Things fall apart; the center cannot hold("The Second Coming", (William Butler Yeats, 1919

ישראל מצויה בקוטביות חריגה: עוצמה ביטחונית חיצונית ניכרת, לצד חולשה מתמשכת בביטחון הפנים. בעוד שמערכת הביטחון מבטיחה את קיומה של המדינה, הרפיון השלטוני בזירות פנימיות מערער את עתידה.

זהו פרדוקס ייחודי – לא כשל שנכפה על המדינה, אלא חולשה הנמשכת מרצון, מתוך בחירה פוליטית, דחיינות והשלמה שבשתיקה. החללים שנוצרו במרחבים הערבי, הבדואי, המתנחלי והחרדי – מסכנים את יסודות המדינה, בהזכירם מודלים של "מדינות כושלות", אליהן ישראל אינה רוצה ואינה יכולה להדמות.

ישראל מצויה בקוטביות חריגה: עוצמה ביטחונית חיצונית מול חולשה מתמשכת בביטחון הפנים. בעוד שמערכת הביטחון מבטיחה את קיום המדינה, הרפיון השלטוני בזירות פנימיות מערער את עתידה

ישראל מדומָה "לווילה בג'ונגל" ול"סופר ספרטה", הנשענת על עליונות איכותית הממירה נחיתות כמותית בעמידוּת אסטרטגית. מנגד – ובסתירה לאֵיתָנוּת זו – ישראל נגועה בחוסר משילות מגזרית המקרבת אותה למעמד של "מדינה כושלת" (Failed State).

מדינה כושלת היא מדינה שאיבדה במידה ניכרת את היכולת לממש את הפונקציות הבסיסיות המחייבות כל מדינה ריבונית. ההגדרה המקובלת לחולשה זו נעה על כמה צירים מרכזיים ובהם:

• אבדן המונופול המדינתי על הפעלת הכוח: המדינה אינה מצליחה לשלוט באמצעי הכפייה הלגיטימיים שברשותה על כל שטחה. כך, כנופיות וארגוני פשע פועלים באופן עצמאי וללא מגבלה או מורא. זה למעשה מצב המשקף אבדן שליטה על אזורים שלמים ועל הקורה במגזרים מסוימים.
• היעדר שלטון חוק שוויוני בכל הקהילות.
• חוסר לגיטימציה פוליטית של מוסדות השלטון: כשחלק מהציבור אינו תופס את השילטון כלגיטימי, ומטפח נתק עמוק בינו לבין הרשויות.

קיים גם המונח הרך יותר: מדינה שברירית (Fragile State), מושג זהיר יותר מ"מדינה כושלת", שנועד לתאר רצף של חולשות אך לא של קריסה. בין מאפייניה, תפקוד חלקי של זרועות השלטון במרחבים נתונים, אכיפה סלקטיבית ושלטון חוק שאינו עקבי. המפתח למצב שברירי זה הוא הפגיעוּת ולא בהכרח הכשל המלא.

ישראל מדומָה "לווילה בג'ונגל" ול"סופר ספרטה", הנשענת על עליונות איכותית הממירה נחיתות כמותית בעמידוּת אסטרטגית. מנגד – ובסתירה לאֵיתָנוּת זו – ישראל נגועה בחוסר משילות מגזרית

ברור שישראל איננה לבנון, סומליה, עיראק או לוב. מערכת הביטחון שלה חזקה, חוסנה הלאומי איתן וכלכלתה מבוססת. יחד עם זאת, ישראל העוצמתית מגלה סממני חולשה ושבריריות ביחס המדינה לאזרחיה וחושפת כרסום ביסודות ריבונותה. סממנים אלו אינם נובעים מחולשה מבנית או אינהרנטית אלא נגזרים מסדר עדיפויות שגוי ומסוכן. ובכך השוני בינה לבין מדינות חלשות ומתפוררות. זוהי חולשה מרצון ועיוורון מדעת.

הביטוי החריף ביותר לחולשה זו הוא מצבה של החברה הערבית. האלימות הפכה שם לשגרה. מאז תחילת השנה נרצחו עשרות אזרחים, ובשנה שעברה עמד מספר הנרצחים על יותר מ-250. אם המגמה תימשך, השנה צפויה להסתיים בשיא מדמם נוסף של יותר מ-300 נרצחים. כנופיות חמושות פועלות בגלוי, נשק בלתי חוקי זורם כמעט ללא בלמים, ותחושת ההפקרות יומיומית. המדינה נוכחת בהצהרות, בישיבות ובדו"חות – אך נעדרת מהרחוב. האכיפה החלקית והיעדר מיצוי הדין שוחקים את אמון הציבור ומזינים מעגל אלים של פחד, הסתגרות והעמקת הפשיעה.

תמונה דומה עולה מהפזורה הבדואית בנגב. אזורים נרחבים סובלים מפשיעה חקלאית, סכסוכי דמים ונשק גלוי במרחב הציבורי. רשויות האכיפה אינן נוכחות דרך קבע, והתגובה – לעיתים כוחנית ולעיתים רפה – חסרה אסטרטגיה קהילתית ארוכת טווח. מבצעים נקודתיים ויחידות ייעודיות אינם מחליפים מדיניות כוללת, לרבות פתרונות אזרחיים, תשתיתיים ומשפטיים. התוצאה היא תחושת חלל שלטוני מתמשך.

סממני החולשה והשבריריות ביחס המדינה לאזרחיה לא נובעים מחולשה מבנית או אינהרנטית אלא נגזרים מסדר עדיפויות שגוי ומסוכן. ובכך השוני בינה לבין מדינות חלשות ומתפוררות – זו חולשה מרצון ועיוורון מדעת

ביהודה ושומרון, תופעת "נערי הגבעות" הפכה מסטייה שולית לבעיה ביטחונית ומוסרית חמורה. קבוצות אלימות תוקפות פלסטינים, שורפות רכוש ומבריחות משפחות מאדמותיהן – לעיתים באין מפריע. היסוס, דחיינות והימנעות מאכיפה אינם ניטרליים: הם מתורגמים לאישור לביצוע אלימות, להפקרות בחיי אדם ורכוש ולשחיקה משפטית עמוקה.

גם הרחוב החרדי מציב אתגר מתמשך לריבונות המדינה. הפער בין המחויבות לחוקי המדינה לבין ציות לסמכות הרבנית נחשף במלוא עוצמתו בתקופת הקורונה, כאשר הוראות שעה הופרו בהיקף נרחב. אותו דפוס עומד בבסיס ההתנגדות לחוק הגיוס, הנתפס כהתערבות פסולה באורח החיים החרדי – גם במחיר פגיעה בשוויון ובאמון הציבור. העלמת העין של הרשויות – משיקולים פוליטיים או מחשש לעימות – חיזקה את תחושת האכיפה הבררנית ושחיקת עקרון השוויון בפני החוק.

במבט כולל, נדמה כי המדינה הֵחריגה – במודע ובשתיקה – ארבעה מגזרים מהכלל האזרחי. כולם שותפים פורמלית לזכויות ולחובות, אך בפועל הפכו למעין מרחבים אקסטרה-טריטוריאליים. ויתור זה על אכיפת החוק אינו סימן לסובלנות, אלא תסמין לפגיעה ישירה בביטחון הלאומי. אין ריבונות במקום שבו המדינה מדירה רגליה מחלקים נרחבים משטחה ומאזרחיה.

הפרדוקס הישראלי ברור: רף גבוה לביטחון החוץ, ורף נמוך לביטחון הפנים; הבחנה בין "ליבה" לבין "שוליים" חברתיים; הימנעות מהתערבות בקהילות בעלות כללי ציות עצמאיים; יחס סביל כלפי קבוצות המציבות נורמות פנימיות מעל לחוק המדינה; והשלמה עם פגיעה מתמשכת בחיי אדם וברכוש. כך מתרוקנת "צפיפות העצם" של השלד המדינתי הישראלי. כך הופכת ישראל אט אט למדינה סף-שברירית.

במבט כולל, נדמה כי המדינה הֵחריגה – במודע ובשתיקה – ארבעה מגזרים מהכלל האזרחי. כולם שותפים פורמלית לזכויות ולחובות, אך בפועל הפכו למעין מרחבים אקסטרה-טריטוריאליים

כדי לבלום את ההידרדרות הזו, נדרשת תפנית: לא רק הגברת האכיפה, אלא ביצוע תוכניות לאומיות המשלבות רפורמות חברתיות, כלכליות וחינוכיות בפלגים נעזבים של החברה האזרחית. חיזוק האוכלוסיות הפגיעות הוא אינטרס לאומי, לא מחווה מגזרית. הדבר חיוני לשיקום האיזונים הקיומיים של ישראל ולבניית חברה בריאה וחסונה. ללא מהלך נרחב שכזה, האזהרה של ייטס תהדהד בעוצמה: "המרכז לא יחזיק".

מירון מנור צוקרמן התמחה בביטחון לאומי ובתוך כך שימש בעבר ובמשך שנים כסגן ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן וכמנהל "כנס הרצליה השנתי על מאזן הביטחון והחוסן הלאומי". בתוקף רקעו היה גם עוזר מזכיר "פורום אירופה-ישראל" ופעיל ב"פורום נאטו-ישראל".