הנתונים שפורסמו לאחרונה על דירוג ציוני הבגרות בישראל לשנת 2024 מציגים שוב פערים עמוקים בין בתי ספר ובין קבוצות אוכלוסייה שונות בחברה הישראלית.

למרות מספר יוצאים מן הכלל, בצמרת דירוג התיכונים מופיעים בעיקר מוסדות מהחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי, בעוד שבתחתית בולט ייצוג גבוה של מוסדות מהחינוך הערבי ולצידם גם מוסד חרדי.

אך ציוני הבגרות משקפים את סוף התהליך החינוכי. השאלה החשובה באמת אינה מי מצליח בסוף התיכון, אלא היכן הפערים הללו מתחילים.

למעט יוצאים מן הכלל, בצמרת דירוג התיכונים מופיעים בעיקר מוסדות מהחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי, בעוד שבתחתית בולט ייצוג גבוה של מוסדות מהחינוך הערבי ולצידם מוסד חרדי. היכן הפערים מתחילים? 

מחקר חדש של מוסד שורש חוזר לשנים הראשונות של מערכת החינוך ובוחן את הקשר בין גיל הכניסה למסגרות חינוך לגיל הרך לבין הישגי תלמידים בגיל 15. המחקר מבוסס על נתוני שלושת המחזורים האחרונים של מבחני פיזה (2015, 2018 ו־2022), ומשווה בין ישראל לבין המדינות המובילות בעולם בהישגי תלמידיהן. הממצאים מצביעים על כשל מתמשך: בישראל, בניגוד למדינות המובילות, מערכת החינוך מתקשה לצמצם פערים שנוצרים כבר בגיל הרך. פערים בין תלמידים שנכנסו למסגרות חינוך לפני גיל 5 לבין תלמידים שנכנסו מאוחר יותר אינם נעלמים עם הזמן, אלא ניכרים גם כעבור עשור.

כך, בחינוך הממלכתי־דתי פערי ההישגים בין כניסה מוקדמת למאוחרת לגן מגיעים לכ־6.4%; בחינוך הממלכתי והערבי הם עומדים על כ־2.7%-2.8%. במדינות המובילות בעולם, לשם השוואה, הפער המקביל מסתכם בכ־1.6% בלבד.

גם לאחר פיקוח על מאפייני רקע משפחתיים, כגון השכלת הורים והמשאבים הקיימים בבית, הקשר בין גיל הכניסה לגן לבין הישגים בגיל 15 נותר מובהק בישראל וגבוה בהרבה מאשר במדינות המובילות.

במערכת חינוך שמתפקדת היטב ניתן היה לצפות שהשפעתם של פערים מוקדמים תפחת ככל שהתלמידים מתקדמים. בישראל זה לא קורה. פערים שנוצרים סביב גיל 5 ניכרים גם בגיל 15; ולכן אין זה מפתיע שהם מופיעים גם בציוני הבגרות. לא ככישלון של התיכון, אלא כתוצאה של מסלול חינוכי שהחל הרבה קודם.

במערכת חינוך מתפקדת היטב ניתן לצפות שהשפעת פערים מוקדמים תפחת ככל שהתלמידים מתקדמים. בישראל זה לא קורה. פערים שנוצרים סביב גיל 5 ניכרים גם בגיל 15, ומופיעים גם בציוני הבגרות

התמונה הזו אינה מסתכמת בהשוואה בין ישראל לעולם. היא משתקפת גם בתוך החברה הישראלית עצמה. בעוד שבחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי כ־94% מהילדים נכנסים למסגרות חינוך לפני גיל 5, בחינוך הערבי השיעור עומד על כ־77% בלבד. זהו פער בנקודת הזינוק.

כאשר לכך מתווספת העובדה שעוצמת ההשפעה של גיל הכניסה לגן על הישגים מאוחרים שונה בין זרמי החינוך, מתקבלת תמונה ברורה: קבוצות שבהן פחות ילדים נכנסים למסגרות בגיל הרך – הן גם קבוצות שבהן הפערים הלימודיים נוטים להעמיק לאורך שנות הלימוד.

גם כאן, נתוני הבגרויות שפורסמו משתלבים בתמונה הרחבה. ברוב המקרים, כאמור, צמרת דירוג התיכונים כוללת מוסדות מהחינוך הממלכתי והממלכתי־דתי, ואילו בתחתית בולטים בעיקר מוסדות מהחינוך הערבי, לצד מוסד חרדי.

אין מדובר בהוכחת סיבתיות, אך הדפוס עקבי ומתיישב עם ממצאי המחקר: קבוצות שבהן הכניסה למסגרות חינוך בגיל הרך רחבה יותר, הן גם קבוצות שבהן הפערים הלימודיים המאוחרים קטנים יותר.

המסקנה אינה אידיאולוגית אלא מעשית. כל עוד ההתערבות מתמקדת בשלבים המאוחרים של מערכת החינוך – חטיבה, תיכון ובגרויות – היכולת לצמצם פערים תישאר מוגבלת והעלות תהיה גבוהה.

המסקנה אינה אידיאולוגית אלא מעשית. כל עוד ההתערבות מתמקדת בשלבים המאוחרים של מערכת החינוך – חטיבה, תיכון ובגרויות – היכולת לצמצם פערים תישאר מוגבלת והעלות תהיה גבוהה

אם ישראל מבקשת לצמצם פערים חינוכיים באופן אפקטיבי – ופערים בהכנסות לאחר מכן – ההשקעה חייבת להתחיל בגיל הרך: הרחבת היצע המסגרות לפני גיל 5, הבטחת איכות פדגוגית ברמה גבוה ואחידה, עם הנגשה ממוקדת לאוכלוסיות חלשות. הבגרות לא יוצרת פערים. היא רק המקום שבו כבר אי אפשר להתעלם מהם.

איל קמחי הוא סגן נשיא מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי, פרופסור לכלכלה חקלאית וחבר המחלקה לכלכלת סביבה וניהול בפקולטה לחקלאות, מזון וסביבה של האוניברסיטה העברית. הוא בעל תואר דוקטור לכלכלה מאוניברסיטת שיקגו, ומחקריו עוסקים בכלכלת העבודה, כלכלת המשפחה, כלכלת חינוך, כלכלה חקלאית וכלכלת פיתוח.