בכל פעם שאני הולך למסעדה או בית קפה אני מתבונן בפרצופיהם של הסועדים כשהם מקבלים את החשבון. מין שעשוע מוזר שפיתחתי לעצמי בשנים האחרונות. חלק מהאנשים מסתכלים בחשבון ושולפים את כרטיס האשראי ללא ניד. הם ציפו לסכום זה ומבינים את כללי המשחק. אחרים, מציצים בחשבון ומחווירים. אין להם שמץ של מושג כיצד הגיעו לסכומים האלה.

מה שמפתיע אותי לגלות הוא שיש מתאם גבוה בין עוצמת ההפתעה מסכום החשבון של המשלם המחוויר, לבין גודלו של השולחן ומספר הצלחות והכוסות המונחות עליו. למה בדיוק ציפית? חשבת שאם הזמנת מגוון מנות ראשונות למרכז השולחן, מנות עיקריות וקינוחים – החשבון לא יגיע ויהיה גדול במיוחד?

אז נכון שהמוצרים הנמכרים בישראל יקרים יותר בהשוואה לחו"ל, וברור שצריך להילחם במונופולים שהשיתו עלינו את יוקר מחייה. אבל כל זה לא קשור לעליית המחירים של החודשים האחרונים, שהיא הגיונית וצפויה, ממש כמו קבלת החשבון בתום ארוחה במסעדה.

לא מעט אנשים יתעצבנו מהטענה הבאה, אבל אני תולה את עליות המחירים האחרונות בתקנות הפופוליסטיות שכולם שמחו לקבל. אחת מהן היא קיצור שבוע העבודה מ-43 ל-42 שעות עבודה. נכון ששמחתם? אז הנה עכשיו גם הגיע החשבון.

בואו נניח שאתם מנהלי כספים במפעל שמייצר משקפי שמש, ונניח שהמפעל מייצר 100 משקפי שמש ב-43 שעות. על שעות העבודה האלה קיבלו העובדים  שכר מסוים. אבל עכשיו, אחרי ששבוע העבודה התקצר, המשכורת נשארה אותה המשכורת, אבל המפעל מצליח לייצר באותן 42 שעות עבודה רק 98 משקפי שמש.

מבחינה מתמטית,  בפחות שעות עבודה מייצרים פחות מוצרים. עבור מנהלי הכספים מדובר בעליית מחירים של יותר מ-2% בייצור.  כדי להשלים את שני משקפי השמש החסרים, צריכים מנהלי הכספים לשלם עבור שעות נוספות או להשלים את הייצור של עוד שני משקפי שמש בשבוע העבודה הבא, וכמובן שבעלויות נוספות.

זוכרים איך כולנו שמחנו כשהעלו שוב את שכר המינימום? באמת קשה מאוד להסתדר עם שכר מינימום, ונכון גם אחרי ההעלאה הסכום הזה נראה מגוחך, אבל בדיון הזה נקודת המבט היא תמחירית בלבד. בתחילת 2016 שכר המינימום היה 4,650 שקל, ולפני שנה הוא הועלה ל-5,300 שקל, כלומר הוצאות השכר עלו בתוך שנתיים ב-14%. אלה הטוענים כי מדובר בהעלאת שכר של העובדים הזוטרים בלבד, צודקים חלקית. הרי גם עובד שהרוויח לפני העלאת שכר המינימום 8,000 שקל, ורואה עליית שכר משמעותית אצל העובדים הזוטרים, צפוי לבוא ולבקש העלאה גם עבור עצמו.

אבל נוסף על עלויות כוח אדם, מחיר הייצור של משקפי השמש במפעל שלנו מורכב גם מחומרי הגלם והוצאות כלליות, שמכונות בשפה הכלכלית "תקורות", וגם הן עלו.

זוכרים שלפני כמה חודשים הגיעה הממשלה להסכם עם ועד עובדי חברת החשמל כדי שייאותו לקבל את הרפורמה המתבקשת? במסגרת הרפורמה הזו קיבלו עובדי חברת חשמל הטבות שכר ופנסיות חריגות בשווי של 7 מיליארד שקל.  קפצתם אז? הפגנתם? לא? חבל….

לפי החישוב שלי תעריפי החשמל יעלו ב-6-8% ואחת מהסיבות המהותיות לכך תהיה ההסכם השערורייתי עם עובדי החברה. כלומר הפעלת המכונות במפעל משקפי השמש שלנו תעלה לנו עוד כמה אחוזים.

המפעל שלנו זקוק גם לפלסטיק וזכוכית ואולי מתכות נוספות לייצור משקפי השמש, וחומרי הגלם האלה מיובאים מחו"ל. מאחר שהדולר עלה בשנה האחרונה מ-3.5 שקלים ל-3.6 שקלים, כל סחורה או שירות שרכשנו מחו"ל התייקרו ב-3%, ואנחנו משלמים קצת יותר עבור אותה הסחורה.

שלושת מרכיבי הייצור שציינתי קודם משפיעים גם זה על זה: הדולר משפיע על מחירי הגז והפחם של ייצור החשמל, ועליית המחיר לשעת העבודה מביאה לעלייה בהוצאות העירייה. זו מצדה מגלגלת את העלויות הנוספות על הציבור והעסקים ומעלה את מחירי הארנונה.

אז האם עליות המחירים האלו הן גזירת גורל? כן. לפחות חלקית.

צריך להילחם במנגנונים שחונקים את המשק כמו ריכוזיות ומונופולים, לתת לכלכלה להתקדם ולרוץ, ובעיקר צריך להבין שלכל חקיקה פופוליסטית שמטיבה עם העובדים, יש מחיר – ושהחשבון תמיד יגיע. ואם כבר יצאתם החוצה – קחו משקפי שמש….

יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.

לעתים התחלות טובות נגמרות רע והתחלות קשות נגמרות טוב. נראה שמה שקורה לאחרונה מבחינת ישראל, הוא מהסוג השני. תחילת התקופה שאנו עדיין מצויים בה, ה-7 באוקטובר, הייתה קשה מאד. גם ההמשך לא פשוט או קל. אך יש עתה סימנים להתפתחויות חשובות מבחינת מדינת ישראל, דהיינו קפיצת מדרגה בהשתלבותה במרחב סביבה.

מאז קמה מדינת ישראל, אחת ממטרותיה המרכזיות הייתה להיות משולבת באזור ולא להיות לנצח נטע זר בו. אבות הציונות היו ערים לפרובלמטיקה הזו וכאשר הגו את חזונם. ציפייתם הייתה שאף שההתחלה תהיה לוחמנית, הרי שעם הזמן אפשר יהיה להגיע ליחסים תקינים בין הגוף הלאומי היהודי שיקום פה לבין הארצות הערביות מסביב. וזה אכן מה שבהדרגה קורה.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.

פסח כאן, אבל במקום חגיגיות יש איזו כבדות שצועדת אתנו לכל אורך הדרך. החולצות הלבנות התחלפו בצהובות וכל מתנה שנקנתה מלווה בתחושת אשמה. פסח השנה אינו חג קל. אי אפשר לחגוג חירות כשאנחנו יודעים אילו זוועות עוברות אחיותינו בשבי.

כששרנו בליל הסדר "מה נשתנה?" הסתכלתי סביב השולחן על המשפחה שישבה איתי בחג. על אחותי שבן הזוג שלה היה במילואים ולא היה אתנו בסדר. והיא, עשתה לבדה כל מה שצריך, ועם חיוך. על הבן שלי שימי המלחמה גרמו לו לחרדות גדולות ועכשיו מצליח להרים את הראש לאט לאט. הסתכלתי גם על על בן-הזוג שלי, שבבוקר למחרת חזר למילואים ארוכים.

אילה דקל היא סופרת, מרצה ואשת רוח ישראלית, העומדת בראש הישיבה החילונית של בינ"ה. מחברת רב-המכר "רסיסי לילה" (שתיים). https://www.e-vrit.co.il/Product/31732/%D7%A8%D7%A1%D7%99%D7%A1%D7%99_%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%94

מספר ימים לאחר השבעה באוקטובר הבנתי שבנימין נתניהו לא יחזיר את החטופים ושכל ניסיון לפנות אל המצפון שלו ינחל כישלון. כאשר חזרו ההפגנות והעצרות, הכנתי שלט שעליו כתבתי "לביבי אין מצפון" והתחלתי להסתובב איתו בהפגנות.

בעצרת בכיכר החטופים ביקשו ממני להוריד את השלט כי "אנחנו לא פוליטיים", אז עברתי איתו לקפלן.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.