בכל פעם שאני הולך למסעדה או בית קפה אני מתבונן בפרצופיהם של הסועדים כשהם מקבלים את החשבון. מין שעשוע מוזר שפיתחתי לעצמי בשנים האחרונות. חלק מהאנשים מסתכלים בחשבון ושולפים את כרטיס האשראי ללא ניד. הם ציפו לסכום זה ומבינים את כללי המשחק. אחרים, מציצים בחשבון ומחווירים. אין להם שמץ של מושג כיצד הגיעו לסכומים האלה.

מה שמפתיע אותי לגלות הוא שיש מתאם גבוה בין עוצמת ההפתעה מסכום החשבון של המשלם המחוויר, לבין גודלו של השולחן ומספר הצלחות והכוסות המונחות עליו. למה בדיוק ציפית? חשבת שאם הזמנת מגוון מנות ראשונות למרכז השולחן, מנות עיקריות וקינוחים – החשבון לא יגיע ויהיה גדול במיוחד?

אז נכון שהמוצרים הנמכרים בישראל יקרים יותר בהשוואה לחו"ל, וברור שצריך להילחם במונופולים שהשיתו עלינו את יוקר מחייה. אבל כל זה לא קשור לעליית המחירים של החודשים האחרונים, שהיא הגיונית וצפויה, ממש כמו קבלת החשבון בתום ארוחה במסעדה.

לא מעט אנשים יתעצבנו מהטענה הבאה, אבל אני תולה את עליות המחירים האחרונות בתקנות הפופוליסטיות שכולם שמחו לקבל. אחת מהן היא קיצור שבוע העבודה מ-43 ל-42 שעות עבודה. נכון ששמחתם? אז הנה עכשיו גם הגיע החשבון.

בואו נניח שאתם מנהלי כספים במפעל שמייצר משקפי שמש, ונניח שהמפעל מייצר 100 משקפי שמש ב-43 שעות. על שעות העבודה האלה קיבלו העובדים  שכר מסוים. אבל עכשיו, אחרי ששבוע העבודה התקצר, המשכורת נשארה אותה המשכורת, אבל המפעל מצליח לייצר באותן 42 שעות עבודה רק 98 משקפי שמש.

מבחינה מתמטית,  בפחות שעות עבודה מייצרים פחות מוצרים. עבור מנהלי הכספים מדובר בעליית מחירים של יותר מ-2% בייצור.  כדי להשלים את שני משקפי השמש החסרים, צריכים מנהלי הכספים לשלם עבור שעות נוספות או להשלים את הייצור של עוד שני משקפי שמש בשבוע העבודה הבא, וכמובן שבעלויות נוספות.

זוכרים איך כולנו שמחנו כשהעלו שוב את שכר המינימום? באמת קשה מאוד להסתדר עם שכר מינימום, ונכון גם אחרי ההעלאה הסכום הזה נראה מגוחך, אבל בדיון הזה נקודת המבט היא תמחירית בלבד. בתחילת 2016 שכר המינימום היה 4,650 שקל, ולפני שנה הוא הועלה ל-5,300 שקל, כלומר הוצאות השכר עלו בתוך שנתיים ב-14%. אלה הטוענים כי מדובר בהעלאת שכר של העובדים הזוטרים בלבד, צודקים חלקית. הרי גם עובד שהרוויח לפני העלאת שכר המינימום 8,000 שקל, ורואה עליית שכר משמעותית אצל העובדים הזוטרים, צפוי לבוא ולבקש העלאה גם עבור עצמו.

אבל נוסף על עלויות כוח אדם, מחיר הייצור של משקפי השמש במפעל שלנו מורכב גם מחומרי הגלם והוצאות כלליות, שמכונות בשפה הכלכלית "תקורות", וגם הן עלו.

זוכרים שלפני כמה חודשים הגיעה הממשלה להסכם עם ועד עובדי חברת החשמל כדי שייאותו לקבל את הרפורמה המתבקשת? במסגרת הרפורמה הזו קיבלו עובדי חברת חשמל הטבות שכר ופנסיות חריגות בשווי של 7 מיליארד שקל.  קפצתם אז? הפגנתם? לא? חבל….

לפי החישוב שלי תעריפי החשמל יעלו ב-6-8% ואחת מהסיבות המהותיות לכך תהיה ההסכם השערורייתי עם עובדי החברה. כלומר הפעלת המכונות במפעל משקפי השמש שלנו תעלה לנו עוד כמה אחוזים.

המפעל שלנו זקוק גם לפלסטיק וזכוכית ואולי מתכות נוספות לייצור משקפי השמש, וחומרי הגלם האלה מיובאים מחו"ל. מאחר שהדולר עלה בשנה האחרונה מ-3.5 שקלים ל-3.6 שקלים, כל סחורה או שירות שרכשנו מחו"ל התייקרו ב-3%, ואנחנו משלמים קצת יותר עבור אותה הסחורה.

שלושת מרכיבי הייצור שציינתי קודם משפיעים גם זה על זה: הדולר משפיע על מחירי הגז והפחם של ייצור החשמל, ועליית המחיר לשעת העבודה מביאה לעלייה בהוצאות העירייה. זו מצדה מגלגלת את העלויות הנוספות על הציבור והעסקים ומעלה את מחירי הארנונה.

אז האם עליות המחירים האלו הן גזירת גורל? כן. לפחות חלקית.

צריך להילחם במנגנונים שחונקים את המשק כמו ריכוזיות ומונופולים, לתת לכלכלה להתקדם ולרוץ, ובעיקר צריך להבין שלכל חקיקה פופוליסטית שמטיבה עם העובדים, יש מחיר – ושהחשבון תמיד יגיע. ואם כבר יצאתם החוצה – קחו משקפי שמש….

יהודה אריה מודעי הוא סמנכ"ל כספים בחברה.

בנימין נתניהו קורא ביד אחת לאחדות בצל המלחמה ואובדן הלוחמים, וביד השנייה מפעיל את יריב לוין, שמחה רוטמן ,שלמה קרעי, גלית דיסטל אטבריאן,  דודי אמסלם ואחרים כדי לפלג, לשסות ולהשניא חלק מהעם על חלק אחר. זה לא הולך ביחד. זה מזויף, חסר אחריות ושקרי.

*  *  *

שנתיים מלאו להכרזת שר המשפטים יריב לוין על המהפכה המשפטית. המלחמה והמחאה ריסנו את דחפיו והתפרצו לאחרונה כשחזר לסורו באופן בלתי מרוסן, ועשרות חוקים מתגלגלים מחדש לפתחה של הכנסת.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.

לאחרונה פורסמו נתונים מטרידים, אם כי לא מפתיעים במיוחד, לפיהם רק שלושה אחוזים מהמתמחים בבית המשפט העליון למדו במכללות לעומת 97% שלמדו באוניברסיטאות. זאת, למרות שבישראל קיימות רק חמש פקולטות למשפטים באוניברסיטאות אל מול תשע במכללות.

כידוע, התמחות בבית המשפט העליון היא ההתמחות היוקרתית והנחשקת ביותר בקרב סטודנטים למשפטים. למרות שלא מדובר בנתון מפתיע, אקדמאים ביקרו את התנהלות בית המשפט העליון, בטענה שנתון זה מעיד על תת-ייצוג של אוכלוסיות מוחלשות בעליון.

אלעד בן-זקן הוא סטודנט למשפטים ופעיל חברתי. חבר מערכת בכתב העת "משפט וממשל" ובקליניקה לזכויות אדם בהליך האזרחי באוניברסיטת חיפה. בעל ניסיון מחקרי בתחומי משפט וגזע, גבולות זכויות האדם בחברה הדמוקרטית ושוויון בעבודה.

בשבוע שעבר, י' בטבת, 10 בינואר 2025, צמתי, כמדי שנה, כחלק מעם שזוכר דרך הגוף אובדן וחורבן מלפני 2,613 שנה וחיבר אליו את יום הקדיש הכללי.

טקסטים על האסון ההומניטרי בעיר ירושלים מלווים אותנו לאורך הדורות כמסר נגד השחתה חברתית ומוסרית. חכמים קבעו עבורנו ארבעה ימי צום בלוח השנה, כאשר כל אחד מהם מתייחס לנקודת ציון אחרת של החורבן, ובכך הזכירו לנו שהתפרקות היישוב היהודי בארץ ישראל לא אירעה ביום אחד.

יעלה מזור היא מנהלת שותפה של המחלקה לחברה משותפת בעמותת סיכוי-אופוק. מובילה את תחום החינוך לחיים משותפים, במסגרתו הובילה מהלכי שינוי מדיניות, קמפיינים ציבוריים ובניית וריכוז של קואליציות רבות משתתפים. יעלה מנחה קבוצות בנושאים של שינוי חברתי, זכויות אדם וניהול דיונים קונפליקטואליים בכיתה בארגונים כמו מרכז רוסינג לחינוך ודיאלוג, המרכז לחינוך הומניסטי בלוחמי הגטאות, ICCI ועוד. היא בעלת תואר שני בחברה ואמנויות ותואר ראשון בערבית ומקרא מהאוניברסיטה העברית, וחיה בירושלים עם בן זוגה ושלושת ילדיהם.