במוצאי שבת שעברה, כשצעדנו ברחובות תל אביב, יחד עם עשרות אלפי מפגינות ומפגינים, הייתה תחושה באוויר שמשהו השתנה. לא עוד מחאה מגזרית, לא עוד מאבקים נפרדים, אלא התפרצות אזרחית משותפת של אזרחים ערבים ויהודים יחד, חיבור שחיכינו לו זמן רב.

מאז ימי ההפגנות הראשונות נגד השחיתות בבלפור, ריחפה התחושה שללא השותפות הזו בין אזרחים יהודים לערבים, לא ייתכן שינוי אמיתי. במוצאי שבת הקודם סוף סוף ראינו אותה קורמת עור וגידים.

לא ראו אותה בקפלן בעבר, כשרבים מאתנו לא הבינו שאנחנו מדירים את הערבים כאשר אנחנו עוסקים רק בדמוקרטיה ליהודים, ולא בכיכר החטופים כשנמנענו מלעסוק בכאב העזתי לצד הכאב שלנו.

לא ראו את השותפות בין יהודים לערבים בקפלן בעבר, כשרבים מאתנו לא הבינו שמדירים את הערבים כשאנו עוסקים רק בדמוקרטיה ליהודים, ולא בכיכר החטופים כשנמנענו מלעסוק בכאב העזתי לצד שלנו

תהליכים אזרחיים חשובים מתקדמים לאט, אך לעתים, דווקא ההבשלה האיטית מביאה לפריצה בעיתוי הנכון והחשוב – כך קרה בתל אביב. ההפגנה לא הייתה רק מחאה נגד אלימות, ולא רק קריאה לצדק ולביטחון אישי בחברה הערבית, היא הייתה אמירה אזרחית חזקה: אין דמוקרטיה ישראלית בלי שותפות יהודית-ערבית, ואין עתיד למדינה בלי מאבק משותף.

האלימות בחברה הערבית איננה גזירת גורל, אפשר להיאבק בה ואפשר לנצח אותה, אבל כדי שזה יקרה צריך שתהיה ממשלה שאכפת לה. ממשלת השינוי הוכיחה, שכשיש רצון ואכפתיות, יש תוצאות. הממשלה הנוכחית לעומת זאת, נדמית כמי שמקבלת את האלימות וההרג כשגרה, אולי כזו שאף משרתת אותה – מעמיקה פחד, פילוג ושיסוי בחברה הישראלית.

איש מהמפגינים ברחובות תל אביב לא השלה את עצמו שממשלת נתניהו תקשיב לזעקה שעלתה מההפגנה. זוהי ממשלה שהוכיחה שוב ושוב שהיא לא סופרת את מי שאינם מאיימים על שרידותה. אינה סופרת את תושבי העוטף, לא סופרת את תושבי קריית שמונה – ובוודאי שלא סופרת את החברה הערבית.

אך חשיבותה של ההפגנה אינה בתגובתה של הממשלה אליה, אלא במה שהיא יצרה: תשתית לתקווה. תקווה לשותפות אזרחית ופוליטית שתוכל, בסופו של דבר, להחליף את השלטון ולהקים ממשלה טובה, ראויה ואחראית יותר.

ההפגנה לא הייתה רק מחאה נגד אלימות, ולא רק קריאה לצדק ולביטחון אישי בחברה הערבית, היא הייתה אמירה אזרחית חזקה: אין דמוקרטיה ישראלית בלי שותפות יהודית-ערבית, ואין עתיד למדינה בלי מאבק משותף

ככל שהשותפות האזרחית היהודית-ערבית תהיה פומבית יותר והמונית יותר, כך גם מנהיגי המחנה הליברלי, כולל אלו שממוקמים בימינו, יבינו שאין להם ברירה אלא להצטרף. במקום להיכנע להסתה ולשיסוי, עליהם להוביל את הציבור להבנה פשוטה: אויבי הדמוקרטיה הישראלית אינם האזרחים הערבים ונבחריהם, אלא מי שפועלים במכוון לפירוק החברה, לשיסוי ולהפחדה, למען מטרה אחת בלבד: הישרדות פוליטית.

אותם אנשים זוממים להפוך את השותפות היהודית-ערבית למצע להסתה ושיסוי כנגד המחנה הליברלי. השותפות האזרחית שהתפרצה בהפגנת הענק בתל אביב, תסייע למנהיגי המחנה להפסיק להרכין ראש בפני המסיתים, להפסיק להשתתף בדה לגיטימציה לציבור הערבי ולנבחריו ולחבור להמוני הצועדים בכדי להפוך את השותפות האזרחית גם לשותפות פוליטית.

חובתנו כאזרחים היא לוודא שההפגנה הזו לא תישאר אור בודד באפלה. לא עוד חברה יהודית מול חברה ערבית, אלא חברה ישראלית אחת. לא מאבקים נפרדים, אלא מאבק משותף – למען הדמוקרטיה, שלטון החוק, השוויון, ובעיקר למען הביטחון האישי והחיים שלנו ושל ילדינו.

הציפייה שערביי ישראל יהיו ציוניים ויחתמו על הנרטיב שלנו היא מופרכת. אבל הם שותפים ראויים במאבק נגד האיומים הכי גדולים על החזון הציוני כפי שהוא מנוסח במגילת העצמאות, שהם הכיבוש והעליונות היהודית. כל מי שמקבל את העקרון שישנם שני עמים בין הירדן לים שזכאים לזכות הגדרה עצמית הוא שותף.ה.

השותפות האזרחית שהתפרצה בהפגנה, תסייע למנהיגי המחנה להפסיק להרכין ראש בפני המסיתים, ותאפשר לו ולנבחריו ולחבור להמוני הצועדים בכדי להפוך את השותפות האזרחית גם לשותפות פוליטית

אם נוכיח במעשינו שהציבור היהודי והערבי פועלים יחד בעשייה האזרחית, לפוליטיקאים לא תהיה ברירה אלא להצטרף. ביום שזה יקרה, לא יהיה עוד מי שיוכל לעצור את החלפת הממשלה הרעה הזו.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.