הגישה לפיה "החמאס הוא נכס", שנאמרה לכאורה כפליטת פה, היא למעשה עקרון יסוד שמדריך את ממשלות נתניהו, כולן. מדיניות זו ננקטת מתוך הטעיה מכוונת של הציבור.

מחד, מוצג חמאס כאויב אנטישמי צמא דם. ומאידך, לא נעשה בפועל כל מאמץ למגר אותו. נהפוך הוא. שנות שלטונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו הן בהתאמה שנות שגשוגו ופריחתו של שלטון חמאס בעזה.

מדיניות זו מודרכת מתוך כוונה למנוע כל אפשרות של תהליך מדיני. במילים אחרות, אסטרטגיה זו לא נועדה להביא להכרעה, ובוודאי שלא "למגר את שלטון חמאס", כדברי נתניהו עצמו, אלא דווקא נועדה להימנע מהחלטה. לפיכך אין להתפלא כלל שגם עתה, לאחר מלחמה ממושכת ועקובה מדם, נותר חמאס שליט בעזה.  

מחד, מוצג חמאס כאויב אנטישמי צמא דם. ומאידך, לא נעשה בפועל כל מאמץ למגר אותו. נהפוך הוא. שנות שלטונו של ראש הממשלה נתניהו הן בהתאמה שנות שגשוגו ופריחתו של שלטון חמאס בעזה

מגוחך ככל שיהיה, לשיטתו של נתניהו חמאס הוא דווקא גורם מייצב: יציבות של קיפאון. עצם שלטונו בעזה משמש הוכחה לעובדה ש"אין פרטנר" פלסטיני אחד, ושכל ניסיון להגיע להסדר מדיני נדון מראש לכישלון.

ברור שחמאס איננו שותף סמוי לאסטרטגיה הפתולוגית הזאת, שייעדה לו את תפקיד ה"אויב אידיאלי" בתיאטרון האבסורד של נתניהו: אויב קיצוני, אלים, אנטישמי, כזה שניתן להצביע עליו שוב ושוב כהוכחה לכך שכל ויתור מדיני וטריטוריאלי יוביל לאסון. במובן זה, חמאס משמש לא רק גורם המאיים על ישראל אלא בעיקר כגורם המספק לה אליבי נוח. אלא שאליבי כזה מחייב ניהול זהיר וחכם של הסכסוך.

אסטרטגיית "חמאס הוא נכס" מבוססת על הנחה סמויה אך מהותית, ולפיה ניתן לשלוט בעוצמת האש, בתזמון ובפעולות האויב. תפיסה זו מניחה, ששלטון חמאס, גם אם הוא ג'יהאדיסטי-משיחי, פועל לפי היגיון מערבי, שניתנת לריסון באמצעות איומים ריקים, או לחילופין באמצעות טובין כלכליים.

כך נוצרה מערכת מדומיינת של "איזונים": מבצעים מוגבלים, שיקום מידתי והעברה עקיפה של סחורות וכספים – הכול כדי לשמר בעזה שלטון חמאסי-ג'יהדיסטי יציב דיו שישמש אליבי לסרבנות.

התוצאה המעשית של אסטרטגיה מתעתעת זאת היא לא רק סיכון תושבי ישראל אלא צביעות פוליטית ומדינית. כלומר, מצד אחד השמעת דברי הרהב על ביטחון, הרתעה, עוצמה ושליטה, ומצד שני פגיעה מכוונת ב"ביטחון הלאומי".

מגוחך ככל שיהיה, לשיטתו של נתניהו חמאס הוא דווקא גורם מייצב: יציבות של קיפאון. עצם שלטונו בעזה משמש הוכחה לעובדה ש"אין פרטנר" פלסטיני אחד, ושכל ניסיון להגיע להסדר מדיני נדון מראש לכישלון

בפועל, הובילה מדיניות זו להעצמת האויב, לא רק במובן הצבאי והטכנולוגי, אלא במובן העמוק יותר: מדיניות זו העניקה זמן להתעצמות ולגיטימציה תפקודית לשלטון, שמטרתו המוצהרת היא חיסול מדינת ישראל.

במילים אחרות, מדיניות "ניהול הסכסוך" הפכה את חמאס מגורם טרוריסטי שיש למגר לשחקן בעל חשיבות אסטרטגית, שגם אם הוא זה שבוחר את העיתוי למערכה, את היקפה ואת אופייה – עדיין נודעת חשיבות להבטחת קיומו.

אסטרטגיה זאת יצרה היפוך תפקידים ביזארי: החזק מגיב ליוזמות התקפיות של החלש, ובה בעת דואג לשלומו.   

כך נוצר מצב פרדוקסלי: מדיניות שנועדה למנוע אסון לאומי, בפועל יצרה את התנאים המיטביים ביותר להתרחשותו. מנקודת מבט זו, המצב שהתקיים ערב השבעה באוקטובר איננו רק תוצאה של כשל מודיעיני או מבצעי, הוא במידה רבה כשל מדיני ורעיוני מובהק: האמונה שניתן להגדיר אויב ג'יהדיסטי כ"נכס", מבלי לשלם על כך מחיר אנושי, כלכלי ומוסרי כבד – התבררה כאמונת שווא.    

אשליית אסטרטגיית "חמאס הוא נכס" התנפצה בקול רעם אדיר שגבה את חייהם של 1,200 ישראלים ביום אחד, כאשר התברר שחמאס סירב "לשחק" את התפקיד שייעדו לו ממשלות נתניהו.

בפועל, הובילה מדיניות זו להעצמת האויב, לא רק במובן הצבאי והטכנולוגי, אלא במובן העמוק יותר: מדיניות זו העניקה זמן להתעצמות ולגיטימציה תפקודית לשלטון, שמטרתו המוצהרת היא חיסול מדינת ישראל

הטענה שכל מבוקשו של חמאס הוא שרידות שלטונית, כאילו היה תמונת ראי לנתניהו עצמו, התבררה כשגויה וככזו שנבעה יותר ממשאלת לב ומצרכים פוליטיים-פנימיים מאשר מהבנה עמוקה של האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית. 

אולם, גם המלחמה הממושכת, על מחיריה הנוראיים, לא הובילה לשינוי מדיניות. נהפוך הוא. בחינת פעולות הממשלה מוכיחה כי בשום שלב לא ביקשה ממשלת נתניהו למגר את שלטון החמאס בעזה.

ראיות לכך נמצא למכביר, החל מהגדרה חמקמקה של מטרת המלחמה כ"גריעת יכולותיו השלטוניות והצבאיות של חמאס" ולא מיגור שלטונו, עבור לסירוב העיקש לדון בכל חלופה לשלטונו, וכלה במצב הנוכחי שעומד בסימן התייצבות והתחזקות השלטון הג'יהדיסטי בעזה.

מדהים ככל שיהיה, אסטרטגיית "חמאס הוא נכס" מתיישבת להפליא עם מדיניות ממשלת נתניהו הנוכחית, שפועלת ללא לאות לפרימת הלכידות החברתית ולערעור אמון הציבור במוסדות המדינה.

בעיקרו של דבר, מוצגת מדיניות נתניהו כהצלחה מתמשכת – "העשור הכי טוב שהיה לנו". לכן, קריסתה באירוע אחד ערערה את הביטחון הקיומי וחייבה הסברים. הציבור חש – בצדק – שהשקט שממנו נהנה בעבר, בתקופת התעצמות חמאס, היה מדומה. על רקע זה קל להפיץ מסרים של "בגידה מבפנים" ושל "דיפ סטייט", שנועדו לא רק להסיט את תשומת הלב הציבורית ממחדלי ההנהגה אלא בעיקר לבסס נורמליזציה של מצב חירום; כאשר אין עתיד מדיני, אין גם הווה אזרחי יציב. כלכלה, חינוך, משפט ויחסי חוץ מתנהלים מתוך תחושת איום תמידי. מצב החירום הופך לשגרה, והשגרה הופכת לדלה, עצבנית ואלימה. במצב כזה, גם הדמוקרטיה עצמה נתפסת כפריווילגיה מסוכנת ולא כבסיס חיוני לקיומה של חברה. 

הטענה שכל מבוקשו של חמאס הוא שרידות שלטונית, כאילו היה תמונת ראי לנתניהו עצמו, התבררה כשגויה וככזו שנבעה יותר ממשאלת לב ומצרכים פוליטיים-פנימיים מאשר מהבנה עמוקה של האידיאולוגיה הג'יהאדיסטית

את התוצאה מוסרית של אותה אסטרטגיה פתולוגית, שהתבררה כנטל נורא, קשה למדוד אך אין להתעלם ממנה: והיא קהות מצפון ממוסדת. מדינה שמכירה בכך שאוכלוסייה אזרחית שלמה מוחזקת כבת ערובה בידיו של ארגון טרור רצחני – ובוחרת להשלים עם כך רק משום שזה "משרת את האינטרס שלה" – מכשירה אלימות וזילות של חיי אדם, משני הצדדים.

זו איננה רק בעיה הומניטרית; זו בעיה של זהות. חברה שמתרגלת לחשוב במונחים של "ניהול" סבלו של הזולת, מאבדת בהדרגה את יכולתה לחשוב במונחים של אחריות, גם לגבי עצמה.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.