יש משפט אחד שחוזר שוב ושוב בשיחות של ישראלים בתקופה האחרונה: "אז מה יהיה". לא משנה אם מדובר בטיסה לחו"ל, בקביעת תאריך לחתונה או בהחלטה פיננסית, כמעט כל שיחה על העתיד מסתיימת בהבעת דאגה, שמובילה הסתייגות זהירה. לא עכשיו. לא להתחייב. אולי עוד רגע הכול ישתנה.

לא צריך אזעקה או כותרת דרמטית כדי להבין שמשהו עמוק השתנה; מספיק להקשיב לשיחות הכי יומיומיות כדי לשמוע את חוסר הוודאות מחלחל פנימה.

אנשים יושבים על הגדר, דוחים הכרעות וממתינים לאירוע שיטרוף שוב את הקלפים.

הדילמות מוכרות לכולם: האם לקבוע חתונה, ואם כן – למתי? האם להתחייב כלכלית כשנדמה שכל זעזוע ביטחוני או אזורי יכול להפוך את התמונה? האם להשקיע עכשיו, כשכולם מזהירים שהבורסה עלולה לקרוס? האם להוסיף כסף ולקנות כרטיס טיסה עם אפשרות ביטול? אנשים מתפקדים, ממשיכים בשגרה, אך כמעט תמיד עם כוכבית – עם פתח יציאה.

הדילמות מוכרות: האם לקבוע חתונה? האם להתחייב כלכלית לנוכח הזעזועים הביטחוניים? האם להשקיע עכשיו, כשכולם מזהירים שהבורסה עלולה לקרוס? ממשיכים בשגרה, אך כמעט תמיד עם כוכבית – פתח יציאה

התחושה הזו לא נולדה בחלל ריק. היא יושבת על מציאות ביטחונית מתוחה ומתמשכת, שבה נדמה שהשקט הוא זמני. הזירה הצפונית רחוקה מלהיות סגורה, והעימות עם חזבאללה ממשיך ללוות את היומיום. לצידם, גם חוסר הוודאות סביב סוגיית עזה והמשך הלחימה מוסיפה שכבה נוספת של אי־בהירות, שמתעצמת במיוחד בקרב אנשי המילואים.

מעל כל אלה ניצב המתח מול איראן – כאיום שנתפס בציבור כדמוני, כזה שאיש אינו יודע מתי ואיך יתממש. בעיני ישראלים רבים השאלה איננה אם יהיה עימות נוסף אלא מתי, ולכן קשה לתכנן את העתיד. במציאות כזו, "אז מה יהיה" אינו ביטוי לפסיביות, אלא לתחושת דריכות מתמשכת.

ובתוך חוסר הוודאות הזה נשמע גם דיבור אחר, לכאורה בטוח יותר. "זה יקרה בסוף ינואר", "עד פברואר זה מתפוצץ". לרוב, אלה אינם ניחושים פרטיים, אלא הדהוד של הערכות שנשמעות שוב ושוב בתקשורת וברשתות החברתיות. הציבור קולט את לוחות הזמנים, גם כשהם מסויגים, ומתרגם אותם לוודאות מדומה. קביעת תאריך מעניקה תחושת סדר למציאות פתוחה, גם אם אין מאחוריה ידיעה אמיתית. זו אינה עדות לביטחון, אלא לעייפות מהמתנה. ניסיון לתחום בזמן מציאות שאין לה כרגע גבולות ברורים.

ובכל זאת, חשוב לדייק: הישראלים לא קפאו. שדה התעופה מלא, בתי הקפה שוקקים, אולמות האירועים עובדים, אנשים יוצאים, נפגשים, שומרים על שגרה. אך מתחת לפני השטח, אופי קבלת ההחלטות השתנה. הטיסות מוזמנות ברגע האחרון, ההתחייבויות עטופות בגמישות, והחלטות גדולות מתקבלות בזהירות. לא "לא", אלא "כן, אבל אחר כך"; "כן, אבל בזהירות". לא ויתור על החיים, אלא הקטנה שלהם.

מעל כל זירות אי הבהירות, ניצב המתח מול איראן – כאיום שנתפס בציבור כדמוני, כזה שאיש אינו יודע מתי ואיך יתממש. בעיני ישראלים רבים השאלה אינה אם יהיה עימות נוסף אלא מתי, ולכן קשה לתכנן את העתיד

כאן עובר הקו בין קיטור לבין מתח עמוק. מתח לא תמיד נראה כמו פחד או חרדה גלויה. לעיתים הוא מופיע כהימנעות: ישיבה על הגדר, דחייה חוזרת, חוסר רצון להחליט. אנשים לא מפסיקים לחלום, הם פשוט מתקשים לתכנן רחוק. במקום לחשוב שנה או שנתיים קדימה, הם נשארים באזור הביניים, מחכים שמשהו יתבהר. החיים מתנהלים מחודש לחודש, משבוע לשבוע. העתיד לא נעלם, אבל הוא מתכווץ.

חוסן חברתי אינו נמדד רק ביכולת "להחזיק מעמד" ו"לשרוד", אלא ביכולת להמשיך לפעול, להחליט ולבנות גם כשהמציאות אינה יציבה. חברה עם חוסן גבוה אינה מחכה לוודאות מוחלטת, היא מתכננת, משקיעה ומקבלת החלטות מתוך אמון ביכולתה להתמודד גם אם התנאים ישתנו. אבל כשאי־הוודאות הופכת למצב קבוע, והתגובה אליה היא הימנעות שיטתית, החוסן מתחיל להישחק.

הנזק כאן אינו דרמטי או מיידי, אלא מצטבר ושקט. פחות יוזמות חדשות, פחות השקעות ארוכות טווח, פחות מחויבות למהלכים שמבשילים רק בעתיד. החלטות שנדחות שוב ושוב אינן נשארות ניטרליות: הן מצמצמות צמיחה, שוחקות אמון, ומחלישות את היכולת של החברה לייצר אופק משותף. חברה שנמנעת מלהחליט אינה קופאת, היא פשוט נשארת במקום.

וכך נוצרת מציאות שבה הכול מתפקד, אבל מעט מאוד נבנה. השגרה נשמרת, אך בלי תנועה קדימה. בטווח הארוך, זו אינה רק שאלה של תחושה או מצב רוח, אלא אתגר עמוק לחוסן הלאומי והחברתי.

חברה עם חוסן גבוה לא מחכה לוודאות מוחלטת, היא מתכננת, משקיעה ומקבלת החלטות מתוך אמון ביכולתה להתמודד גם אם התנאים ישתנו. אך כשאי־הוודאות הופכת קבועה ומובילה להימנעות – החוסן נשחק

חברה חזקה היא כזו שממשיכה לבנות, לא רק לשרוד. וכאשר יותר ויותר החלטות נדחות, לא בגלל פחד רגעי אלא בגלל היעדר אופק, החוסן נשחק לאט, בשקט. כשהציבור מתפקד אך נמנע מלהתחייב, זו נורת אזהרה שקטה – חברה שלא קורסת, אבל גם לא בונה.

ד"ר ציפי ישראלי, מרצה, חוקרת ומומחית לחברה הישראלית, קבלת החלטות, אסטרטגיה וחוסן לאומי וחברתי, חברת פורום דבורה.