הדברים הכי חשובים שלמדתי בבית הספר לא הופיעו בשום מבחן, אלא בזמן שבין השיעורים. דווקא בטיולים, בטקסים ובהצגות אליהן יצאנו – חוויתי את השיעורים הכי חשובים על עצמי, על חברים ועל איך להתמודד עם החיים.
השיעור של פלורה, המורה לתנ"ך, שחיבר בין מה שקרה לפני 2000 שנה לעיתון של הבוקר, היה מהשיעורים המעניינים יותר. בשיעורי אזרחות, הדיונים הערים היו אלו שהציתו בנו את האכפתיות לקהילה, ובפיזיקה, דווקא השיעור על עקמומיות היקום, שלא נכלל בבגרות, זכור לי עד היום.
השיעור של פלורה, המורה לתנ"ך, שחיבר בין מה שקרה לפני 2000 שנה לעיתון של הבוקר, היה מהשיעורים המעניינים יותר. בשיעורי אזרחות, הדיונים הערים היו אלו שהציתו בנו את האכפתיות לקהילה
והיום? עוד קיצוץ, חסר עוד כוח אדם, אין שעות, מורים ואין מנהלות, ועוד תכנית נעלמת מנוף חיינו, ואני לא יכולה שלא לשאול: מה יזכרו הילדים שלנו ממערכת החינוך? אילו שיעורי חיים יישארו להם מהמערכת הזו, שמייבשת אותם ואת המורות והמורים שלהם?
והבעיה היא שזו לא טעות, ייבוש החינוך הממלכתי משעות ומתוכן – זו מדיניות.
מערכת שמוותרת על הילדים
בכיתות יש לפחות 34 תלמידים, לפעמים יותר. מבני בתי ספר מתפוררים, ודוחסים לתוכם אלפי ילדים, 12–13 כיתות בשכבה. תדמיינו הפסקה אחת בחטיבת ביניים: 1,400 ילדים יוצאים בבת אחת למסדרונות. זה לא בית ספר, זה מפעל.
טיולים כיתתיים? הצטמצמו לאחד בלבד בשנה. אירועי תרבות? גם הם במקרה הטוב אחד בשנה ובנושאים מצומצמים למדי. בכיתה ט', תלמידים באטרף על ציונים, כי זה מה שיקבע את עתידם בתיכון ואז בצבא. לא מי הם, לא מה הם אוהבים, אלא איזה מספר הופיע בתעודה. ויש מדרג, אם אתה לא במקצועות הטופ (כיתת סייבר מישהו?) אתה לא נחשב. לא נשמע כמו תחושה טובה לגדול בה.
הדו"ח הבינלאומי שם לנו מראה בפרצוף
זו לא "תחושה אישית". דו"ח ה־OECD האחרון אומר זאת חד וחלק:
- כיתות צפופות – מהצפופות בעולם המפותח.
- שעות לימוד רבות, מול הישגים נמוכים, מצביעות על כך שאנחנו מגדלים ילדים עייפים, לא תלמידים מצטיינים.
- מורים נוטשים. מי שרואים את הילדים יום־יום, מי שאמורים להצמיח אותם – עוזבים, כי אי אפשר יותר.
והיום? קיצוץ, מחסור בכוח אדם, אין שעות, מורים ומנהלות, ועוד תכנית נעלמת מנוף חיינו. מה יזכרו הילדים שלנו ממערכת החינוך? אילו שיעורי חיים יישארו להם מהמערכת שמייבשת אותם ואת מורותיהם ומוריהם?
לא המורות אשמות – מי שמייבש אותן
אני לא מאשימה את המורות והמורים. עבודתם היא מעל ומעבר, לעיתים מתוך שליחות אישית שמחזיקה את המערכת מקריסה. האשמה היא על מי שמייבש את המערכת, והופך את מערכת החינוך למגרש הפוליטי לשימושו האישי.
המורים נאלצים להתמודד עם אלימות וילדים לא מרוכזים, הורים לוחצים, ראשי העיר שמתסכלים על היוקרה לפי מדדי ציון ואחוזי גיוס ולא רווחת התלמידים, ואף נדרשים להטמיע תכניות מגוחכות בשל שיקולים פוליטיים.
ולמורים והמורות אין גיבוי מהמערכת. היחס מראשי המערכת – מביש, השכר – יכול להיות יותר טוב. פוליטיקאים דואגים שצוותי ההוראה ישתקו ולא יביעו ביקורת מקצועית, ומדגימים יפה מה יקרה למי שלא.
בזמן שהעולם מתקדם – אנחנו הולכים אחורה
בעוד שמדינות אחרות משקיעות יותר בילדים שלהן, יוצרות כיתות קטנות יותר, נותנות למורים כלים אמיתיים, חדר אישי, אפשרות לשעות נוספות, שכר ויחס מכבד – כאן אנחנו הולכים אחורה. והילדים מקבלים פחות טיולים, פחות תרבות, פחות יחס אישי. פחות מהדבר הזה שנצרב להם בתודעה הפנימית – ערכים.
השנה הילדים שלנו ילמדו בבית הספר. הם ילמדו שציונים זה חשוב כדי להתקדם בחיים, הם ילמדו שמערכת החינוך לא בנויה עבורם. הם ילמדו שמי שמחנכים אותם הם גיבורות וגיבורים, ללא תנאים, ללא כלים.
עוד שמדינות אחרות משקיעות יותר בילדים שלהן, יוצרות כיתות קטנות יותר, נותנות למורים כלים אמיתיים, חדר אישי, אפשרות לשעות נוספות, שכר ויחס מכבד – כאן אנחנו הולכים אחורה. והילדים מקבלים פחות מהכל
השנה הילדים שלנו ילמדו שכדי לעמוד בדרישות המערכת הם צריכים לשלם המון לשיעורים פרטיים. והכי גרוע, הם יילמדו שחוסכים עליהם ואין אף אחד שמשמיע קול.
השאלה היא, האם זה באמת מה שאנחנו רוצים שהם ילמדו על עצמם ועל החיים? והתשובה ברורה.
אנחנו רוצים מורים שמגיעים בגלל השליחות, ונשארים כי מכבדים אותם, גם בשכר וגם בתנאים, ושלא ייזרקו אותם מתחת לגלגלים.
אנחנו רוצים מורות ומורים שיודעים לנהל דיון מורכב וללמד חשיבה ביקורתית. את זה לא לומדים במבחן.
אנחנו דורשים שלא ינהלו את הקמפיין הפוליטי הבא דרך הכיתה, ולא על גב המורים שמביעים דעה לגיטימית במדינה דמוקרטית. כן. ביקורת על תפקוד ההנהגה היא מותרת, נדרשת וחשובה. תלמדו איך להביע אותה ולא איך לסתום פיות.
תוציאו את הידיים שלכם מספרי הלימוד, אל תמחקו זהות, אל תמחקו ערכים. וכן, דמוקרטיה היא ערך.
שלכל ילד יהיה תקציב חינוך שווה, ומערכת מבוקרת שמאפשרת ניהול שעות על ידי ההנהלה והצוות המקצועי, לרווחת התלמידים ולבניית נפשם, במיוחד עכשיו, אחרי שנתיים רציפות של מלחמה.
אנו דורשים שלא ינהלו את הקמפיין הפוליטי הבא דרך הכיתה ולא על גב המורים שמביעים דעה לגיטימית במדינה דמוקרטית. ביקורת על תפקוד ההנהגה מותרת, נדרשת וחשובה. תלמדו איך להביע אותה ולא לסתום פיות
לא עוד עמותות שעושות מה שבה להן, בכספי הציבור של כולנו.
הבנת את זה, שר החינוך יואב קיש?
לי-אור דיין-אטיאס היא יזמת ופעילה קהילתית. בעלת תואר ראשון במדעי הסביבה, תואר שני במנהל עסקים וסמנכ"ל תפעול כבר 15 שנה. יזמה והקימה גינות קהילתיות, ממייסדות בית הספר הדמוקרטי ביבנה ומועמדת למועצה בבחירות המקומיות 2023 בסיעת חוזה חדש, אותה הקימה. בת 44, אמא לשתי בנות ובן. מאמינה שאפשר לנצח במאבק על הדמוקרטיה, המדינה והחברה בישראל.

























































































































תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו