שריפת הפסל של דוד בן־גוריון בספטמבר 2023 על חוף תל אביב לא הייתה סתם מעשה ונדליסטי. היא הייתה מטאפורה ליחסה של ממשלת ישראל לנכסי צאן הברזל של המדינה הישראלית אשר הוקמה בשנת 1948.
בקיץ 2023, הייתה זו פעולה ונדליסטית כנגד פסל, היום זו מדורה ממלכתית עם לוגו של מדינת ישראל, בהובלת משרד החינוך ותקציבי גפ"ן תחת השם: תכנית "שורשים".
המניפולציה הבולטת ביותר בתעמולת תכנית "שורשים", היא הצגת הכנסת התנ"ך למערכת החינוך כצעד חדשני או מהפכני. כמעט כאקט הצלה לאומית. זו טענה שקרית. התנ"ך היה מאז ומעולם חלק מתוכנית הלימודים בישראל בבתי הספר היהודיים – למעט החינוך החרדי העצמאי בו לא לומדים תנ"ך.
המניפולציה הבולטת ביותר בתעמולת תכנית "שורשים", היא הצגת הכנסת התנ"ך למערכת החינוך כצעד חדשני או מהפכני. כמעט כאקט הצלה לאומית. זו טענה שקרית. התנ"ך היה תמיד חלק מתוכנית הלימודים בישראל
בחינוך הממלכתי היהודי-הישראלי, החל מכיתה ב' לומדים תורה, בהמשך נביאים וכתובים, ובחטיבה העליונה תנ"ך, שהוא מקצוע חובה לבגרות לצד היסטוריה ואזרחות. לימודי תושב"ע (תורה שבעל־פה) מלווים את התלמידים מחטיבת הביניים.
מי שמצהיר היום שהכנסת התנ"ך היא צעד מהפכני פשוט משקר במטרה להכניס לבתי הספר רעיונות פוליטיים ואפילו מסיתים. לומר לתלמידים ולהורים שהמדינה "מחזירה את התנ"ך אל הכיתה" זה כמו להכריז שגלגל הוחזר אל המכונית. הוא לא יצא מעולם.
החידוש איננו לימודי תנ"ך, אלא האופן שבו מבקשים להשתמש בהם ולאלו מטרות. אם בעבר לימודי התנ"ך היו תחום ידע היסטורי, ספרותי, נרטיבי. היום הוא מוצג כסולם זהות. לא לשם הבנת הטקסט, אלא כדי לומר לתלמידות והתלמידים: זה מי שאתם. לצד מחויבות לשעות שבועיות ויעד מיצ"ב, מתקצבת המדינה תכנים הארוזים במושג "יהודיים־ציוניים" דרך תכניות גפ"ן לזהות לאומית ויהודית.
מי עומד מאחוריהן? זה לא בהכרח נבדק על ידי ההורים וספק אם על ידי הנהלת בית הספר. במקרים רבים מסתבר כי מדובר בעמותות בעלות אידיאולוגיה מנוגדת לחלוטין לרוח המוסד החינוכי ומייצגים תכנים המתאימים לקבוצות בעלות תפיסה דתית אורתודוכסית ואף קיצונית, המנוכרת לישראליות ולציונות.
מי שמצהיר היום שהכנסת התנ"ך היא צעד מהפכני פשוט משקר כדי להכניס לבתיה"ס רעיונות פוליטיים ואפילו מסיתים. לומר שהמדינה "מחזירה את התנ"ך אל הכיתה" זה כמו להכריז שגלגל הוחזר למכונית
התקציב שנועד לשוויון הזדמנויות הופך לכלי אידאולוגי. המשוואה ברורה: פחות מרחב אזרחי, פחות חשיבה ביקורתית, יותר נרטיב דתי לאומני המוכתב על ידי משרד החינוך הפוליטי.
בפרסומת לתכנית מופיע דוד בן־גוריון כסוכן המכירות של יואב קיש. בן־גוריון האיש שהעריץ את התנ"ך אך האמין באלוהים של שפינוזה, שבעיניו המקרא היה כלי לחשיבה על מוסר, אחריות ורוח האדם. הוא סבר שהתנ"ך הוא היצירה היהודית הגדולה ביותר, אך שגם היא אינה מפענחת את סוד האלוהות. "מספר התנ"ך אני יודע מה חשבו אבותינו על הסוד הגדול הזה, יותר מזה איני יודע. הסוד עצמו נשאר סוד", אמר.
בן־גוריון יצא שוב ושוב להגנתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, אשר יהודים חרדים המשיכו להחרימו. בעיקר נאבק בהשקפות המסתגרות של האולטרה-אורתודוקסים, שהתייחסו בשלילה לתרבות החילונית, העברית והכללית, והעלו נגדה על נס את השיבה למקורות היהדות, כשכוונתם בעיקר לתלמוד ופוסקים.
לעומתם, בן־גוריון הציג את התנ"ך כיצירה הגאונית של העם היהודי, הנושאת ערכים פרטיקולריים ואוניברסליים כאחד. בצד התנ"ך, היה בן־גוריון פתוח וקשוב לתרבות הכלל אנושית ואמר: "התנ"ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם. יש לנו הרבה, הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים".
בפרסומת לתכנית מופיע בן־גוריון כסוכן המכירות של קיש. בן־גוריון, האיש שהעריץ את התנ"ך כיצירה גאונית של העם היהודי, טען גם ש"התנ"ך אינו המקור הבלעדי לרוח האדם. יש לנו הרבה מאוד ללמוד מעמים אחרים"
שימוש בדמותו של בן־גוריון בקמפיינים הללו הוא לא רק אי־דיוק, זו הונאה ואלימות אינטלקטואלית. הדמות שלו נלקחה מההקשר ההיסטורי שבו פעלה: חילוניות ציונית, רפובליקה אזרחית, והוכנסה למסגרת הפועלת למחוק את כל זה. מדמותו נשאר הזקן עם הקול הצווחני והשערות המצחיקות, גוש תשוקה לאומית ופרזנטור של תכנית "שורשים". מה שלא מסתדר עם תפיסת קיש – נחתך.
בן־גוריון שוחר הדמוקרטיה, הציונות, הסוציאליזם, עבודת האדמה כחלק מהשורשיות, הצניעות ופשטות הליכות, האדם שקרא את חכמי האנושות כולה, שהחזיק את האדם ולא את ההלכה במרכז. הוא אינו חלק מהתמונה.
לכן, ניכוסו של בן־גוריון כפרזנטור לתכנית "שורשים" ברוח יואב קיש במשרד החינוך ומשרד מורשת בראשות אורית סטרוק ואבי מעוז, זה כמו להשתמש בשפינוזה כדי להצדיק את הרבנות הראשית. אין כאן שום דבר שנאמן לאמת. בן־גוריון עצמו לא מעניין אותם. בשנת 2019 מירי רגב כשרת התרבות והספורט הוציאה הזמנה ליום השנה למותו של בן־גוריון עם דמותו של אשכול.
בן־גוריון לא רצה מדינת דת. בדיונים בשאלת דת ומדינה בשנות החמישים אמר במפורש: "כפייה דתית אינה עולה בקנה אחד עם יסודות המדינה… לא כטקטיקה פוליטית, אלא כיסוד מוסרי של ריבונות אזרחית. הדת יכולה לחבר, אך גם לפרק. תפקידה של המדינה הדמוקרטית הוא להבטיח חירות מחשבתית ואישית לא להפוך אזרחים למאמינים".
שימוש בדמותו בקמפיין הוא לא רק אי־דיוק, זו הונאה. דמותו נלקחה מההקשר ההיסטורי בו פעלה, חילוניות ציונית, והוכנסה למסגרת הפועלת למחוק זאת. מדמותו נשאר הזקן עם הקול הצווחני והשערות המצחיקות
זה לא מנע ממנו לאפשר לימוד תורה בישיבות אבל במינון קטן והגיוני. כלל שהופר בזמנו של מנחם והפך את הלימוד לקרדום פוליטי ואת התוצאות אנו רואים כעת.
בן־גוריון לא ביקש דור שמחפש תשובות קלות. הוא ביקש דור המסוגל לשאת ספק. הוא התנגד להפיכת התנ"ך למנגנון משמעת של החברה. "התנ"ך", אמר, "אינו ספר דת. הוא ספר העם". המשפט הזה אינו הערה ספרותית, אלא תובנה מדינית: התנ"ך הוא פלטפורמה של תיאור חברה עתיקה, סוגיות לדיון, שאלות ולא תשובות.
חברה אשר מפסיקה להכיל ספק, מפסיקה להיות חברה אזרחית. כשמערכת החינוך מציעה שורשים מהונדסים בדהירה לביטול הישראליות על מרכיבי זהותה, היא לא מגינה על מורשת, היא מרסקת אותה.
מדינת ישראל הוקמה על יסוד מגילת העצמאות, המחוברת בעומק ובנאמנות לסיפור העתיק של העם היהודי, ומהווה גשר על זמני בין ערכים הומניסטיים ומורשת ישראל, בין עברו של העם לבין זכותו המודרנית להגדרה עצמית וריבונות.
השפה בה נעשה שימוש בחיבור ערכים אלו, נולדה בתנועת ההשכלה, ולא במקרה. היהודים המשכילים ראו עצמם ממשיכים של מסורת מחשבה מעמיקה: מרמב"ם עד שפינוזה והלאה, מסורת אשר טיפחה את מיטב הרעיונות ההומניסטיים בתוך המחשבה היהודית. כך גם חידש אליעזר בן יהודה את השפה העברית כשפת יומיום וכך נולדה החילוניות הישראלית.
כמו הפסל של בן־גוריון אשר נשרף בוונדליזם מרושל על החוף, גם כאן לא נשרפת הדמות אלא העיקרון. הישראליות, אותה זהות אזרחית רב-קולית המאפשרת גם דת וגם ספק, גם זיכרון וגם ביקורת, מוחלפת בזהות אחת שקבעו משרדי הממשלה הפוליטיים.
כמו הפסל של בן־גוריון אשר נשרף בוונדליזם מרושל על החוף, גם כאן לא נשרפת הדמות אלא העיקרון. הישראליות, אותה זהות אזרחית רב-קולית המאפשרת גם דת וגם ספק, גם זיכרון וגם ביקורת
התלמידים מתבקשים לא להבין את התנ"ך אלא לומר אמן על תכתיבי התודעה והדעה הנמסרים להם ממוסדות השלטון, ובהמשך – להיבחן על מידת זהותם הלאומנית.
זה לא חינוך. זו תעמולה.
גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו