אחריות ציבורית איננה מיומנות ניהולית, ואינה נגזרת מסמכות פורמלית; היא איננה נרכשת עם מינוי או היבחרות לתפקיד, ואיננה תוצאה ממסקנות של ועדות ציבוריות ובטח שלא מהצהרות חלולות בתקשורת. אחריות ציבורית היא בראש ובראשונה עמדה מוסרית; היא ההכרה שלהחלטות ולמחדלים של השלטון יש מחיר בחיי אדם.     

אירועי השבעה באוקטובר חשפו אמת טראומטית: אין מדובר רק כישלון ביטחוני או במחדל מודיעיני, אלא בראש ובראשונה בקריסה של מושג האחריות הציבורית כעיקרון מארגן של הפוליטיקה הישראלית.

לאורך שנות שלטונו ראש הממשלה של בנימין נתניהו, הפליא מושג האחריות להתגמש מנערת גומי: המחדל נתלה בשכחה, בהיעדר ידיעה ובעיקר בגורם אחר, בעוד שהצלחה נקשרה במעשיו הישירים של המנהיג שבאו בזכות "הנחייתו" ו"הוראתו". 

לאורך שנות שלטון נתניהו, הפליא מושג האחריות להתגמש מנערת גומי: המחדל נתלה בשכחה, בהיעדר ידיעה ובעיקר בגורם אחר, בעוד שהצלחה נקשרה במעשיו הישירים של המנהיג ובזכות "הנחייתו" ו"הוראתו"

התוצאה של תת-התרבות הפוליטית הזאת לא הסתכמה בביצור שלטון מושחת וכושל, אלא בעיוות דמותה של החברה הישראלית, שאיבדה את מצפונה המוסרי. 

משמעות הניסיון העיקש, והפתטי, להתנער מכל אחריות ולתלות אשם באחרים, ביטאה אמת מזעזעת, ולפיה השלטון, ובעיקר זה העומד בראשו, אינו רואה עצמו אחראי ישיר לביטחון אזרחי המדינה שהוא עומד בראשה.

באמצעות מסמכים מגמתיים ולהטוטי מצגות, שאליהם מתלווה עדר של חסידים שוטים ואינטרסנטיים, נרמלה החברה הישראלית את תופעת חוסר האחריות השלטונית לא רק בחינוך, בבריאות או ברווחה אלא בעצם הקיום הבסיסי. הפער בין הרטוריקה הבוטחת ("הנחיתי" ו"הוריתי"), היציבות השלטונית (68 מנדטים) לבין הניהול הכושל ועלוב – הפך בשבעה באוקטובר לבלתי נסבל.

בתוך השבר הזה בלטו, שלא ברצונם, דמויות כעינב צנגאוקר, יונתן שמריז ועומרי רונן, לא רק כמובילי מאבק אישי אלא כמי שחוו על בשרם את משמעות העיוות שפשה בפוליטיקה הישראלית; את השיקולים הזרים בקבלת החלטות, את הניכור של השלטון מהאזרח, את הכוחות, השלילים, הפועלים מאחורי הפרגוד ובעיקר את רמתם המוסרית והערכית הירודה של בעלי התפקידים, שמחייבים תיקון.

נקודת המוצא לפעילותם הציבורית איננה פוליטית – היא קודמת לפוליטיקה. היא נוצרה ברגע שבו מחדלי המדינה חדלו להיות מושג חדשותי ועיצבו את גורלם האישי והמשפחתי; היא נוצרה ביום שבו הכשל המערכתי חצה את סף הסטטיסטיקה והפך לחוויה קיומית. מהרגע הזה, אחריותם הפכה קונקרטית וחייבה אותם לפעולה ציבורית.

משמעות הניסיון העיקש, והפתטי, להתנער מכל אחריות ולתלות אשם באחרים, ביטאה אמת מזעזעת, ולפיה השלטון, ובעיקר זה העומד בראשו, אינו רואה עצמו אחראי ישיר לביטחון אזרחי המדינה שהוא עומד בראשה

המעבר של צנגאוקר, שמריז ורונן לפעילות פוליטית-מפלגתית מבשרת שינוי עמוק במושג האחריות האזרחית: מאזרחות פסיבית, המניחה שמישהו אחר אחראי – לאזרחות אקטיבית שנולדה מן ההכרה כי אין עוד מי שנושא באחריות הציבורית במובנה העמוק.

לא אידיאולוגיה סדורה מנחה אותם, אלא הבנה כואבת כי האירוע הטראומטי, האישי והחברתי, נבע מכך שהמדינה חדלה להעמיד לנגד עיניה את צרכיו של האזרח והתרכזה בביצור שלטונו של אדם אחד. הבנה זו היא שעוררה אותם לפעולה, הם הבינו היטב כי מאבקם הפרטי לתיקון מחייב השלמה במאבק כללי – חברתי ופוליטי.   

חווייתם האישית היא שיצרה והעצימה את אחריותם הציבורית והחברתית של השלושה. אין מדובר בזעם אישי ובטח שלא בשאיפת נקם אלא בתחושת הכרח בלבד. מדבריהם ברור כי אין הם מחפשים אשמים לשם ענישה אלא לצורך תיקון – הם מבקשים להשיב לפוליטיקה את מה שאיבדה: את הקשר בין סמכות לבין אחריות וחובה.

אחריות ציבורית במובנה העמוק היא תמיד אחריות לא רק למה שנעשה אלא גם למה שלא נעשה: למחדל, לשתיקה, לדחיית החלטה. זהו ידע שאינו נרכש בתיאוריה פוליטית או בניסיון ניהולי, אלא בהתנסות קיומית קשה. ידע כזה אינו מבטיח הצלחה פוליטית, אך הוא מבטיח גבול מוסרי.

המעבר של צנגאוקר, שמריז ורונן לפעילות פוליטית-מפלגתית מבשרת שינוי עמוק במושג האחריות האזרחית: מאזרחות פסיבית, המניחה אחראי אחר – לאזרחות אקטיבית המכירה בכך שאין עוד מי שנושא באחריות

יש הרואים במעורבותם של השלושה "פוליטיזציה של כאב" וניצול החשיפה הציבורית שזכו לה לאורך חודשים ארוכים של מאבק. אך אפשר לראות בה את ההפך הגמור: ניסיון להשיב לפוליטיקה את הכאב כקטגוריה מוסרית לגיטימית. לא כדי למשול באמצעותו, אלא כדי למנוע את מחיקתו ובעיקר את הישנותו. חברה שאינה מאפשרת לכאב להפוך לאחריות – דנה את עצמה לשחזור מתמשך של כשליה.

אחרי השבעה באוקטובר, יציבות שלטונית ללא אחריות איננה מעלה אלא סכנה קיומית ברורה ומיידית. השאלה איננה האם אנשים כמו צנגאוקר, שמריז ורונן "מתאימים" לפוליטיקה הישראלית – הם לבטח מתאימים לשמש נציגים לחברה המבקשת תיקון – אלא האם חברה שאיננה מסוגלת לקבל דמויות פוליטיות שנולדו מן השבר הזה וחוו אותו על בשרם היא חברה בריאה.

ייתכן שהשלושה אינם התרופה לכל תחלואי של הפוליטיקה הישראלית, אך אין ספק כי כניסתם לפעילות ציבורית מבשרת תקווה להשבת מושג האחריות לשיח הפוליטי.  

צנגאוקר, שמריז ורונן נושאים עמם זיכרון שאינו מאפשר נורמליזציה של כשל. פעילותם הציבורית נובעת מחוסר נכונותם להשלים עם תרבות פוליטית מנוונת, שנרמלה בריחה מאחריות וחלוקת טובין למקורבים.

עצם כניסתם לזירה הציבורית היא עדות לקיומו של קול ערכי מוסרי ובעיקר אחראי בציבוריות הישראלית, שתקומתו מתוך השבר מעידה על מניעיו הטהורים והכל כך הכרחיים.   

צנגאוקר, שמריז ורונן נושאים עמם זיכרון שאינו מאפשר נורמליזציה של כשל. פעילותם הציבורית נובעת מחוסר נכונותם להשלים עם תרבות פוליטית מנוונת, שנרמלה בריחה מאחריות וחלוקת טובין למקורבים

לתוך הפוליטיקה שתולה את אשמת מחדליה באחרים – הם מביאים אחריות; לחברה שנרמלה את השחיתות – הם מביאים טוהר מידות; לשיח ציבורי גס ואלים – הם מביאים תרבות ותוכן; למרחב ציבורי שמנסה לטשטש ולהשכיח – הם מביאים את החובה לזכור. ולעיתים, זהו בדיוק התנאי הראשוני וההכרחי לתיקון עולם.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.