בכל פעם שאני הולך למסעדה או בית קפה אני מתבונן בפרצופיהם של הסועדים כשהם מקבלים את החשבון. מין שעשוע מוזר שפיתחתי לעצמי בשנים האחרונות. חלק מהאנשים מסתכלים בחשבון ושולפים את כרטיס האשראי ללא ניד. הם ציפו לסכום זה ומבינים את כללי המשחק. אחרים, מציצים בחשבון ומחווירים. אין להם שמץ של מושג כיצד הגיעו לסכומים האלה.

מה שמפתיע אותי לגלות הוא שיש מתאם גבוה בין עוצמת ההפתעה מסכום החשבון של המשלם המחוויר, לבין גודלו של השולחן ומספר הצלחות והכוסות המונחות עליו. למה בדיוק ציפית? חשבת שאם הזמנת מגוון מנות ראשונות למרכז השולחן, מנות עיקריות וקינוחים – החשבון לא יגיע ויהיה גדול במיוחד?

אז נכון שהמוצרים הנמכרים בישראל יקרים יותר בהשוואה לחו"ל, וברור שצריך להילחם במונופולים שהשיתו עלינו את יוקר מחייה. אבל כל זה לא קשור לעליית המחירים של החודשים האחרונים, שהיא הגיונית וצפויה, ממש כמו קבלת החשבון בתום ארוחה במסעדה.

לא מעט אנשים יתעצבנו מהטענה הבאה, אבל אני תולה את עליות המחירים האחרונות בתקנות הפופוליסטיות שכולם שמחו לקבל. אחת מהן היא קיצור שבוע העבודה מ-43 ל-42 שעות עבודה. נכון ששמחתם? אז הנה עכשיו גם הגיע החשבון.

בואו נניח שאתם מנהלי כספים במפעל שמייצר משקפי שמש, ונניח שהמפעל מייצר 100 משקפי שמש ב-43 שעות. על שעות העבודה האלה קיבלו העובדים  שכר מסוים. אבל עכשיו, אחרי ששבוע העבודה התקצר, המשכורת נשארה אותה המשכורת, אבל המפעל מצליח לייצר באותן 42 שעות עבודה רק 98 משקפי שמש.

מבחינה מתמטית,  בפחות שעות עבודה מייצרים פחות מוצרים. עבור מנהלי הכספים מדובר בעליית מחירים של יותר מ-2% בייצור.  כדי להשלים את שני משקפי השמש החסרים, צריכים מנהלי הכספים לשלם עבור שעות נוספות או להשלים את הייצור של עוד שני משקפי שמש בשבוע העבודה הבא, וכמובן שבעלויות נוספות.

זוכרים איך כולנו שמחנו כשהעלו שוב את שכר המינימום? באמת קשה מאוד להסתדר עם שכר מינימום, ונכון גם אחרי ההעלאה הסכום הזה נראה מגוחך, אבל בדיון הזה נקודת המבט היא תמחירית בלבד. בתחילת 2016 שכר המינימום היה 4,650 שקל, ולפני שנה הוא הועלה ל-5,300 שקל, כלומר הוצאות השכר עלו בתוך שנתיים ב-14%. אלה הטוענים כי מדובר בהעלאת שכר של העובדים הזוטרים בלבד, צודקים חלקית. הרי גם עובד שהרוויח לפני העלאת שכר המינימום 8,000 שקל, ורואה עליית שכר משמעותית אצל העובדים הזוטרים, צפוי לבוא ולבקש העלאה גם עבור עצמו.

אבל נוסף על עלויות כוח אדם, מחיר הייצור של משקפי השמש במפעל שלנו מורכב גם מחומרי הגלם והוצאות כלליות, שמכונות בשפה הכלכלית "תקורות", וגם הן עלו.

זוכרים שלפני כמה חודשים הגיעה הממשלה להסכם עם ועד עובדי חברת החשמל כדי שייאותו לקבל את הרפורמה המתבקשת? במסגרת הרפורמה הזו קיבלו עובדי חברת חשמל הטבות שכר ופנסיות חריגות בשווי של 7 מיליארד שקל.  קפצתם אז? הפגנתם? לא? חבל….

לפי החישוב שלי תעריפי החשמל יעלו ב-6-8% ואחת מהסיבות המהותיות לכך תהיה ההסכם השערורייתי עם עובדי החברה. כלומר הפעלת המכונות במפעל משקפי השמש שלנו תעלה לנו עוד כמה אחוזים.

המפעל שלנו זקוק גם לפלסטיק וזכוכית ואולי מתכות נוספות לייצור משקפי השמש, וחומרי הגלם האלה מיובאים מחו"ל. מאחר שהדולר עלה בשנה האחרונה מ-3.5 שקלים ל-3.6 שקלים, כל סחורה או שירות שרכשנו מחו"ל התייקרו ב-3%, ואנחנו משלמים קצת יותר עבור אותה הסחורה.

שלושת מרכיבי הייצור שציינתי קודם משפיעים גם זה על זה: הדולר משפיע על מחירי הגז והפחם של ייצור החשמל, ועליית המחיר לשעת העבודה מביאה לעלייה בהוצאות העירייה. זו מצדה מגלגלת את העלויות הנוספות על הציבור והעסקים ומעלה את מחירי הארנונה.

אז האם עליות המחירים האלו הן גזירת גורל? כן. לפחות חלקית.

צריך להילחם במנגנונים שחונקים את המשק כמו ריכוזיות ומונופולים, לתת לכלכלה להתקדם ולרוץ, ובעיקר צריך להבין שלכל חקיקה פופוליסטית שמטיבה עם העובדים, יש מחיר – ושהחשבון תמיד יגיע. ואם כבר יצאתם החוצה – קחו משקפי שמש….

יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.

הידעתם שעד היום מצטטים קטעים מדברי ההספד של משה דיין על רועי רוטברג שנהרג עם עוד שלושה צעירים בהתקפת פידאיון על נחל עוז? שאלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן נכנס לתפקידו רק 4 חודשים לפני המלחמה? שהאירוע במסיבת הטבע ברעים היה הטבח הגדול ביותר בתולדות המדינה?
הא'-ב' של מונחי המלחמה בעזה, המשך.

ל'

ליבשטיין אופיר – ראש המועצה האזורית שער הנגב שנרצח בשבת השחורה. התגורר בכפר עזה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר עזר לסיים את הקרבות בין ישראל לבין מצרים וסוריה. הפסקת האש יצרה את הבסיס להסכם השלום ההיסטורי בין קהיר וירושלים, שהוביל ליצירת יציבות יחסית באזור תחת מטריית ההגמוניה האמריקאית.

הצלחתו של הדיפלומט האמריקאי המיתולוגי שיקפה אסטרטגיה של צעדים הדרגתיים, בניגוד לשאיפה למפץ מדיני שיפתור את כל הבעיות. המטרה המרכזית של ד"ר קיסינג'ר הייתה להסיר את מצרים ממחנה הקונפליקט הערבי עם ישראל, וכמו במקרה של צרפת לאחר המלחמות הנפוליאוניות – לשלב אותה בסדר אזורי חדש, ובו בזמן לבודד את מדינות ערב הרדיקליות שנתמכו על ידי ברית המועצות.

ד"ר לי-און הדר הוא עיתונאי, פרשן לעניינים גלובליים ומרצה ליחסים בינלאומיים בוושינגטון. לשעבר עמית מחקר במכון קאטו ופרופסור אורח באמריקן יוניברסיטי, הוא משמש כעת כעמית בכיר במכון למחקרי מדיניות חוץ ועורך תורם בנשיונל אינטרסט מגזין.

אזרחי ישראל,

"ישראל לפני הכל" זו לא רק סיסמה בקמפיין בחירות אלא עיקרון שהנחה אותי לאורך השירות הצבאי ומנחה אותי כל העת גם בחיים הציבוריים.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).