גם כשמתפרסמות תמונות קשות מרעב בעזה, ישראלים רבים אינם חווים חמלה אלא מגננה. כשהרעב ממוסגר כהרעבה, המסר נתפס לא כהומניטרי אלא כהאשמה המאיימת על הלגיטימיות – חלק ממאבק תודעתי מול העולם, ולעיתים גם בעימות פנימי בתוך החברה.

 *  *  *

סערת "מכתב האמנים" התפוצצה לאחרונה ברשתות, על במות ההופעות ובמהדורות החדשות, והפכה לזירת התנגשות בין קריאה מוסרית להפסקת הלחימה לבין תחושת האשמה והערעור על הלגיטימיות של המאבק.

אבל מאחורי הכותרות והסערות מסתתרת תופעה עמוקה יותר, מוכרת היטב במחקר הפסיכולוגיה הפוליטית: כאשר חברה חיה בסכסוך ממושך, היא נוטה להגיב לאיומים חיצוניים ופנימיים באמצעות חידוד קווי "אנחנו" מול "הם" – כלפי חוץ מול העולם, וגם כלפי פנים מול בני קבוצתה.

תופעה עמוקה ומוכרת היטב במחקר הפסיכולוגיה הפוליטית: חברה החיה בסכסוך ממושך, נוטה להגיב לאיומים חיצוניים ופנימיים בחידוד קווי "אנחנו" מול "הם" – כלפי חוץ מול העולם, וגם כלפי פנים מול בני קבוצתה

מכאן נגזרות שתי שאלות מרכזיות: מצד אחד, מדוע התמונות מעזה לא מצליחות לעבור את חומת ההגנה של הצופה הישראלי? מצד שני, מדוע מילים כמו "הרעבה" ו"פשעי מלחמה" מסוגלות להביא אותנו עד לסף מלחמת אחים?

הספרות המחקרית בפסיכולוגיה פוליטית מצביעה על כך שכאשר חברה חיה לאורך זמן בסכסוך מתמשך, הזהות הקולקטיבית שלה הופכת לכלי מרכזי בהגנה עצמית – לא רק צבאית, אלא גם רגשית ותודעתית. בישראל, תחושת השייכות הלאומית היא מקור לביטחון ולגאווה, אך גם קו הגנה מול מה שנתפס כאיומים מבחוץ. לכן, כאשר נשמעות האשמות חמורות כמו "ישראל מרעיבה בכוונה את תושבי עזה", הן אינן מתקבלות כקריאה הומניטרית, אלא כערעור על המוסריות והלגיטימיות של המדינה כולה.

במצבים כאלה, החברה נוטה להתכנס סביב סיפור משותף, להדגיש את ההבדלים בין "אנחנו" ל"הם" — כלפי חוץ מול העולם, אך גם כלפי פנים מול מי שנתפס כמתרחק מהקו הקולקטיבי, ולעיתים לדחות בחריפות כל מסר שמערער על תחושת הצדק שלה. זאת ועוד, מחקרים מראים שדווקא האיומים הסמליים – כאלה שפוגעים בערכים, בזהות ובמעמד המוסרי – מעוררים תגובות רגשיות חזקות במיוחד.

בעיני ישראלים רבים, התמונות הללו הן חלק ממערכה על התודעה העולמית, שנועדה להציג את ישראל ככובש אכזרי ולהחליש את הלגיטימיות שלה. כשהן ממוסגרות כ"הרעבה", הן עוברות מהתחום ההומניטרי לשדה של כוונה ואשמה. לכן, גם כאשר התמונות עצמן קשות, הן אינן נחוות כעדות אנושית, אלא כמרכיב נוסף בעימות נרטיבי מתמשך.

הספרות המחקרית בפסיכולוגיה פוליטית מצביעה על כך שכאשר חברה חיה לאורך זמן בסכסוך מתמשך, הזהות הקולקטיבית שלה הופכת לכלי מרכזי בהגנה עצמית – לא רק צבאית, אלא גם רגשית ותודעתית

כך, גם ממצאים עיתונאיים – כמו התחקיר בעיתון הגרמני בילד, שחשף כיצד חלק מהתמונות הבולטות של "רעב בעזה" מבוימות או נערכות להדגשת סבל וייאוש תוך הסתרת קבלת סיוע בפועל – נתפסים לא רק כהוכחה לנכונות הטענה המקומית, אלא גם כהמשך למאבק על צדקת "אנחנו" מול רדיפת "אותנו", לנוכח העובדה שממצאים אלו כמעט לא מקבלים במה באמצעי התקשורת בעולם.

התוצאה היא חסימה רגשית עמוקה: לא חוסר חמלה, אלא מגננה מפני חוויית אשמה שאין לה מקום — לא בזמן לחימה, ולא תחת תחושת בדידות מוסרית.

בנקודה זו, הסיפור מסתבך אף יותר – ההתגייסות פנימה איננה באה לידי ביטוי רק כלפי המבקרים מבחוץ, אלא גם כלפי קולות מבית – כפי שקרה בסערת "מכתב האמנים". במצבים כאלה, אותו מנגנון "אנחנו" מול "הם" מופעל שוב: הפעם "הם" הם מי שבפנים, אבל אינם עומדים בקו האחיד של הקבוצה.

והתוצאה זהה – שוב, חסימה רגשית לכל מי שלא חושב כמוני, על משקל – אם אתה לא איתי, אתה נגדי. השיח על חמלה אנושית הופך לעימות פנימי חריף. במובן הזה, מה שנראה מבחוץ כאי־סבלנות פוליטית הוא בפועל תגובה אנושית מוכרת במצבי עימות מתמשך.

אפשר לקוות שבהמשך המציאות תאפשר מרחב לחשיבה מחודשת – שיבוא רגע בו לא נצטרך לבחור בין הזדהות לבין הגנה עצמית. אך כל ניסיון לחייב את הרגע הזה מבחוץ – במיוחד באמצעות הפעלת רגשות כמו בושה או אשמה – צפוי להחטיא את מטרתו.

ההתגייסות פנימה לא מתבטאת רק כלפי מבקרים מבחוץ, אלא גם כלפי קולות מבית. חסימה רגשית לכל מי שלא חושב כמוני, על משקל – אם אתה לא איתי, אתה נגדי. השיח על חמלה אנושית הופך לעימות פנימי חריף

בסופו של דבר, היכולת לראות את סבלו של האחר תלויה לא רק במה שנגלה לעין, אלא במצב הרגשי והנרטיבי שבו מתרחש המבט. כל עוד התחושה היא של איום, של שלילת לגיטימיות ושל כפיית אחריות – המבט יוסב הצדה. לא מחוסר לב, אלא מעודף הגנה.

ד"ר קרן לוי גנני-סניידר היא חוקרת וחברת סגל בחוג לפוליטיקה ותקשורת במרכז האקדמי הרב תחומי ירושלים ועמיתת מחקר בביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.