שעבורה זו שפה שנייה – ובמובן מסוים שלישית, אחרי האנגלית שגם היא שפה אקדמית נדרשת. בבתי הספר הם לומדים דקדוק וכמעט לא מדברים, ואת המחסום הזה מנסים לשבור בקייטנה הזו.
"זה הרבה עניין של ביטחון ותרגול, וברגע שמתרגלים וחווים הצלחה מבינים שאין פה עניין של חכם או חכמה. אני מעודדת אותם לעשות טעויות, וכשהפחד מלטעות משתלט עליהם או כשמישהו צוחק, אני שואלת: 'למה אתה צוחק?'. לא צריך לפחד מהשפה – אפשר פשוט להגיד: 'סליחה, איך אומרים ככה וככה?'" אומרת המורה גלי שפיצר, שבשגרה מלמדת עברית בבתי ספר באום אל־פחם וברטעה.
שפה היא גשר
"גם לנו יורד מפלס הפחד – הם לא איתנו בממשקים בחיי היום־יום. משרד החינוך רוצה תוצאות מהר־מהר, אבל לי חשוב להקנות ביטחון, ואני עובדת באמצעות תחושה חווייתית ורציונלית. יש לי רקע בערבית, וחשוב לי להבין את התרבות שלהם, אבל אני משתדלת לתקשר רק בעברית. אני לא מלמדת בשפה שלי כי היא יותר טובה, אלא כי זו שפת הלאום – והם צריכים להסתדר איתה", היא מוסיפה.
"לא מצפים שמי שביום הראשון לא הצליח לענות באיזו כיתה הוא לומד, חוץ מלספור אצבעות, ינהל שיח שוטף ביום חמישי. אבל כן מצפים שירגיש ביטחון להגיד כמה מילים שרכשו וליצור שיחה בסיסית"
"גבעת חביבה", שממוקמת בפאתי ואדי ערה ומפעילה את הקייטנה, היא אחד הארגונים הגדולים לחברה משותפת בישראל. כ־30 מורים המוכשרים על ידה ומקבלים ליווי צמוד מלמדים עברית בבתי ספר ערביים. הם מלמדים בקמפוס גם ערבית, מפעילים גלריה לאומנות, ולפני כמה שנים הקימו בית ספר בינלאומי שבו לומדים יחד תלמידים יהודים וערבים.
"מטרה אחת היא ללמד את השפה – את מה שיצליחו לקלוט ממנה – ולהפחית את ההימנעות, שיראו שזה אפשרי. לא מצפים שמי שביום הראשון לא הצליח לענות באיזו כיתה הוא לומד, חוץ מלספור אצבעות, ינהל שיח שוטף ביום חמישי. אבל כן מצפים שירגיש ביטחון להגיד כמה מילים שרכשו וליצור שיחה בסיסית", אומרת דקלה תומר כיאל, מנהלת תחום החינוך ב"גבעת חביבה".
"המטרה השנייה היא המפגש עם המורה היהודייה. לרובם זה המפגש הראשון עם אדם מהחברה היהודית – כזה שמחייך אליהם, שואל לשלומם, וביום השני או השלישי כבר מתחילים להתחבק. זה מפגש לכל החיים, סופר משמעותי. החוויה של לחתוך צורות בפירות נראית בנאלית אבל בשבילם זו גם יצירה. חווייתית ככל שתהיה, אנחנו לא מבטיחים בריכת שחייה וסופרלנד – ובכל זאת הם הגיעו.
"אנחנו נכנסים לשנה ה־11 של לימוד עברית בבתי ספר ערביים, וזו השנה השנייה של הקייטנה עם שני היישובים החוזרים – בג'דיידה וג'סר. המלחמה תפסה אותנו בעיתוי לא טוב, כי רצינו לסגור גם מחנה קיץ לנוער, אבל בחורף יתקיים מחנה לבני נוער בכיתות י'–י"א, עם הכוונה לאקדמיה ולתעסוקה.
"זה מפגש לכל החיים. לחתוך צורות בפירות נראה בנאלי אבל בשבילם זו גם יצירה. חווייתית ככל שתהיה, אנחנו לא מבטיחים בריכת שחייה וסופרלנד – ובכל זאת מגיעים"
"סוד הקסם הוא לא פעילות כזו או אחרת, אלא היחס האישי – וזה מה שהכי מרגש אותם. אנחנו מלמדים עברית לא מתוך רצון שהחברה הערבית תתקדם לעבר היהודית, ויש לנו גם מכון לערבית. חשוב לנו שיהיה חיבור וקשר רגשי, ואנחנו מבינים שהשפה היא גשר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו