הנשיא האמריקאי מצנן את יחסיו עם שותפותיו המסורתיות במערב, ומרבה להרעיף חום על מנהיגים סמכותניים. הוא מבקש להימנע ממלחמות ולחזק את אמריקה, אך בפועל תורם להחלשת הדמוקרטיות. מה המשמעות של כל זה לסדר העולמי, ומדוע המגמה הזו צריכה להדאיג אותנו?

 *  *  *

רגע ביזארי למדי, אפילו בסטנדרטים של דונאלד טראמפ, התרחש בשבוע שעבר בבית הלבן במהלך פגישתו עם הנשיא ולודימיר זלנסקי וכמה ממנהיגי מדינות אירופה, כחלק מהמאמצים לייצר מתווה להפסקת אש בין רוסיה לאוקראינה. בפתח המפגש, כשעשרות עיתונאים מקיפים את שולחן הדיונים והמצלמות עוד פועלות, פנה טראמפ לקנצלר גרמניה פרידריך מרץ וספק החמיא, ספק גיחך: "אתה נראה נהדר עם השיזוף הזה. מאיפה השגת אותו? גם אני רוצה כזה". הצחוק שהתגלגל בין הנוכחים, נמהל במבוכה גלויה. להלצות חסרות טעם, ולעיתים גם חסרות טקט, מצד הנשיא האמריקאי – כבר התרגלנו, אלא  שמעבר להתנשאות היא המחישה מגמה מטרידה.

את הקדנציה השנייה שלו פתח טראמפ בסערה עם שורת צעדים מפתיעים והחלטות דרמטיות, כשחלק ניכר מהן באות על חשבון דמוקרטיות מערביות. מדינות כמו קנדה, בריטניה וצרפת נדהמו לגלות כי כוחניותו חסרת הפשרות מצננת את היחסים החמים ששררו עשרות שנים עם האחות הגדולה מאמריקה. הם ראו כיצד הוא מפנה כתף קרה כלפי בני בריתו הטבעיים, מנהיגי הדמוקרטיות היציבות, בעוד עיניו נשואות ל"מנהיגים חזקים" – כאלה שמחזיקים בשלטון ללא בלמים.

מדינות כמו קנדה, בריטניה וצרפת נדהמו לגלות כיצד טראמפ מפנה כתף קרה כלפי בני בריתו הטבעיים, מנהיגי הדמוקרטיות היציבות, בעוד עיניו נשואות ל"מנהיגים חזקים" – כאלה שמחזיקים בשלטון ללא בלמים

הדפוס שבו טראמפ נמשך למנהיגים סמכותניים במקרה הטוב, ולדיקטטורים במקרה הפחות טוב, הוא סימן מובהק לשינוי פרדיגמה.

זה ניכר עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שליט צפון קוריאה קים ג'ונג־און, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, נשיא איחוד האמירויות השייח' בן זאיד ואפילו נשיא סוריה החדש ורוצח ההמונים אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני) שנעצר בעבר על-ידי האמריקאים בגין פעילותו באל-קאעדה וג'בהת א-נוסרה, ועד לא מכבר היה מבוקש בכיר – הזוכים ליחס חם ואוהד מנשיא המעצמה הגדולה בעולם. ובאשר לאירופה, שם כבר אין כמעט דיקטטורות, טראמפ מתחבר בעיקר לאלה שמובילים את מדינתם בתהליך מואץ להיות אוטוקרטיה אלקטורלית דוגמת ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן ונשיא פולין קרול נברוצקי.

השאלה הגדולה היא מה המשמעות של הסטת הפוקוס הזו – לגבי ארצות הברית עצמה, לגבי בעלות בריתה, ובעיקר לגבי הסדר העולמי בשנים הקרובות.

הפער האדיר בין חוסר הסבלנות ושפת הגוף המנוכרת והתלושה שטראמפ משדר בחברת מנהיגים בפורומים כמו ועידת נאט"ו ופסגת ה-7G, לבין החיבוקים והסחבקיות בארמונות הזהב והפאר של המפרציות – אינו ממחיש רק הבדלי סגנון, אלא אולי מסמן את הכיוון שלבו חפץ בו.

כאיש עסקים ותיק, ממולח וציניקן, טראמפ מחפש בכל תחום את השורה התחתונה ותוצאות מיידיות, גם אם הדבר בא על חשבון יחסים מבוססי ערכים. כמו בעסקים כך גם בפוליטיקה: טראמפ בוחן מערכות יחסים לפי התועלת שהן מעניקות לו.

בקדנציה הנוכחית, כאשר בממשל הקו הבדלני מכתיב את הטון, טראמפ יעדיף את האינטרס האמריקאי המיידי על פני אידיאלים ליברליים-גלובליים. כך, במקום לחזק את שותפותיו המסורתיות, הוא מרעיף מחמאות על מנהיגים שמייצגים סדרי שלטון שונים בתכלית.

הפער האדיר בין חוסר הסבלנות שטראמפ משדר בחברת מנהיגי ועידת נאט"ו ופסגת ה-7G, לבין החיבוקים והסחבקיות בארמונות הזהב במפרציות – אינו ממחיש רק הבדלי סגנון, אלא את הכיוון שלבו חפץ בו

תופעה זו מתכתבת עם האידיאולוגיה הנִצִּית של תנועת ה-MAGA  בארה"ב, שהחזירה את טראמפ לשלטון ובשנים האחרונות מבצרת כוח פוליטי וחברתי רב. היא לעומתית למוסדות ליברליים כגון בתי המשפט, התקשורת והאקדמיה – ומבקשת להחלישם. היא דוגלת בסגירת גבולות, בהעצמת זהות לאומית ברורה, ובדחיית כל מה שמסומן בעיניה כתרבות woke, האויב האידיאולוגי.

ה-MAGA שואפת להציג לאמריקה חלופה לסדר הישן: לא עוד דמוקרטיה רבת־בלמים, אלא מנהיגות שמסוגלת "לקבוע עובדות". המגמות הללו אינן ייחודיות לארה"ב, ומקבלות צורה שלטונית גם באירופה עם התחזקותן של מפלגות ימין קיצוני. טראמפ הוא פשוט הפנים המזוהות ביותר עם התופעה.

במבט ראשון, אפשר להבין את ההיגיון של טראמפ. לאחר כהונתו החלשה של הנשיא ג'ו ביידן, שהתאפיינה באינפלציה גבוהה, יוקר מחיה, מדיניות חוץ חלשה ורופסת מול רוסיה, סין ואיראן ואובדן שליטה על הגבול עם מקסיקו, טראמפ מבקש להשיב לארה"ב את העוצמה המדינית והכלכלית, גם אם המחיר כולל אפסון של הידידות עם בנות בריתה.

עניין זה מתכתב עם הצהרותיו של טראמפ כי מטרתו לסיים מלחמות ולא לפתוח אותן. לשם כך הוא רואה תועלת בקרבה למנהיגים סמכותניים: אם יצליח להחמיא לפוטין על מנת להביאו לשולחן המשא ומתן, או לנהל "חברות" עם אל-ג'ולאני כדי לרכך אותו – אולי תושג יציבות. במילים אחרות, ייתכן שהמטרות שלו לגיטימיות, אך האמצעים מעוררים ספק כבד.

לשיטתו, אם יצליח להחמיא לפוטין על מנת להביאו לשולחן המשא ומתן, או לנהל "חברות" עם אל-ג'ולאני כדי לרכך אותו – אולי תושג יציבות. ייתכן שמטרותיו לגיטימיות, אך האמצעים מעוררים ספק כבד

הבעיה היא שמדובר במדרון חלקלק. ההתנהלות כזו מערערת את האמון אצל שותפותיה הטבעיות של ארצות הברית ומחזקת את יריביה. נאט"ו מתקשה לשמור על חזית אחידה, האיחוד האירופי תוהה אם עוד אפשר לסמוך על וושינגטון, ומנהיגים אנטי־ליברלים חשים חסינות.

כך פוטין זוכה ללגיטימציה גם בלי להפסיק את התוקפנות נגד אוקראינה, רג'פ טאיפ ארדואן יכול להמשיך לרכז סמכויות ולשחוק את הדמוקרטיה הטורקית בעודו נהנה ממעמד של בן ברית לנאט"ו, וויקטור אורבן מרגיש חזק יותר במאבקו מול מוסדות האיחוד. טראמפ אמנם רוצה להימנע ממלחמות, אך בפועל הוא מערער את מערכות הבלמים שעמדו מול דיקטטורים בעשורים האחרונים.

מנהיגים בכל רחבי העולם רואים כיצד נשיא ארצות הברית מייצר מודל של דמוקרטיה סמכותנית. טראמפ ימשיך להציג עצמו כמנהיג שמביא שלום מעמדת כוח, אך בדרכו הוא עלול להכשיר את הקרקע למנהיגים שאינם מחויבים לערכים ליברליים. מעבר לפינה ממתין סגנו, ג'יי. די. ואנס, שמחזיק קו שמרני ובדלני עוד יותר, כזה שמעדיף הסתגרות אמריקאית על פני שותפויות גלובליות.

טראמפ לא הפך את אמריקה לדיקטטורה, וגם לא שינה באחת את כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית. אבל הכיוון שהוא מסמן מערער את יסודותיה של הדמוקרטיה הליברלית כפי שהעולם הכיר מאז מלחמת העולם השנייה.

טראמפ לא הפך את אמריקה לדיקטטורה ולא שינה באחת את כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית. אבל הכיוון שהוא מסמן מערער את יסודות הדמוקרטיה הליברלית כפי שהעולם הכיר מאז מלחה"ע ה-2

אם טראמפ ימשיך להעדיף את חברת המנהיגים האוטוריטריים ואת ההערכה ל"יד החזקה" שהם מפגינים, על פני הידוק הקשרים עם ברלין ופריז, אנו עלולים להחליק אל מציאות חדשה שבה עסקאות קצרות טווח ויחסים פרסונליים מחליפים מערכת ערכים יציבה וארוכת טווח.

דן בן שטרית הוא יועץ תקשורת במשרד "בלומברג תקשורת".