עם סיום חגי תשרי, חזרו היום הילדים לשגרת מערכת החינוך, ומחר (יום חמישי) יתקיים יום הזיכרון לשבעה באוקטובר – בתאריך העברי, כפי שנקבע על־ידי הממשלה – בליווי מערכי שיעור שלא כוללים אזכור לחטופים.

אחרי ארבעה שבועות של חופש, ילדי מערכת החינוך הממלכתית נכנסים שוב אל מערכת מהונדסת ומשותקת – מערכת שבוחרת להימנע ממילים שעלולות לייצר שביב ביקורת; מילים כמו חטופים, אחריות ומחדל. מערכת שבה שר החינוך איים אישית על מנהלות ומנהלים שלקחו חלק בסרטון למען שחרור החטופים.

אחרי ארבעה שבועות של חופש, ילדי מערכת החינוך הממלכתית נכנסים שוב אל מערכת מהונדסת ומשותקת – מערכת שבוחרת להימנע ממילים שעלולות לייצר שביב ביקורת; מילים כמו חטופים, אחריות ומחדל

בערב שמחת תורה, 13 באוקטובר 2025 – שנתיים ושבוע אחרי האסון – חזרו סוף סוף עשרים החטופים החיים האחרונים שהוחזקו בעזה וכן חלק קטן מהחללים.

לצד השמחה העצומה והחגיגות על חזרתם, יש גם כאב גדול על החללים שעדיין שם. ולצד כל אלה – הכאב העמוק על כל מי שנהרגו במתקפת הגיהינום, ועל כל החיילים והחיילות שנפלו בשנתיים הארורות האלו, במלחמה שהיה אפשר לסיים מזמן.

ביום חזרתם של החטופים החיים, נחת כאן גם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, וחזר שוב ושוב על המילה "שלום". המילה נאמרה מעל דוכן הכנסת פעמים רבות באותו יום – מילה שלא נשמעה כאן מפי נציגים רשמיים כבר יותר מדי זמן. עוד מילה שלא מדברים עליה מספיק במערכת החינוך בשנים האחרונות.

מערכת החינוך היא המקום שבו נבנה הסיפור שלנו. לא במקרה קיימים בה זרמים שונים – כל זרם מייצר לעצמו את הנרטיב המתאים לתשתית הפוליטית שהוא רוצה לבסס. רק שבזרם הממלכתי, שבו לומדים רוב ילדי המדינה, מאפשרים לכל שר חינוך חדש להכתיב תכנים ולשנות את הסיפור והערכים שאיתם שלחנו את ילדינו לבית הספר: ערבות הדדית, שוויון, צדק.

אז מה עושים עכשיו? איך משנים את הסיפור של המערכת שלנו?

המקום שבו אפשר להתחיל לתקן הוא בכיתה. שם הילדים לומדים לא רק מתמטיקה והיסטוריה, אלא גם איך זוכרים, איך בונים, ואיך לא נותנים להיסטוריה לחזור על עצמה.

כל זרם חינוכי מייצר את הנרטיב התואם לתשתית הפוליטית הרצויה לו. רק שבזרם הממלכתי, בו לומדים רוב הילדים, מאפשרים לכל שר חינוך לשנות את הסיפור והערכים שאיתם שלחנו את ילדינו לבית הספר

והכי חשוב – נלמד אותם להרגיש שיש אפשרות לשינוי. שנקמה איננה תכנית עבודה של מדינה. שהעם יכול להשפיע על כיוונה של המדינה. שזה עלינו – תמיד, עלינו.

שאלתי מורות וצוותי הוראה איך צריכים להיראות מערכי השיעור של מערכת החינוך בימים הקרובים, והנה כמה מחשבות שעלו מהן:

ראשית, זה עדיין לא נגמר. עד שאחרון החטופים והחללים יחזור – סמנו על הלוח סמל גדול של החטופים, ורשימת שמותיהם של מי שעדיין לא חזרו. הילדים חייבים להכיר כל אחד ואחת מהם.

שנית, בואו נדבר על מי שנחטף לעזה בחיים ומצא שם את מותו – בין אם בגלל אכזריות ארגון טרור, לחץ צבאי או טעות בזיהוי של חיילינו. יש לציין את כל אותם 43 חללים שנהרגו בשבי – תאריך ונסיבות מותם – ולספר את סיפורם. לא הצלנו אותם בזמן, וזה המעט שנוכל לעשות למענם.

שלישית, קיימו דיונים: כיצד זוכרים? כיצד תומכים במי שיקיריו עדיין לא חזרו? ומה אנחנו, כאומה, יכולים לעשות כדי שירגישו שאינם לבד?

ההיסטוריה נכתבת לנגד עינינו – וזו הזדמנות לדבר על מי כותב אותה, מה האינטרס שלו, ומי היוספוס פלאביוס של ימינו. מה המקום שלנו כאזרחים לכתיבת הסיפור הלאומי, ואיך נהיה אחראים יחד על הזיכרון הקולקטיבי.

עודדו חשיבה ביקורתית ושאילת שאלות – דברים שבשנתיים האחרונות ניסו להשתיק ולמתג כ"שמאל" או "ימין", שעה שהדבר החשוב באמת הוא דרך הישר והשוויון. הגדירו יחד מה חובותיה של מדינה לאזרחיה, ומה תפקידם של נבחרי הציבור בסיפור הזה.

ההיסטוריה נכתבת לנגד עינינו – וזו הזדמנות לדבר על מי כותב אותה, מה האינטרס שלו, ומי היוספוס פלאביוס של ימינו. מה המקום שלנו כאזרחים לכתיבת הסיפור הלאומי, ואיך נהיה אחראים יחד על הזיכרון הקולקטיבי

רביעית – וכמעט אחרונה, שוחחו על הסכמים. הילדים שלנו גדלו בלי המילה שלום ובלי אמונה בתהליך מדיני. ופתאום נחת עלינו הסכם להפסקת המלחמה. אמנם לא נבחרי הציבור שלנו היו אחראים למילה בהסכם – אלא נבחרי ארצות הברית – ובכל זאת מדובר בהסכם היסטורי.

אז בואו נדבר על איך מייצרים הסכמים, מה נדרש כדי לעמוד בהם, ואיך בונים מהם יציבות. ספרו על מצרים וירדן – שתי המדינות שיש לנו איתן שלום אמיתי, שלום שמנהיגי ישראל האמיצים חתרו להשיגו. מדינות שעמדו לצידנו בשנתיים הקשות האלו. שלום ששרד למרות הקשיים ולמרות ההתגרויות של ממשלת ישראל.

מה האומץ שנדרש מאתנו עכשיו?

ואחרון חביב, דברו על פוסט־טראומה. זכרו שגם הילדים שלנו הם נפגעי טראומה מתמשכת. צרו מסגרות התנדבות לנוער למען העוטף, למען פדויי השבי ומשפחותיהם. עשייה ושייכות יוצרות עוגן חזק גם בימים הקשים ביותר – כך למדנו בשנתיים האלה.

*  *  *

כל אלו ייצרו תקווה.

תקווה לחיים של שלום ושותפות.
תקווה לאמונה מחודשת בכוחו של העם – אחרי עשורים של פירוד וזלזול בעצמנו.

תקווה היא הכוח היחיד שאי אפשר לבטל.

שוחחו על הסכמים. ילדינו גדלו בלי המילה שלום ובלי אמונה בתהליך מדיני. ופתאום נחת הסכם להפסקת המלחמה. אמנם לא נבחרינו היו אחראים לו – אלא נבחרי ארה"ב – ובכל זאת מדובר בהסכם היסטורי

תקווה היא זו שהחזיקה אותנו שנתיים – והיא זו שהביאה את החטופים הביתה.
וכוחה של התקווה הוא גם השיעור החשוב ביותר שילדים יכולים ללמוד השנה.

לי-אור דיין-אטיאס היא יזמת ופעילה קהילתית. בעלת תואר ראשון במדעי הסביבה, תואר שני במנהל עסקים וסמנכ"ל תפעול כבר 15 שנה. יזמה והקימה גינות קהילתיות, ממייסדות בית הספר הדמוקרטי ביבנה ומועמדת למועצה בבחירות המקומיות 2023 בסיעת חוזה חדש, אותה הקימה. בת 44, אמא לשתי בנות ובן. מאמינה שאפשר לנצח במאבק על הדמוקרטיה, המדינה והחברה בישראל.