וושינגטון וטהרן קרובות כעת לעימות צבאי יותר מאי פעם בזיכרון הקרוב, אך הן אינן ניצבות על סף מלחמה במובן הקונבנציונלי של המילה.

התוצאה הסבירה ביותר של המבוי הסתום הנוכחי אינה פלישה אמריקאית לאיראן או מלחמה אזורית כוללת, אלא תקיפה מוגבלת ומחושבת היטב, שנועדה לעצב מחדש את דינמיקת המיקוח בין המדינות, ולא לסיים אותה.

בשבועות האחרונים כבר אי אפשר להתעלם מהפרדוקס: ארצות הברית חיזקה משמעותית את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, בעוד בכירים איראנים מתעקשים שלא ייכנעו ללחץ. עם זאת, שני הצדדים ממשיכים לדבר על משא ומתן, לעיתים בו-זמנית.

בשבועות האחרונים כבר אי אפשר להתעלם מהפרדוקס: ארה"ב חיזקה משמעותית את נוכחותה הצבאית במזרח התיכון, איראן מתעקשת שלא תיכנע ללחץ – ובמקביל, שני הצדדים ממשיכים לדבר על משא ומתן

הסתירה הזו אינה מעידה על בלבול, אלא משקפת היגיון מוכר בפוליטיקה הבינלאומית: שימוש במלחמה, או באיום בה, ככלי למיקוח.

שר החוץ העומאני סייד בדר אלבוסעידי נפגש עם שליח ארה"ב למזרח התיכון סטיב ויטקוף ועם ג'ארד קושנר, במסקט, עומאן, 6 בפברואר 2026 (צילום: משרד החוץ העומאני)

לפי מודל ה"מיקוח תחת אש", כוח צבאי לא נועד רק להביס את היריב. מטרתו היא לשנות את תפיסת העלויות, הנחישות והכוונות העתידיות של הצד השני, כאשר הדיפלומטיה לבדה אינה מצליחה לייצר התחייבויות אמינות.

מה שאנו עדים לו כיום אינו קריסה של הדיפלומטיה, אלא "מיליטריזציה" שלה.

לפי מודל ה"מיקוח תחת אש", כוח צבאי לא נועד רק להביס את היריב. מטרתו היא לשנות את תפיסת העלויות של הצד השני: לא קריסה של הדיפלומטיה, אלא "מיליטריזציה" שלה

ראוי לציין כי הדינמיקה הזו מתפתחת לצד משא ומתן שקט אך רציף בעומאן. שם, נציגים איראנים ואמריקאים מנסים לבחון את הקווים האדומים של הצד השני ואת הנכונות לפשרות.

שיחות אלו אינן סותרות את ההסלמה בשטח; הן חלק בלתי נפרד ממנה. בהיגיון של מיקוח מדיני, הדיפלומטיה והלחץ הצבאי מתקדמים לרוב במקביל ולא בשלבים נפרדים.

מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן עלי לאריג'אני מגיע למסקט, עומאן, 10 בפברואר 2026 (צילום: Erfan Kouchari/Iran's Supreme National Security Council Office via AP)

מנקודת מבטה של וושינגטון, איראן נראית כיום חלשה יותר משהייתה בכל נקודת זמן בעשור האחרון. בשנתיים האחרונות נשחק משמעותית מערך ההרתעה האזורי של טהרן, זה שנבנה סביב "ציר ההתנגדות": חיזבאללה נתון תחת לחץ כבד ומתמשך; חמאס פורק במידה רבה ככוח צבאי; ומשטר אסד בסוריה קרס.

אפילו המרחב האווירי של איראן עצמה נחשף במהלך המלחמה בת 12 הימים מול ישראל בשנה שעברה. אירוע זה ניפץ הנחות ארוכות שנים לגבי חסינותה ההגנתית של הרפובליקה האסלאמית.

מנקודת מבטה של וושינגטון, איראן נראית כיום חלשה יותר משהייתה בכל נקודת זמן בעשור האחרון, לאחר שבשנתיים האחרונות נשחק משמעותית מערך ההרתעה האזורי של טהרן

איראן אמנם עדיין מחזיקה ביכולות טילים וכטב"מים משמעותיות, ואולי אף הגדילה חלקים מארסנל זה. יתרה מכך, טילים איראניים הצליחו לחדור חלקית את מערכת "כיפת ברזל" במהלך המלחמה האחרונה.

אך הרתעה אינה נמדדת רק בציוד צבאי ("חומרה"), אלא באמינות. והאמינות הזו – במיוחד יכולתה של איראן לגבות מחיר בלתי נסבל מיריבותיה בזירות השונות – נחלשה משמעותית.

נערים עומדים על משגר של טיל מתוצרת איראן במהלך עצרת לציון 47 שנים למהפכת 1979 בטהרן, 11 בפברואר 2026. (צילום: AP Photo/Vahid Salemi)

תפיסה זו הולידה דיון סוער בוושינגטון לגבי הדרך הנכונה לנצל את המומנטום. מחנה אחד טוען כי זהו בדיוק הרגע להגביר את הלחץ. לשיטתם, איראן דחוקה לפינה אסטרטגית ולכן תפגין גמישות יוצאת דופן.

לפיכך, יש להשתמש במשא ומתן לא כדי לייצב את הסטטוס-קוו, אלא כדי לסחוט ויתורים מקסימליים בנושא הגרעין, הטילים והשלוחות האזוריות של איראן (מה שמכונה הפרוקסיז).

איראן עדיין מחזיקה ביכולות משמעותיות, אך הרתעתה נשחקה משמעותית אחרי המלחמה ביוני. תפיסה זו הולידה דיון סוער בוושינגטון לגבי הדרך הנכונה לנצל את המומנטום, כאשר רבים טוענים כי זהו הרגע להגביר את הלחץ

קולות מסוימים במחנה זה הולכים רחוק יותר וקוראים בגלוי לשינוי משטר כיעד בר-השגה, אם יופעל כוח צבאי מספק. ההיגיון שלהם בוטה: ההרתעה האיראנית בשפל, בעלי בריתה נחלשו והנהגתה פגיעה.

הם תוהים מדוע על ארצות הברית להושיט חבל הצלה לרפובליקה האסלאמית בזמן שהיא טובעת, ומדוע להסתפק בהישגים מוגבלים כשמאזן הכוחות נוטה לטובת וושינגטון.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבית הלבן בוושינגטון, 11 בפברואר 2026 (צילום: SAUL LOEB / AFP)

המחנה השני מציע פרשנות אחרת. הם מסכימים שאיראן נתונה תחת לחץ, אך טוענים שזו בדיוק הסיבה שהמשא ומתן עשוי להצליח כעת. קבוצה זו מדגישה שהנשיא דונלד טראמפ התנגד בעקביות להתערבויות צבאיות רחבות ול"מלחמות נצח".

מנקודת מבט זו, הרגע הנוכחי מאפשר לטראמפ להכריז על ניצחון מבלי לגרור את ארצות הברית לעוד סכסוך מזרח-תיכוני עקוב מדם. עסקה שתושג תחת לחץ תאפשר לוושינגטון לרסן את איראן תוך הוכחת הנרטיב של טראמפ: עוצמה, ולא מלחמה, היא שמביאה תוצאות.

המחנה השני מסכים שאיראן נתונה תחת לחץ, אך טוען שזו בדיוק הסיבה שהמשא ומתן עשוי להצליח כעת: לשיטתם, הרגע הנוכחי מאפשר לטראמפ להכריז על ניצחון מבלי להיגרר לעוד סכסוך מזרח-תיכוני עקוב מדם

עם זאת, טראמפ ניצב בפני דילמה פרי יצירתו. הצהרותיו החוזרות ונשנות על תמיכה במפגינים באיראן והצגת ההנהגה בטהרן כבלתי לגיטימית העלו את רף הציפיות מבית ומחוץ. ההתחייבויות הללו מצמצמות את מרחב התמרון שלו: חוסר מעש יצטייר כחולשה, בעוד מלחמה כוללת תסתור את המותג הפוליטי הבסיסי שלו.

כאן נכנסת לתמונה האסטרטגיה של טראמפ: "שלום מתוך עוצמה". לפי היגיון זה, הכוח הצבאי אינו מטרה, אלא כלי לכפיית משא ומתן בתנאים נוחים. פעולה מוגבלת ונחרצת נועדה להרתיע את האויב, להרגיע את בעלות הברית ולהפגין נחישות, מבלי לשקוע בעימות ממושך.

שלט המציג את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כשידיו מגואלות בדם, במהלך עצרת בטהרן לציון 47 שנים למהפכת 1979, איראן, 11 בפברואר 2026 (צילום: AFP)

דינמיקה זו מסבירה מדוע קובעי המדיניות בוושינגטון רואים בתקיפה מוגבלת, ולא בפלישה, את הכלי היעיל ביותר. תקיפה מדודה משרתת את כל המטרות: היא משדרת עוצמה, מספקת את ה"ניצים" בממשל, שומרת על הבטחתו של טראמפ להימנע ממלחמות נצח, וחשוב מכל – מעצבת מחדש את זירת המיקוח לקראת שיחות רציניות.

תקיפה כזו תהפוך לסבירה מאוד אם איראן תסרב לספק את הוויתורים שטראמפ זקוק להם כדי להכריז על ניצחון.

בוושינגטון רואים בתקיפה מוגבלת, ולא בפלישה, את הכלי היעיל ביותר. תקיפה מדודה משרתת את כל המטרות: היא משדרת עוצמה, מספקת את ה"ניצים" בממשל, ושומרת על הבטחתו של טראמפ להימנע ממלחמות נצח

המבצע האמריקאי בוונצואלה חיזק אף הוא את היתכנות המודל הזה. המקרה של ונצואלה מספק אנלוגיה מעניינת, גם אם לא מושלמת: הוא הפך את הרעיון של פגיעה במנהיג ריבוני לנורמה, ובכך החליש טאבו בינלאומי ותיק. עם זאת, סדר הפעולות שם היה שונה ממה שצפוי מול איראן.

בוונצואלה, וושינגטון ניהלה שיחות שקטות עם גורמים בתוך המשטר לפני מעצרו של מדורו. באיראן, הסדר עשוי להתהפך: קודם משא ומתן פומבי, לאחר מכן תקיפה נגד ההנהגה, ולבסוף חזרה לשולחן המיקוח עם דמויות יורשות. התקדים הוונצואלי הדהד בטהרן והבהיר שפגיעה ישירה בצמרת השלטון היא כבר לא תרחיש דמיוני או יקר מדי עבור ארה"ב – לקח שמעצב כעת את תפיסת האיום האיראנית.

המנהיג העליון של איראן אייתוללה עלי חמינאי נושא נאום טלוויזיוני לאומה, 9 בפברואר 2026 (צילום: Office of the Iranian Supreme Leader via AP)

פלישה לאיראן, לעומת זאת, תהיה צעד חסר היגיון אסטרטגי. העלויות יהיו אסטרונומיות, ההשלכות האזוריות יהיו בלתי ניתנות לשליטה, והתמיכה הציבורית בארה"ב מוטלת בספק רב.

לארצות הברית לא חסרה היכולת הצבאית לפלוש, אלא ההצדקה הפוליטית והאסטרטגית. צילה של מלחמת עיראק עדיין מרחף מעל גבעת הקפיטול, ומעטים מאמינים שניתן לנהל את המורכבות הפנימית של איראן, שטחה העצום ואוכלוסייתה מבלי להצית חוסר יציבות שיימשך עשורים.

פלישה לאיראן היא צעד חסר היגיון אסטרטגי. העלות אסטרונומית, ההשלכות האזוריות יצאו משליטה, והתמיכה הציבורית מוטלת בספק. לארה"ב לא חסרה היכולת הצבאית לפלוש, אלא ההצדקה הפוליטית והאסטרטגית

מעבר למחיר המיידי, פלישה תהיה בבחינת "גול עצמי" אסטרטגי בהקשר של התחרות בין המעצמות. מלחמה קרקעית ממושכת תסיט משאבים צבאיים וכלכליים מהיעד המרכזי של וושינגטון: סין. עימות התשה במזרח התיכון יקפיץ את מחירי האנרגיה, יזין אינפלציה בארה"ב וישחק את היכולת האמריקאית להקרין עוצמה באזור האינדו-פסיפי.

מנקודת מבטה של בייג'ינג, מלחמה כזו היא הסחת דעת מושלמת שתשאב את תשומת הלב האמריקאית בזמן שסין מבססת את אחיזתה בטאיוואן, בים סין הדרומי ובשרשראות האספקה הטכנולוגיות. אפילו פלישה ראשונית "מוצלחת" לא תבטיח את קריסת המשטר האיראני המבוזר והעמיד, אך היא בוודאות תכבול את ארה"ב למאמצי שיקום יקרים עם תועלת אסטרטגית אפסית.

מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי של איראן עלי לאריג'אני מאזין לשר החוץ של עומאן בדר אל-בוסעידי במהלך פגישתם במסקט, 10 בפברואר 2026 (צילום: Erfan Kouchari/Iran's Supreme National Security Council Office via AP)

המתכננים הצבאיים והמנהיגים הפוליטיים מבינים זאת היטב. זו הסיבה שהדיון עבר ממושגים של פלישה וכיבוש לשימוש כירורגי בכוח. בתרחיש הנדון כעת בוושינגטון, האופציה הסבירה ביותר היא תקיפת "עריפה" (Decapitation).

תקיפה כזו תתמקד ביעדים ספציפיים: המנהיג העליון, דמויות צבאיות ופוליטיות בכירות, מתקני גרעין נבחרים, תשתיות טילים ומרכזי פיקוד ושליטה. לאחר מכן, ארה"ב תנקוט באסטרטגיה של "דומיננטיות בהסלמה", בדומה לגישה שנקטה לאחר חיסול קאסם סולימאני ב-2020.

בתרחיש הנדון כעת בוושינגטון, האופציה הסבירה ביותר היא תקיפת "עריפה" (Decapitation), שתתמקד ביעדים ספציפיים כמו המנהיג העליון, דמויות צבאיות ופוליטיות בכירות ומתקני גרעין נבחרים

המטרה אינה להשמיד את כל היכולות של איראן – משימה בלתי אפשרית – אלא להרתיע אותה מתגובה שתתדרדר למלחמה כוללת. בתרחיש כזה, המסר יהיה חד-משמעי: ארצות הברית יכולה להכות בלב המערכת האיראנית, לספוג תגובה מוגבלת ועדיין לשלוט בגובה הלהבות.

מיד לאחר התקיפה תבוא הפגנת ריסון; התקיפה תסתיים במהירות כדי לאותת שוושינגטון מעוניינת במנוף לחץ, לא במלחמה כוללת. זהו לב העניין מבחינת המיקוח: תקיפת עריפה משנה את מאזן הנחישות. היא מעלה את מחיר הסרבנות ובו בזמן פותחת מחדש את הדלת למשא ומתן – אך הפעם בתנאים חדשים לגמרי.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ומנהיג איראן עלי חמינאי, 4 בפברואר 2026 (צילום: SAUL LOEB / various sources / AFP)

הנעלם הגדול נותר התגובה האיראנית. טהרן עשויה לבחור בתגמול סמלי ומוגבל כדי לשמור על כבודה והרתעתה מבלי להזמין הסלמה חסרת מעצורים. תגובה כזו יכולה לכלול פעולות של שליחים אזוריים או מטחי טילים וכטב"מים מדודים. נתיב זה עולה בקנה אחד עם ההעדפה ההיסטורית של איראן לעמימות ותגובה הדרגתית.

טהרן עשויה לבחור בתגמול סמלי ומוגבל כדי לשמור על כבודה והרתעתה מבלי להזמין הסלמה חסרת מעצורים. תגובה כזו יכולה לכלול פעולות של שליחים אזוריים (פרוקסיז) או מטחי טילים וכטב"מים מדודים

מנגד, איראן עלולה לדחות את היגיון הדומיננטיות האמריקאי. בתרחיש זה, טהרן עשויה להסיק שריסון רק מזמין לחץ נוסף, ולכן תגיב בדרכים שירחיבו את העימות במכוון: פגיעה בנכסים אמריקאיים בכל המרחב, איום על נתיבי שיט בינלאומיים או האצה דרמטית של תוכנית הגרעין.

כאן טמונה הסכנה האמיתית. מיקוח באמצעות כוח הוא משחק בלתי יציב. גם כששני הצדדים רוצים להימנע ממלחמה, טעויות בחישוב או לחצים פנימיים עלולים לדחוף אותם מעבר לקצה. ברגע שהאלימות הופכת לשפת התקשורת, המסרים מתעוותים בקלות, ופעולות שנועדו להרתיע עלולות להתפרש כהזמנה לקרב.

תצלום רשמי שהופץ על ידי לשכת המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, שבו הוא נראה נושא דברים בפני סטודנטים בטהרן, 3 בנובמבר 2025 (צילום: KHAMENEI.IR / AFP)

לכן הרגע הנוכחי כה נפיץ. הסדר הצפוי אינו משא ומתן ואחריו שימוש בכוח, אלא שימוש בכוח ואחריו משא ומתן: תקיפה מתרחשת; ארצות הברית מאיימת בהסלמה נוספת; איראן מגיבה; ורק אז מתחילות השיחות הרציניות, כששני הצדדים חשים שמרחב המיקוח "אותחל".

במובן זה, התקיפה לא תהיה עדות לכישלון הדיפלומטיה, אלא התנאי המוקדם והקודר לקיומה. השאלה היא כבר לא האם יופעל כוח, אלא האם ניתן להשתמש בו מבלי לשחרר שדים שאיש אינו יכול לרסן.

הסדר הצפוי אינו משא ומתן ואחריו שימוש בכוח, אלא שימוש בכוח ואחריו משא ומתן: תקיפה מתרחשת; ארצות הברית מאיימת בהסלמה נוספת; איראן מגיבה; ורק אז מתחילות השיחות הרציניות בין הצדדים

זהו הפרדוקס של המיקוח האלים: משתמשים בו כדי למנוע מלחמה, אך הוא מקרב אותה יותר מאי פעם. איראן וארצות הברית נעות כעת במסדרון צר מאוד שבו כל איתות קריטי, כל טעות נספרת, ושולי הביטחון כמעט נעלמו.

השאלה היא כבר לא האם יופעל כוח, אלא האם ניתן יהיה להשתמש בו מבלי לשחרר עימות שאף צד אינו חפץ בו באמת, אך שניהם יתקשו מאוד להכיל.

אראש רייסינז'אד הוא עמית אורח במרכז המזרח התיכון בבית הספר לכלכלה ומדע המדינה של לונדון (LSE).
ארשם רייסינז'אד הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטת אסקס.