עדו נתניהו והצביעות של המוסר הסלקטיבי

יש אמת אחת, צרה ופשוטה, במאמרו של עדו נתניהו: "על צביעות ורדידות" (מעריב, 6.2.2026). אכן קיימת צביעות בשיח זכויות האדם הבינלאומי. אכן יש רבים במערב שמפגינים בהמוניהם למען הפלסטינים, אך שותקים מול דיכוי אכזרי, מתמשך ורצחני באיראן.

זו אינה תובנה עמוקה, אלא אבחנה טריוויאלית, שכבר נאמרה אינספור פעמים. הבעיה מתחילה ברגע שהאבחנה הזו מוצגת ככתב אישום חד-צדדי, כזה שממקם את הכותב – ואת המחנה הפוליטי שממנו הוא בא – מחוץ למעגל הביקורת. כאן מתגלה הצביעות בטהרתה.

אם כבר עוסקים בצביעות, אי אפשר להתעלם מן הסתירה הבוטה שבין הדאגה הפתאומית לזכויותיהם של אזרחי איראן לבין הפגיעה השיטתית בזכויות הפלסטינים בידי מדינת ישראל.

אם כבר עוסקים בצביעות, אי אפשר להתעלם מן הסתירה הבוטה שבין הדאגה הפתאומית לזכויותיהם של אזרחי איראן לבין הפגיעה השיטתית בזכויות הפלסטינים בידי מדינת ישראל

לא מדובר בביקורת "פרוגרסיבית" קלוטה מן האוויר אלא בעובדות גלויות וידועות: אלימות מתנחלים היא אירוע יומיומי. פוגרומים של נוער הגבעות בכפרים פלסטיניים הם עניין שבשגרה – פעולות אשר לא רק שאינן זוכות לגינוי, נהפוך הוא, הן נעשות בהסכמה שבשתיקה ולעיתים אף בתמיכה מפורשת של שרים, חברי כנסת ומנגנוני אכיפה רופסים. מי שמוכן להעלים עין מהמציאות הזו, ומנגד מזדעק על זכויות האדם באיראן, אינו מבקר צביעות – הוא מגלם אותה.

יתרה מכך: טענותיו של עדו נתניהו אינן רק צביעות מוסרית, אלא שימוש ציני בזכויות אדם ככלי תעמולתי. נראה שזכויות האדם אינן ערך אוניברסלי בעיניו, אלא נשק רטורי שנשלף רק כאשר הוא משרת מתקפה על "המערב הפרוגרסיבי" ועל פעולות הממשלה.

דומה שהפלסטיני, כמו האיראני, אינו אדם בעל זכויות בעיניו, אלא פונקציה בטיעון. כאשר זכויותיו של הפלסטיני נפגעות בידי יהודים – הן מתאדות. כאשר זכויותיו של האיראני נפגעות בידי משטר אנטי-ישראלי – הן הופכות לדגל מוסרי. זו אינה עמדה מוסרית-עקרונית, אלא מניפולציה שקופה ובזויה.

אך כאן מגיעה הסתירה העמוקה והחמורה יותר, זו שמרוקנת לחלוטין את מאמרו של עדו נתניהו מכל תוקף ערכי ומוסרי: מי שמדבר בשם זכויות אדם ומוסר אוניברסלי, בעודו שותק – או גרוע מכך, מצדיק – הסתה שיטתית לאלימות בתוך החברה הישראלית עצמה, אינו ראוי כלל להישמע.

דומה שהפלסטיני, כמו האיראני, אינו אדם בעל זכויות בעיניו, אלא פונקציה בטיעון. כשזכויות הפלסטיני נפגעות בידי יהודים – הן מתאדות. כזכויות האיראני נפגעות בידי משטר אנטי-ישראלי – הן הופכות לדגל מוסרי

בשנים האחרונות מופעלת בישראל מכונת רעל מתוזמרת, אלימה, חסרת מעצורים, המכוונת נגד אזרחים, מפגינים, משפחות שכולות, משפחות חטופים, אנשי מילואים ואנשי אקדמיה. ניסיונות דריסה של מפגינים, קריאות לרצח, השפלה פומבית, ביזוי שיטתי של מחאה אזרחית לגיטימית – כל אלו אינם תקלות שוליות, אלא תוצאה ישירה של שיח פוליטי שהפך את האלימות לאמצעי פוליטי.

ומיהו עומד במרכזו של השיח הזה? לא פעילי שמאל שוליים, אלא ראש הממשלה עצמו – אחיו של הכותב. כאשר עדו נתניהו בוחר להתייצב כמטיף מוסר עולמי, מבלי לומר ולו מילה אחת על ההסתה, האלימות והדה-לגיטימציה שמובילה ההנהגה הישראלית הנוכחית כלפי אזרחיה, הוא לא רק צבוע – הוא שותף. השתיקה הזו אינה ניטרלית; היא עמדה פוליטית.

מכאן נובעת שאלה קשה אך הכרחית: האם בכלל קיימת לעדו נתניהו זכות מוסרית לדבר על זכויות אדם? לא במובן המשפטי כמובן, אלא במובן הערכי. מי שאינו מגנה פגיעה בזכויות אדם בביתו שלו, מי שאינו נחרד מהפיכת מחאה אזרחית ליעד לגיטימי לאלימות, מי שאינו מזדעזע מביזוי משפחות חטופים בשם "נאמנות לאומית" – אינו מבקר צביעות אלא מסמל אותה.

מאמרו של נתניהו אינו כתב אישום נגד "השמאל הפרוגרסיבי", אלא נועד לשמש כתב זיכוי עצמי. הוא מבקש לומר: הם צבועים, ולכן לנו מותר. מותר לפגוע, מותר להשתיק, מותר להפעיל כוח ללא רסן – נגד כל אויב ומתנגד. זהו היגיון מסוכן, לא לומר מעוות, משום שהוא אינו עוסק בזכויות אדם כלל, אלא בהשוואת רשעות.

אכן, יש צביעות בשיח הפרוגרסיבי העולמי. אבל יש גם צביעות ישראלית, עמוקה ומסוכנת שבעתיים, משום שהיא מתרחשת במקום שבו יש לנו אחריות ישירה. מי שמבקש ברצינות לדבר על מוסר, חייב להתחיל בביתו שלו: בגדה המערבית, ברחובות תל אביב וירושלים, ובאולפני התקשורת שבהם נעשה שימוש בוטה באלימות נגד אזרחים בשם 'אהבת המולדת', או יותר נכון "שלום הקואליציה". 

מאמרו של נתניהו אינו כתב אישום נגד "השמאל הפרוגרסיבי", אלא נועד לשמש כתב זיכוי עצמי. הוא מבקש לומר: הם צבועים ולכן לנו מותר. מותר לפגוע ולהשתיק כל מתנגד, מותר להפעיל כוח ללא רסן נגד כל אויב

אם כבר לעסוק בצביעות – ראוי להביט תחילה בפנימיות הנפש. "קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים". 

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב ובמכון ליאו בק, ירושלים. חבר אגודת הסופרים.