ישראל יכולה הייתה להפוך את סוגיית משבר האקלים לקטר של צמיחה כלכלית, טכנולוגית ואפילו מדינית, אך במקום זאת היא מקדמת פרישה מאחת הזירות החשובות של העשורים הקרובים. בעולם שבו תחומי הסביבה הם מנוע להשקעות וחדשנות, בידוד מרצון עוד יהפוך לסיכון אסטרטגי. עוד לא מאוחר להתעשת.

*  *  *

במסגרת חימום המנועים לקראת הפריימריז בליכוד, שרי המפלגה החלו לנפק בזה אחר זה הצהרות גרנדיוזיות על צעדים מרחיקי לכת בתחומי אחריותם. אלא שבלא מעט מקרים נראה כי ההחלטות מתקבלות יותר מהשרוול, ופחות באמצעות עבודת מטה סדורה.

אחת מהן היא הכוונה של השרה להגנת הסביבה, עידית סילמן, להוביל בהקדם מהלך לפרישת ישראל מאמנת האקלים של האו"ם (UNFCCC) בטענה שארגוני הסביבה הבינלאומיים מוטים פוליטית נגד מדינת ישראל.

לרגל הפריימריז, שרי הליכוד מנפקים הצהרות גרנדיוזיות על צעדים מרחיקי לכת בתחומי אחריותם. אלא שלעתים נראה שההחלטות נשלפות מהשרוול, כמו כוונת השרה סילמן להוביל פרישה מאמנת האקלים של האו"ם

אמנת האקלים אינה עוד נייר עמדה דקלרטיבי או מוסרי גרידא שמטרתו להעלות את המודעות לסביבה, אלא מסמך בעל היבטים אופרטיביים ברורים, תוך קריאה למדינות להציב יעדים ולתמוך במעבר הדרגתי לאנרגיה נקייה באמצעות כלים כלכליים.

זו המסגרת שבתוכה כלול גם הסכם פריז, ההסכם הבינלאומי המרכזי שנחתם ב-2015, עליו ישראל חתומה יחד עם עוד 194 מדינות, בהן כל מדינות ה-OECD. מטרת ההסכם היא להגביל את ההתחממות הגלובלית לעלייה של פחות מ-2 מעלות צלזיוס בהשוואה לעידן הקדם-תעשייתי, והוא מגדיר יעדים להפחתת פליטות גזי חממה שמאיימים על האנושות, מנגנוני דיווח ובקרה, תמריצים למעבר לאנרגיה מקיימת, ושעל פיו פועלים כיום שווקים, רגולטורים וגופי מימון ברחבי העולם.

אכן, אפשר וצריך להכיר בכך שחלק מהגופים הפועלים בזירה זו לוקים בהטיה פוליטית מכוונת ואוטומטית כלפינו, ולעתים מאמצים נרטיבים אנטי ישראליים שאינם נוגעים כלל לעניין מדעי. אך מכאן ועד פרישה כוללת המרחק גדול: הכרה בעיוות מחייבת ניהול מושכל של המורכבות הזו ולא נטישה של הזירה כולה.

ניהול כזה לא צריך להתבסס על "שכנוע" פוליטי, אלא על עקיפת ההטיה באמצעות מינוף יתרונות שבהם לישראל יש כוח ממשי ויתרון יחסי, למשל בתחומי הטכנולוגיה והחדשנות, פיתוח פתרונות יישומיים שהשוק זקוק להם, והפיכת הידע לנכס שאי אפשר להתעלם מהם גם בזירות שאינן נוחות.

אכן, חלק מהגופים הפועלים בזירה זו לוקים בהטיה פוליטית מכוונת ואוטומטית כלפינו, ולעתים מאמצים נרטיבים אנטי ישראליים שאינם נוגעים כלל לעניין מדעי. אך מכאן ועד פרישה כוללת המרחק גדול

נדמה כי בממשלה יש מי שמעוניינים ללכת בעקבות ממשל טראמפ שפרש לאחרונה מההסכם, כחלק מהמאבק של הזרם הבדלני במחנה הרפובליקאי בנושאי סביבה וקיימות.

השוואה שכזו מתעלמת מהבדלי עומק מהותיים: לפרישה של ארה"ב, כמעצמת-על, יש השלכות קשות על כדור הארץ ועל כולנו, אך מבחינה כלכלית ורגולטורית היא יכולה להרשות לעצמה לשלם את המחיר, לפחות בטווח הקצר. ישראל, שכלכלתה נשענת במידה רבה על ייצוא, על השקעות זרות ועל קשרים עם האיחוד האירופי, רחוקה משם עשרות מונים – וכן, לפעמים הגודל כן קובע.

ההקשר הכלכלי חד וברור. לפי נתוני Climate Policy Initiative, גוף מחקר בין-לאומי העוקב אחר זרימות ההון בתחום האקלים, היקף ההשקעות הגלובליות בהתמודדות עם המשבר חצה בשנת 2024 לראשונה את רף שני טריליון הדולר בשנה. בנקים מדינתיים השקיעו באותה שנה סכום עתק במימון אקלימי בגובה של כ-137 מיליארד דולר. מדובר בעלייה של כ-10% לעומת השנה הקודמת, כאשר חלק משמעותי מהכסף מופנה לפרויקטים של אנרגיה, מים, חקלאות ותשתיות חכמות. באירופה, יותר מ־70% מההשקעות של קרנות ESG מותנות בעמידה בסטנדרטים בינלאומיים הקשורים לאמנות אקלים.

אם כך, קשה לראות בפרישה מאמנת האקלים אקט מחאתי-סמלי בלבד. בפועל, מדובר בהחלטה שעלולה לצמצם את נגישותן של חברות וגופי מחקר ישראליים למענקים ולמסלולי מימון בינלאומיים, להעמיד מכשולים רגולטוריים בפני השתתפות במכרזים, ולפגוע ביכולת של המשק הישראלי לפעול בשווקים שבהם עמידה בסטנדרטים סביבתיים הפכה לתנאי סף. מהלך כזה מחליש גם את מעמד המדינה מול גופי מימון, רגולטורים ומשקיעים שפועלים על בסיס כללי האמנה.

לפרישת ארה"ב, כמעצמת-על, יש השלכות קשות על כדור הארץ ועל כולנו, אך כלכלית ורגולטורית היא יכולה להרשות לעצמה את המחיר, לפחות בטווח הקצר. ישראל רחוקה משם עשרות מונים

גם העיתוי של המהלך בעייתי במיוחד. דווקא כעת, לאחר שהכלכלה הישראלית לא רק שהשתקמה משנתיים מדממות בצל המלחמה, אלא רושמת צמיחה מרשימה, גיוסי הון ועליות שערים – מקבלי ההחלטות בוחרים בריחוק מאחת הזירות שבהן העולם כולו, וגם הטכנולוגיה, עומדים להתמקד בעשורים הקרובים. בידול כזה עלול להתברר כבכייה לדורות, במיוחד עבור מדינה שהיתרון היחסי שלה אינו במשאבים טבעיים אלא בחדשנות, מחקר ויזמות.

וכאן האבסורד הגדול. כסטארט-אפ ניישן, ישראל הייתה יכולה להיות בצד המוביל של המהלך העולמי הזה. כולנו מרגישים את משבר האקלים בקיץ שהולך ונהיה לוהט וארוך משנה לשנה, ודווקא מדינה עם פוטנציאל אדיר באנרגיית שמש נקייה, בטכנולוגיות מים מובילות, במיזמי חקלאות פורצי דרך, במחקר אקדמי ותעשיית הייטק מתקדמת, יכולה להפוך את האתגר להזדמנות כלכלית.

ממשלה שהייתה חושבת על הסביבה במובן הרחב – הכלכלי, המדעי והלאומי – הייתה מבינה שמדובר במנוף אדיר לצמיחה ולהשקעות, ולא בטרנד אידיאולוגי או תחום נישה של אקטיביסטיים פרוגרסיביים מהשמאל העולמי.

בעולם שבו האקלים הפך למנוע כלכלי, טכנולוגי ומדיני, הבחירה להישאר לבד תהיה בבחינת שפיכת התינוק עם המים, תוך התעלמות מאזהרות המומחים. פרישה מאמנת האקלים אולי מספקת כותרת, אך היא אינה אסטרטגיה. מוטב להתעשת ולהישאר באמנת האקלים, ובבד בבד לדרוש תיקון של הטיות ולפעול בקואליציות עם מדינות שאינן מוכנות לפוליטיזציה בתחומי המדע.

כסטארט-אפ ניישן עם פוטנציאל אדיר באנרגיית שמש, טכנולוגיות מים, מחקר והייטק, ישראל הייתה יכולה להיות ממובילי המהלך העולמי. כולנו מרגישים את משבר האקלים בקיץ המתלהט ומתארך

מדינה רצינית אינה נמדדת בדציבלים של זעם, אלא ביכולת לפעול בתוך מציאות מורכבת בשם האינטרס הלאומי.

דן בן שטרית הוא יועץ תקשורת במשרד "בלומברג תקשורת".